דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 136

מכה בפטיש (י) - טבילת כלים חדשים והגעלתם בשבת ויום טוב

הרב ברוך גיגי
08.11.2014

מכה בפטיש (י') - טבילת כלים חדשים והגעלתם בשבת ויום טוב

 

איסור טבילת כלים בשבת – והטעמים השונים לכך

שנינו  בביצה:

"חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל [כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים – רש"י] מלפני השבת, ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת [והא דנקט שבת - רבותא אשמועינן לבית הלל, דאפילו בשבת שרו באדם, ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים]"                                   (יז:).

ונחלקו אמוראים בגמרא שם בטעם האיסור בטבילת כלים שנטמאו, אליבא דב"ה, וארבע דעות הובאו בגמרא:

  1. רבה סבר שהאיסור הוא גזירה שמא יטלטל את הכלי ד' אמות ברה"ר, וחז"ל הרחיבו הגזירה גם לבור בחצירו אטו בור ברה"ר, וליום טוב אטו שבת.
  2. רב יוסף סבר שהאיסור גזירה שמא יסחוט את הבגד לאחר טבילתו, והרחיבו את הגזירה גם לכלים שאינם בני סחיטה אטו כלים בני סחיטה.
  3. רב ביבי סבר שהאיסור הוא גזירה שמא ישהה את הכלי בטומאתו כדי לטובלו ביום טוב או בשבת עצמה, ופירשו ראשונים שהחשש בזה הוא שישתמש בכלי לאכילת תרומה בטומאתו [רש"י ותוס'], ויש שפירשו שהוא מפני שנמצא מכוין מלאכתו לשבת וליום טוב [מאירי, ור"ן, ונראה שכוונתם שהוא טורח טירחא יתירה].
  4. רבא שם אמר:

"מפני שנראה כמתקן כלי. אי הכי אדם נמי! אדם נראה כמיקר... תינח בשבת ביום הכפורים מאי איכא למימר? אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור? אלא הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי".

ופירש רש"י שם:

"רבא אמר - טעמא דמתניתין מפני שנראה כמתקן כלי, ודמיא לתקנת מלאכה, וגזור עלה מדרבנן".

ובפירוש המשניות להרמב"ם שם הזכיר רק את טעמו של רבא:

"אם היו הכלים טמאין אסור להטבילן ביום טוב ולא בשבת, שהרי לפני הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהן בדבר שמשתמש בהן בו אחרי הטבילה, ונראה כמתקן מנא ביום טוב. ואם היה אדם טמא באחת הטומאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין להקר גופו בלבד".

ואף המאירי בפירוש המשנה, הביא רק פירוש זה, אף שרמז לקיומם של פירושים אחרים:

"והוזכרו בגמרא הרבה טעמים לאיסורה ואחד מהם מפני שנראה כמתקן שהרי הכלי לא היה ראוי להשתמש בו ובהטבלה זו הוא ראוי לכך וטבילת אדם אסורה גם כן מגזרת הטבלת כלים ובית הלל מתירין בטבילת אדם בשבת שנראה כמיקר".

ובגמרא הרחיב המאירי בטעמים האחרים וסיים:

"וסוף הטעמים מפני שהוא נראה כמתקן, ואדם מיהא נראה כטובל להקר. ואף ביום הכפורים שאין טבילה להקר מותרת בו, ומשום טיט או צואה אין מותר אלא רחיצת אותן המקומות, מכל מקום לטהרה רוחץ כדרכו כדתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים שכל שבשבת מותר מחמת מלאכה אי אתה רשאי לאסרו ביום הכפורים וטבילת מצוה או טהרה לא נאסרה מתורת ענוי".

וצ"ע למה בפירוש המשנה נקטו המאירי והרמב"ם רק את הטעם שנראה כמתקן. והקושי גדול יותר בשיטת הרמב"ם שנראה מפסקיו שאינו פוסק טעם זה של רבא שנראה כמתקן.

שיטת הרמב"ם וביאור בשיטת האמוראים

והנה, הרי"ף הביא בדבריו שניים מהטעמים: טעמו של רב יוסף שמא יסחוט, וטעמו של רב ביבי שמא ישהה. והרמב"ם בהלכות יום טוב כתב:

"כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו"         (פ"ד, הלכה יז).

