דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 70

מלאכת שוחט (א) - נטילת נשמה

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

שוחט או נטילת נשמה?

הגמרא בפרק שביעי אומרת:

"שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה. משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב: מילתא דאמרי - אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי: צובע במאי ניחא ליה - ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה"   (שבת עה.).

למסקנת הסוגיה הכל מודים ששוחט חייב משום נטילת נשמה, אלא שרב מוסיף כי ישנה סיטואציה בה הוא חייב גם משום צובע, וזאת כאשר הוא מעוניין בצבע למטרות מסחריות ואחרות.

קושיית הגמרא - 'משום מאי חייב' - מתמיהה במבט ראשון! שהרי זהו אב המלאכה, שהיה במשכן באילים המאדמים. בראשונים, מצינו שתי דרכי התמודדות עם שאלה זו.

1. רבים מן הראשונים פירשו את כוונת הגמרא, כשאלה צדדית ולא כשאלה על עצם המחייב של שוחט במשנה. כך למשל כתבו התוספות על אתר:

"שוחט משום מאי מיחייב - לאו אשוחט דמתניתין קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה, דצובע תנן בהדיא במתניתין. אלא אשוחט דעלמא קאי[1]"                      (ד"ה שוחט).

2. אולם, בניגוד לראשונים אלו, רש"י פירש כי הדיון בגמרא נוגע ליסוד מלאכת שוחט:

"שוחט משום מאי מיחייב - שחיטה במלאכת המשכן היכא, ומאי עבידתה, אי מעורות אילים מאדמים - למה לי בהו שחיטה, בחניקה נמי סגי".

רש"י יוצר אבחנה בין חניקה לשחיטה, ומשמע מדבריו, כי הוא רואה הבדל ביניהם. מהו המחייב בכל אחד מהמקרים?

בנוגע לחניקה, לכאורה ברור שהמחייב הוא נטילת הנשמה, ואכן נראה שזוהי מסקנת הסוגיה, שהרי שאמרו שאף שוחט המוזכר במשנה חיובו משום נטילת נשמה[2].

אולם, כיצד הבין רש"י את החיוב של שוחט, המנוגד להבנתו לחניקה? נראה כי ניתן לחשוב בשני כיוונים עיקריים:

  • על מלאכת שוחט אינו מתחייב אלא בשחיטה תיקנית. דהיינו, אף שברור שגם שחיטה היא נטילת נשמה, המחייב הוא מעשה השחיטה, ואפשר שבעינן שחיטה כשרה דווקא לחיוב. למסקנה הסיקו בסוגיה שהמחייב אינו השחיטה אלא נטילת הנשמה, ולכן יתחייב בכל דרך שיטול נשמה. חילוק מעין זה עולה בדברי הרמב"ם:

"השוחט חייב. ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב"                                             (פי"א, הלכה א).   

  • מצד שוחט יש מקום לחייב עוד קודם נטילת נשמה -  מששחט ב' סימנים נתחייב אע"פ שעדיין מפרכסת. לדרך זו, ההנחה היא ששחיטה עצמה אין בה עדיין נטילת נשמה. לפירוש זה, במסקנת הסוגיה שאנו מחייבים שוחט משום נטילת נשמה, נראה שאין לחייב אלא לאחר מיתה, ואין לחייב משעת שחיטת הסימנים.

שוחט ללא נטילת נשמה

האם ניתן לחייב על שוחט לפני נטילת נשמה? אפשרות זו אינה נראית להלכה, שהרי מצאנו שמחייבים בשבת גם קודם שיצאה הנשמה. משעה שעשה האדם מעשה שגורם למות החיה בוודאות - נתחייב.

כך לדוגמה אומרת הגמרא בפרק שמונה שרצים:

"אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חיי.ב א"ר יוסי בר אבין ובין סנפיריו, אמר רב אשי לא תימא יבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי"[3]                                                (קז:).

ופירש רש"י שם שחייב משום נטילת נשמה דתו לא חיי. ברור, שהדג עדיין לא מת, אלא שמשעה זו אין סיכוי להחזירו לחיות, וחייבים בשבת משעה זו אע"פ שלא ניטלה נשמתו.

ראייה אפשרית לדברינו אלה עולה גם מן הסוגיה בחולין העוסקת בדיני טומאת אוכלין. התנאים נחלקו במחלוקת הבאה:

"דתנן: דגים - מאימתי מקבלין טומאה[4]? ב"ש אומרים: משיצודו, וב"ה אומרים: משימותו, רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות, מאי בינייהו? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע איכא בינייהו"      (עה.).

 

 

ופירש רש"י שם:

"מקרטע[5] - מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (קז:)".

המחלוקת בחולין נוגעת אמנם לדיני טומאת אוכלין, אולם יש לעיין אם דברי שמואל בסוגיית שבת הם כשיטת ר"ע דווקא, או שמא לעניין שבת הכול מודים שיש לחייב כבר משעה שאין לו סיכוי לחיות, ורק לעניין טומאת אוכלין נחלקו. עכ"פ בשבת ודאי קיי"ל שחייב משעה שיבש אע"פ שעדיין לא מת ממש.

עד כה ראינו ראיות אפשרויות לדברינו בגמרות. בדברי הראשונים, הדברים ברורים יותר. וכך אומר הרמב"ם בפירוש המשניות:

"ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ולא יהא מחלל, ותאסר שחיטתו אלא אחר גמר השחיטה, ואם שחט אחר כך, נשחט אחר הוא שיהיה אסור. דע כי משיעשה חבורה בצואר הנשחט נעשה מחלל שבת לפני שישחוט כלום מן הושט והקנה[6], ואם תרצה יותר ברור מזה אמור, בעת ששחט מקצת הסימנין לפני שיגמור השחיטה נעשה מחלל שבת, ונמצא גמרו את השחיטה כשהוא פסול"

                                            (פירוש המשניות לרמב"ם חולין יד.).

מדברי הרמב"ם עולה חידוש גדול. לדבריו, חיוב נוטל נשמה בשבת הוא גם קודם גמר שחיטה, אע"פ שבודאי עדיין לא מתה. לכן חידש ששוחט בשבת במזיד שחיטתו פסולה כדין שחיטת מומר כבר בשחיטה ראשונה, משום שחילל שבת קודם גמר שחיטתו, ונמצאת גמר שחיטתו במומרות.

גישה דומה, מבחינה עקרונית, מצאנו בתוס' בחולין:

"והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ, לשמעינן זבח ובחצי קנה פגום. ואף על גב דסימן אחד לא מיחייב משום שבת שלא תקן כלום מה בכך? מ"מ כשיגמור סימן שני מיהא ליחייב משום שבת"    (כט: ד"ה כגון).

מדבריהם עולה כי עקרונית יש מקום לחייב בשבת כבר על שחיטת סימן אחד אע"פ שעדיין לא מתה, אלא שאי אפשר מצד שהוא מקלקל[7].

מכל זה נראה לי לדחות את האפשרות השנייה בהבנתנו ברש"י, ולאמץ את הדרך הראשונה. דהיינו, שמה שהטריד את רש"י בשוחט, הוא שמן המשנה ניתן היה לחשוב שדווקא בשחיטה כשרה חייבים ולא בנטילת נשמה, ועל כך השיבו שאף השוחט חייב משום נטילת נשמה שבו, וכפי שנתבאר. לדרך זו, שאנו מבחינים בין נטילת נשמה לשחיטה בזה שאנו לא דורשים שחיטה כשרה, יש מקום לחייב בשבת על נטילת נשמה, משעה שהבהמה נחשבת מתה על פי דין ואין אנו זקוקים למיתה בפועל.

אפוקי חיותא

כתב ה'אבני נזר':

"ונראה לפרש דבמתניתין תני דשחיטה הוא מלאכה משמע אפילו עדיין מפרכסת נגמרה המלאכה [ונפקא מינה שאפילו נזכר קודם מיתתה חייב חטאת. או אם לא מתה עד מוצאי שבת מכל מקום חייב אשחיטה]. ועל זה מקשה כיון דבמלאכת המשכן לא הוצרכו לשחיטה רק להמית ואפילו בחניקה סגי. נמצא שהשחיטה אינה מלאכה רק המיתה. ואפילו אם תמצא לומר שהמיתו על ידי שחיטה. מכל מקום אין השחיטה מלאכה רק המיתה. והא השוחט שנים או רוב שנים הוא כחי' לכל דברי'. ועל זה משני משום נטילת נשמה. דמכל מקום בשחיטה חשיב מיפק חיותא כדאיתא בפרק ב' דחולין (לז.) ובפרק א' (יט:). דשני סימנין בבהמה ואחד בעוף הוי מיפק חיותא. על כן חייב אשחיטה"                                                         (סי' קצז, ב)