והרב המגיד כתב שם:

"ורבינו כתב טעמא של רב ביבי משום דתניא כוותיה וכן נכתב בהלכות. ומפורש שם בברייתא דדוקא נטמא מעיו"ט אבל נטמא ביום טוב מטבילין".

וצ"ע בשיטת הרמב"ם מדבריו בפירוש המשניות.

ונראה לפרש שהרמב"ם סבור שדין זה שנראה כמתקן הוא באמת יסוד האיסור של טבילת כלים, וכך אכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת:

"אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי" (פכ"ג, הלכה ח).

אולם, ביום טוב סבור הרמב"ם שאין לאסור מטעם זה, מפני שתיקון לצורך אוכל נפש הותר ביום טוב. לכן בהלכות יום טוב הביא רק הטעם דשמא ישהה שהוא גזירה צדדית, והתיר לטבול כלי שנטמא ביום טוב.

אמנם המאירי נקט להלכה את טעמו של רבא גם ביום טוב, וצריך לומר לשיטתו, שהוא רואה את האיסור של נראה כמתקן כעושה כלי ביום טוב, וכשם שאסור לייצר כלי ביום טוב, אף לצורך אוכל נפש, אסור גם לטבול מפני שהוא כמתקן. ומכל מקום כלי שנטמא ביום טוב עצמו התירו לטובלו, שכך שנינו להדיא בברייתא המובאת בגמ' שם יח. בתוך שיטת רב ביבי, ואפשר שהמאירי סבור שאף שמותר לטבול כלי  שנטמא ביום טוב, אסור לטבול כלי שנטמא מערב יום טוב גזירה שמא ישהה,  אך זהו רק טעם הגזירה, אבל יסוד האיסור הוא משום שנראה כמתקן.

ומשבאנו ליסוד זה, נראה להציע כיוון דומה לא רק באשר לטעמו של רב ביבי, אלא גם באשר לשני הטעמים הראשונים, שגזרו שמא יוציא את הכלי, ושמא יסחוט. המכנה המשותף לשני הטעמים הללו הוא בשני דברים:

  • אין בעייה עקרונית ומהותית במעשה הטבילה, ויש רק חשש שיעבור על איסורי תורה.
  • החשש הוא רחב וגוזרים בו גזירה לגזירה[1] בניגוד לעיקרון הנקוט בידינו לפיו אין גוזרים גזירה לגזירה[2].

ומפני זה נראה שיש מקום להציע שאף שיטות אלו סבורות שעקרונית יסוד האיסור הוא מפני שנראה כמתקן כלי, אלא שחכמים סברו שאיסור זה של נראה כמתקן אינו פשוט לאומרו ביום טוב, ומפני זה סמכו לטעם זה את הגזירות השונות, תוך הכרה וידיעה שגוף האיסור הוא נראה כמתקן, והגזירות נועדו לקיים איסור זה גם ביום טוב שהותר תיקון לצורך אוכל נפש, וצ"ע.

טבילת כלים חדשים הניקחים מן הגוי

והנה, בימינו אין דיני טומאה נוהגים בינינו, ואין משמעות להלכה זו של טבילת כלים כדי לטהרם מטומאתם, ומ"מ יש מקום לדון בזה לעניין טבילת כלים הניקחים מן הגוי, שיש בהם חיוב טבילה, אם מותר לטבול אותם בשבת ויום טוב או לא.

כתב הרשב"א:

"כלי תשמיש חדשים הנלקחים מבית היוצר שצריכין טבילה אין מטבילין אותן לכתחילה ביום טוב לפי שנראה כמתקן כלי, אלא אם הוא כלי העשוי לדלות בו, דולה בו והוכשר מאליו. וכן ממלא כוס וקיתון מים מן המעיין או מן הנהר לשתות והרי הן מוכשרין מאליהן. ויראה לי שאין דברים אלו אמורין אלא בדולה ונוטל מן המים שדרכן של בני אדם לשתות מהן, אבל מן המקומות שאין אדם עשוי לשתות מהן אסור. ואפשר שאף בזה מותר שנראה כדולה ונוטל לכביסה לרגליו"    (עבודת הקודש, בית מועד, שער ג' סימן ד). 