ה'אבני נזר' פירש את הקושיה בסוגיה כדרכנו השנייה ברש"י, אלא שאת המסקנה הוא מבאר בדרך שונה. לדבריו, אף שאנו מחייבים מצד נטילת נשמה, והנחת הקושיה הייתה שאין בשחיטה עדיין נטילת נשמה משום שהיא כחיה לכל דבריה, מ"מ למסקנה אנו סוברים שגם השוחט חייב משום נטילת נשמה. החידוש הוא שלעניין זה של הלכות שבת, אמרינן שכל שחיטה יש בה אפוקי חיותא[8], ומתחייבים משום נטילת נשמה גם אם לא מתה עדיין.

הקושי בהסבר זה הוא שהעיקר חסר מן הספר. שהרי, אם כל הדיון בסוגיה סובב סביב השאלה של שחיטה מול חניקה, מתוך ההנחה ששחיטה אינה מיתה, היה מתבקש שהתירוץ יתמודד ישירות עם טיעון זה, ולכן, יש להעדיף, לענ"ד, את הכיוון שהצענו.

אכן, לשיטת ה'אבני נזר' מובן מדוע נקטו במשנה שוחט, אע"פ שהמלאכה היא נטילת נשמה, כי רק שחיטת שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף, שהם מיפק חיותא, נחשבת נטילת נשמה, אבל לדברינו, שכל פעולה שיש בה כדי להמית חייבים עליה, היה יותר ראוי ששם המלאכה יהיה 'הנוטל נשמה'.

נציין, כי אף לדברי האבני נזר יש לעיין: כיוון שהמחייב בשחיטה, אף לשיטתו, הוא מיפק חיותא, היה ראוי יותר לנקוט את העיקר של נטילת נשמה ולא 'השוחט'. בהקשר זה, יש לעיין בדבריו שם (ס"ק ג, ד) שדן בעצמו ביחס שבין שחיטה לנטילת נשמה, מי האב ומי התולדה, והזכיר בזה את דברי הירושלמי, האומר כי נקטו שחיטה בין האבות משום שנקטו סדר סעודת הצבי[9].

מכל מקום, לעניין מעשה, הכול מודים ששוחט חייב משום נטילת נשמה עוד קודם שיצאה נשמתו לגמרי. אלא שמדברי ה'אבני נזר' נראה שרק שחיטה כשרה נחשבת כמיפק חיותא ומחייבת, ואילו לדברינו כל פעולה שמביאה למיתת הבהמה, ואין לה אפשרות לשוב ולחיות, חייבים עליה.

חצי שחיטה

לאור דברינו עד כה, יש לדון מה יהיה הדין במקרה בו בא ראשון ושחט, ובא אחר וגמר מיתתו? האם יש לחייב גם את השני על שגמר להוציא נשמתו?

והנה, דין זה דומה לכאורה, למה שמצאנו חילוק לעניין בישול בין מאב"ד לכל צרכו. יתכן שגם בנידוננו, אע"פ שחייבנו את הראשון, מ"מ יש לומר שגם השני שנוטל לגמרי נשמתו יתחייב.

אלא, שישנו הבדל בין שני המקרים. בעוד שבבישול אם השני לא יבוא - התבשיל לא יתבשל, בנטילת נשמה גם אם לא יעשה השני כלום הרי ימות בעצמו לאחר זמן, והשני רק מקרב מיתתו. אם נרצה בכל זאת להשוות זאת להלכות בישול, נראה כי מקרה זה דומה קצת למגיס[10].

ה'פרי מגדים' עסק בשאלה זו והכריע לחייב:

"והוי יודע, בשחט רוב שנים ומפרכסת כחיה, חייב בחובל משום נטילת נשמה, והעד, חותך ממפרכסת, אי לאו מי איכא מידי, אסור לבן נח משום 'אך בשר בנפשו' (בראשית ט', ד) (חולין לג.), כדאמרן"  

                                                 (משבצות זהב סי' שט"ז, ס"ק ה).

הפמ"ג מוכיח את האיסור מדינו של בן נוח. הגמרא בחולין קובעת כי בן נוח שחתך חתיכה מחיה מפרכסת, ואכלה, חייב משום אבר מן החי. לטענת הפמ"ג, אם יש חיוב אבן מן החי, הרי שהחיה מוגדרת כחיה, ויש עדיין איסור נטילת נשמה בשבת.

לעומתו, ה'מנחת חינוך' הסתפק בשאלה זו:

"ואני מסופק באם יש בבעל חי חבלה שאינו יכול לחיות, כגון שהוא טריפה או נבילה או דג שיבש בין סנפיריו, ובא אחד והרגו שמת תיכף או שקירב את מיתתו, אם חייב משום נטילת נשמה. והנה גבי רוצח קיימא לן דאם היה טריפה שאינו יכול לחיות או גוסס בידי אדם, אינו חייב השני על הריגתו דגברא קטילא הוא בפסקו סימני חיותו, עיין בסנהדרין (עח.) ורמב"ם (הל' רוצח פ"ב הל' ז-ח), א"כ כאן נמי אפשר בנפסק סימני חיותו אינו חייב בשבת על שהרגו לגמרי או קירב מיתתו, או אפשר לענין שבת שאני והוי ליה נטילת נשמה. וראיתי בפרי מגדים סי' שט"ז במשבצות סק"ה שכתב בשחט רוב שנים ומפרכסת חייב החובל משום נטילת נשמה, והעד לזה דבן נח החותך ממפרכסת חייב משום אבר מן החי, היינו בשר בנפשו וגו' אי לאו משום מי איכא מידי וכו', חזינן דהוי כחי, יעו"ש. ולענ"ד מאבר מן החי אין ללמוד, אע"פ דחי הוא, מ"מ כיון דנפסקו סימני חיותו לא שייך נטילת נשמה, כמו הורג טריפה דודאי חי ומ"מ פטור ברוצח, הוא הדין נמי בשבת... ומ"מ דבר זה צ"ע".

ראשית, מסתפק ה'מנחת חינוך' האם לדמות הלכות שבת להלכות רוצח, ששם מצאנו כי במקרה זה יהיה פטור. בהמשך הוא דוחה את ההוכחה של הפמ"ג מדין אבר מן החי, וטוען כי בנוגע לנטילת נשמה יתכן והגדר שונה.

ה'אבני נזר' (שם אות ו) אף הוא דן בשאלה זו, והכריע לחייב בשבת את הגומר מיתתו. ה'אבני נזר' הביא לכך ראיה מדיני טומאה - כיוון שלעניין טומאת נבילה דינו כחי ואינו מטמא טומאת נבילות, לעניין שבת הגומר מיתתו חייב.

אבל בהמשך דבריו טען שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והתוס', ולדעת התוס' הגומר מיתתו פטור, וז"ל:

"הנה לעיל... דברנו דאם שחט בה אחר רוב שנים וגמר הוא מיתתו בשבת והעלנו שהוא חייב. אך כל זה לדעת הרמב"ם (טומ"א פ"ג ה"ד) וסייעתו דישראל ששחט טהורה. מכל מקום היא כחי' לכל דבריה. אבל לדעת התוס' [בבא קמא (ע"ו ע"א) בד"ה שחיטה] דדוקא ישראל בטמאה נכרי בטהורה. אבל ישראל בטהורה חשובה מתה. הדבר ברור דאחר כך אין בו עוד שום חיוב ופשוט" (שם אות יט).

ובסיכום דבריו שם כתב עוד:

"קיצור כל הנ"ל דישראל בטמאה ובא אחר וגמרה והמיתה לגמרי השני גם כן חייב. וישראל בטהורה ובא השני וגמרה. הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם וסייעתו דכחי' לכל דברי' השני חייב. ולדעת התוס' דישראל בטהורה כמתה חשובה השני פטור. זה דין השני. ודין הראשון. השוחט בהמה טהורה ואפילו טמאה אף שמפרכסת כבר נתחייב [אם היתה טרפה להרמב"ם נראה שאינו חייב אלא כשמתה ודו"ק] אבל אם נחרה או עשאה טרפה אינו חייב אלא כשמתה [ובעשאה טרפה יש לומר דאף כשמתה בו ביום פטור דגרמא בעלמא הוא] לבד מהרמב"ם שסבר דבשעשאה טרפה נמי חייב משום נטילת נשמה"       (אות לו).