לשיטת הרשב"א אין לטבול כלים חדשים ביום טוב. ונראה לי שההיתר שלו לטבול את הכלי תוך כדי שאיבת מים לשתייה או לרחיצה, לא שייך בימינו, משום שמים לרחיצה ולשתייה לוקחים מן הברז ולא שואבים מים מן המקווה. אמנם, הוא נקט שהטעם הוא משום שנראה כמתקן.

אולם, הרא"ש, תלה דין טבילת כלים חדשים בטעמים השונים בסוגייתנו, ובדבריו שם הקשה על הרי"ף שהביא בפסקיו דיני טבילת כלי מטומאתו, שאינם נוהגים בינינו, וז"ל:

"דכולי עלמא כלים בשבת לא מאי טעמא. והביא הרב אלפס טעמא דרב יוסף דאמר משום סחיטה. וטעמא דרב ביבי דאמר גזירה שמא ישהא. ושביק טעמא דרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים וטעמא דרבא משום דנראה כמתקן. ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא? ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביום טוב. הלכך נראה, דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי דרב יוסף. וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה (ר"ה כט:) וכן רבא בתראה הוא. ומאלו שני הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביום טוב"  

                                                       (ביצה ב', יב).

הרא"ש קובע שטבילת כלים חדשים תלויה במחלוקת האמוראים. לדעתו, גזירת שמא יסחוט, לא שייכת בטבילת כלים חדשים מפני שכלי אכילה אינם בני סחיטה, וכן גזירת שמא ישהה, לא שייכת בכלים חדשים, כי רק בכלים טמאים יש חשש שיבוא לידי תקלה, להניח בהם תרומה, כמבואר ברש"י שם, אבל בטבילת כלים חדשים אין חשש בזה שישהה אותם, כי לא נפיק מיניה שום חורבה אם יאכל בכלים שלא נטבלו[3], שהוא רק איסור לכתחילה. אמנם לטעם שמא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר וגם לטעם מתקן, יש לחוש גם בטבילת כלים חדשים, ולפיכך סיכם הרא"ש שלדברי הרי"ף מותר לטבול כלים חדשים ביום טוב, ולדעתו הוא, אסור לטבול כלים חדשים.

אם נאמץ את העיקרון העולה מהרא"ש, יש לכאורה להגיע למסקנה שלפי הרמב"ם מותר להטביל כלים חדשים ביום טוב, שהרי אף הוא הזכיר רק את טעמו של רב ביבי גזירה שמא ישהה.

ויעויין בדברי המגיד משנה שכתב בהלכות יום טוב טעם נוסף להתיר אליבא דהרמב"ם שכתב:

"נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב מטבילין אותו ביום טוב לפי שהוא טהור מן התורה כמו שיתבאר במקומו"                                                      (פ"ד, הלכה יח).

ומזה למד המ"מ שם:

"ולדעת רבינו שכתב בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות שטבילת כלים מדברי סופרים ונתבאר שמטבילין ולד הטומאה מפני שטומאתו מדברי סופרים[4] כמו שכתבתי יש לומר שמטבילין את הכלים ביום טוב". 

אבל הוא עצמו נטה לומר שאף הרמב"ם יודה לאסור טבילת כלים חדשים כשיטת הרשב"א:

"ומ"מ עם כל זה אני אומר שדין הרב קיים לפי שאפילו מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן כלי הני מילי גבי טבילת טומאה שאפילו קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאין אוכל חוליו בטהרה ומשום הכי לא חשבי הטבילה תקון וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תקון. אבל כלים הנקחין מן הנכרי דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזיא כמתקן כלי ואסירא לכולי עלמא כנ"ל".

בהסתייגותו הזו, הוא דוחה בעצם את טענתו של הרא"ש וסובר שבטבילת כלים חדשים הכול מודים שהוא כמתקן, ורק בטבילת כלי מטומאה יש מקום לחלוק על הטעם שנראה כמתקן, כי הוא ראוי לשימוש לטמאים.