ודבריו צע"ג בעיני, שנראה לי שלעניין שבת אין מקום לחלק בין טמאה לטהורה, ובין ישראל ששחט לגוי ששחט (עיי"ש בדבריו אותיות כ, כא). כל המחלוקת בין התוס' והרמב"ם נוגעת לעניין שחיטה, וטומאת אוכלין וטומאת נבילות. לכן, נלענ"ד, שלעניין שבת יש להתלבט רק בנקודה אחת והיא שאלת המקרב מיתתו  הגמורה של בעל חיים אם יש לחייב על כך או לא, וכפי שהסברנו בתחילת דברינו. נטיית דעתנו בזה היא לפטור את השני, משום שלעניין שבת אנו מגדירים בעל חיים כזה שנעשה בו מעשה שעבר את נקודת האל חזור למצב של חיות, כמת, ושוב אין לחייב על הריגתו הסופית, וצ"ע.

יסוד המחלוקת בין דרכו של ה'אבני נזר' לדרכנו הוא: לשיטתו, שעיקר האבחנה בסוגיה בין שוחט לנטילת נשמה, היא הדרישה למוות מוחלט, הוא סבור שהחידוש בסוגיה הוא שרק שחיטה מעניקה מעמד של מיתה לבהמה, ולכן מחלק בין נחירה לבין שחיטה, בין גוי לישראל וכו', אבל לדרכנו שעיקר הדיון בסוגיה הוא האם יש צורך בשחיטה כשרה דווקא, והסיקו שאין צורך, כל פעולה שיש בה משום נטילת נשמה,דהיינו, שנוטל את כוח החיות מן הבעל חיים, חייבים עליה.

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 


[1]   וראה גם ריטב"א ד"ה שוחט.

[2]   הדברים מדויקים גם בדברי רש"י (עה: ד"ה משום) – 'דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים, ותחש וחלזון', והיינו כדבריו שלא מעשה השחיטה מחייב אלא החניקה ונטילת נשמה.

[3]   הרמב"ם (פי"א, הלכה א) השמיט רירי, ויש שכתבו [שבת של מי] שהרמב"ם סבור שהיא מחלוקת האמוראים והכריע כשמואל, וכר' יוסי בר אבין ודלא כרב אשי, וצ"ע.

[4]   טומאת אוכלין. דהיינו מאימתי נחשבים אוכל, שכל זמן שהם בים, אינם חשובים מאכל אדם, עד שיבואו לרשותו, ובזה נחלקו התנאים.

[5]   רש"י פירש את מקרטע כנקודת המחלוקת שבין ב"ה לר"ע, אך השווה תוס' שם שפירשו אותו כנקודת המחלוקת בין ב"ש לר"ע: "מאי בינייהו דג מקרטע - לאו בין רבי עקיבא וב"ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו. אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע, פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול".

[6]   נקודה זו תתברר להלן כשנדון במחייב של חבורה.

[7]   פירשנו את דברי התוס' ע"פ גישתו של הר"ן חולין יד. שם: "אבל בתוספות כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה מומר אלא עד גמר שחיטה...ויש דוחין ולומר דלא דמי שבת לע"א דשוחט לע"א כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר שחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו הראשונה שהרי נעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו חלל שבת דחובל הוא הילכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ושחיטתו פסולה, ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי ה"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור". אמנם בשו"ת אבני נזר קצז טען שהתוס' חולקים על הרמב"ם עקרונית, ולדידהו אינו נחשב שוחט בשבת אלא בשוחט שני סימנים, שבזה דינו כמת לגמרי.

[8] ויש לבאר דברי האבני נזר ששחיטת הסימנים היא אפקי חיותא של הבהמה, ומפני זה נחשבת כמתה לגמרי.

[9]   אמנם, לא ברור אם הירושלמי קשור ישירות לדיוננו. נראה לי שהירושלמי מתמודד עם בעיה אחרת בנידוננו, והיא שאלת היחס בין נטילת נשמה לגמרי לבין חבלה וחבורה מקומית, ואילו אנו עסוקים בתוך נטילת נשמה בשאלה אם המוקד הוא בשחיטה או בנטילת הנשמה, וראינו לכאורה, שהעיקר אינו במעשה השחיטה אלא בנטילת הנשמה.

[10] עיין בדברינו בסוגיית מגיס, שאין זה לגמרי פשוט שכל המקרב בישול חייב, ואפשר שגם בבישול אין החיוב מצד הקירוב אלא מצדדים אחרים, עיי"ש, וצ"ע.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)