אמנם, למעשה דחה הב"י בסי' שכג את דברי המגיד משנה:

'והוא ז"ל כתב דאף על פי שיש מקום לומר דלהרמב"ם שרי עם כל זה אפשר שגם הוא מודה בכך... ולענין הלכה כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים ביום טוב הכי נקיטינן".

והרמ"א בדרכי משה שם חלק ופסק לאסור כדעת הרא"ש והרשב"א והמרדכי. ואף הב"י סיים שם שלמעשה יש לנהוג כהצעת המרדכי:

"מיהו כיון דאפשר בתיקון שכתב המרדכי שאכתוב בסמוך נכון לחוש לדברי האוסר ושלא להתיר כי אם על ידי אותו תיקון היכא דאפשר.. כתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרעז) מי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב יתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו והוה ליה כשואלו מן הגוי דאין צריך טבילה".

וכן הכריע בשלחן ערוך:

"מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ויש אוסרים. וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לא"י במתנה  ויחזור וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה"                                         (סי' שכג סעיף ז').

ולפענ"ד, פסק זה של הש"ע קשה מאוד, שהרי כבר הבאנו למעלה שהרמב"ם בפרק כג מהל' שבת הביא את הטעם שנראה כמתקן, ורק בהלכות יום טוב השמיט טעם זה מפני שתיקון לצורך אוכל נפש הותר ביום טוב, ואם כן, צ"ע איך העלים עיניו מטעם זה[5], והתיר לטבול כלי חדש בשבת?! ואם מפני שהוא סבור שטבילת כלים חדשים היא מדרבנן[6] וכדברי המ"מ הנ"ל, הלא גם דין זה שמותר לטבול כלי שנטמא בטומאה דרבנן, הרמב"ם פסקו רק בהלכות יום טוב ולא בהלכות שבת[7]. ואף המ"מ שטען בתחילה שלדעת הרמב"ם יש מקום להתיר לא כתב כן אלא ביום טוב, כמדוייק מלשונו, עיי"ש היטב.

ואם נקבל את היסוד שביקשנו לקבוע שהטעם היסודי בגזירה זו הוא משום שנראה כמתקן, והטעמים האחרים אינם אלא תוספת לטעם הבסיסי והיסודי הנ"ל, אין לכאורה מקום כלל להתיר טבילת כלים חדשים לא בשבת ולא ביום טוב, וצ"ע.

מקצת קושיות אלו הועלו ע"י האחרונים, וז"ל הביאור הלכה ד"ה מטבילין בבואו ליישב את הקשיים:

"ועיין בפמ"ג דנשאר בקושיא על המחבר למה הוא סותם להקל אף בכלי מתכת והלא ביו"ד סימן ק"כ סי"ד סותם דהוא דאורייתא ולפי דעת הר"מ בפכ"ג דשבת דאוסר טבילת כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא משום מתקן גם בזה יהיה אסור משום מתקן ולענ"ד אפשר דס"ל דבזה לא שייך מתקן כיון דאף אם ישתמש בהכלי בלי טבילה ג"כ אין המאכל נאסר בדיעבד לכו"ע ודמי זה למה דאיתא שם דמטבילין מגב לגב ופירש שם הרמב"ם בפי' המשנה דכלי שטבלו לשם חולין דקי"ל דאסור להשתמש בה תרומה עד שיטבילנו לשם תרומה אפ"ה מותר להטביל טבילה זו ביום טוב כיון דבעצם הכלי זו טהורה ואינה להסיר הטומאה כ"א בשביל תוספת טהרה ע"כ לא מיקרי זו בשם מתקן וה"נ הטבילה בכלים חדשים איננה להסיר הטומאה כי לא נטמאה ורק בשביל שיצאה מרשות א"י ובאה לקדושת ישראל הצריכה התורה טבילה וכדאיתא בירושלמי דע"ג ומן התורה אין שום איסור להשתמש בה ואפילו רבנן שאסרו להשתמש בה עד שיטבילוה עכ"פ אין המאכל נאסר לכו"ע ע"כ לא מיקרי זה בשם מתקן כנלענ"ד להטעים סברת השו"ע מפני חומר הקושיא ובזה ממילא מיושב הקושיא שהקשה היש"ש על הב"י וכמו שמובא בשמו בט"ז ואף דדברי הב"י עדיין מוקשים קצת מ"מ דברי השו"ע עכ"פ אינה נדחים מהלכה ואפשר דבשעה שכתב את דבריו שבב"י היה סובר לדינא דטבילת כל הכלים הוא מדרבנן"

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

 

* * * * * * *

 

 

[1]   רב ביבי שסובר הטעם שמא ישהה, יש בו גזירה לגזירה רק ע"פ פירושו של רש"י, שיש חשש שכתוצאה מההשהיה יאכל בו תרומה שנטמאה מהכלי, ולא להבנת המאירי שהבעיה בהשהיה היא שמכוון מלאכתו ליום הקדוש.

[2]   וידעתי מה שיש ליישב דכולהו חדא גזירה נינהו, ועיין פירוש המשניות להרמב"ם שבת ריש פ"ד, ומ"מ לענ"ד בסוגיה זו שאנו עסוקים בה הדבר דורש בירור.

[3] . ז"ל הביאור הלכה שכג/ז ד"ה מטבילין: 'וגם שמא ישהה ליכא למימר דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד איסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ואף על גב דעביד איסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה אפ"ה משום זה לא גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור וגם אין איסור זה כ"א מדרבנן אפילו לדעת הסוברים דהטבילה הוא מה"ת'. אמנם לראשונים הסוברים שהבעייה בשמא ישהה היא שלא יכוון טבילתו למועד, בלא קשר לתקלה שעלולה לצאת מהשימוש, גם לטעם זה אין לטבול כלים בשבת ויום טוב.

[4] וידוע מה שיש לחלק בין דין דרבנן [טומאת כלי בוולד הטומאה] לבין דין דברי סופרים [טבילת כלים חדשים], שאפשר שדברי סופרים דינו כשל תורה, ואכמ"ל.

[5] וכבר העיר כן המהרש"ל הביאו הט"ז שכג/ה, ודחה קושייתו, וז"ל: 'וראיתי להרב רש"ל שכת' בפ"ב די"ט סי"ט וז"ל הקאר"ו כת' דכיון דלהרי"ף ורמב"ם משמע דשרי לטבול כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם בפכ"ג דשבת דאין מטבילין כלים משום דמתקן ולפ"ז כלים חדשים נמי אסורים וכן יש לתמוה על ה' המגיד שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיין בפכ"ג דשבת עכ"ל וגברא רבא חזינא אבל תיובתא לא חזינן כלל וכ"ש שלא היה לו להקל בכבוד רבינו הגדול הב"י וה' המגיד לייחס עליהם טעות כזה שלא עיינו בפכ"ג דשבת וזה היה חסרון אין לייחסו כ"א על הקטנים אבל לא על גדולי ישראל כמותם דודאי ראו וראו וה' המגיד עצמו כת' בפכ"ג דדעתו לכתוב דין טבילת כלים חדשים פ"ד די"ט אלא ודאי דיפה כתבו להרמב"ם כיון דנקט כלים טמאים משמע דאורייתא בזה נסתפק ה' המגיד בכלים חדשים אבל לא נסתפק אם ס"ל לרמב"ם טעמא דמתקן דודאי ס"ל כמ"ש בשבת בכלים טמאים אלא דבכלים חדשים נסתפק ה' המגיד אם ניזל בתר דאורייתא או ניזל בתר היכא דשייך טפי תיקון וא"כ אפי' למ"ד דל"ח למתקן בטומאה מודה בהא כיון דלא הי' ראוי כלל תחלה וכ"ש למאן דס"ל טעם דמתקן והב"י ניחא ליה בהך גיסא דדוקא דאורייתא אבל כלים חדשים שהם מדרבנן דינם כמו ולד הטומאה דמותר בי"ט כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד אחר העיון', וצ"ע בדבר.

[6] ראה ביאור הלכה שיובא להלן שהביא שהש"ע פסק ביו"ד סי' קכ, הכריע שטבילת כלי מתכת מדאורייתא.

[7] אמנם, הט"ז שכג/ה נקט שהרמב"ם  אוסר בפרק כג רק כלי שנטמא מן התורה, וצ"ע בדבריו, עיי"ש. [מקצת לשונו הובאה בהערה 5 לעיל.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)