דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 71

מלאכת שוחט | 2 | נטילת נשמה ודין חובל

קובץ טקסט

 

נטילת נשמה – השלמת השיעור הקודם

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק במלאכת שוחט, ועמדנו על ההבחנה האפשרית בין מלאכת שוחט לנטילת נשמה. בסוף השיעור, עסקנו בדינו של המקרב את מיתת הבהמה ועושה אותה טריפה, וראינו את דברי הפמ"ג והמנחת חינוך בעניין.

בהמשך לדברינו שם, נראה כי אדם שהרג בשבת בהמה טריפה, אף שהיא עתידה למות ממילא לאחר זמן, האדם יהיה חייב, ודלא כנטייתו של המנחת חינוך הנ"ל. טעם הדבר להבנתנו הוא משום שלעניין שבת, נקודת המבחן הינה נטילת הנשמה בלבד. לכן, בהמה שניטלה חיותה ועומדת למות מיד, נחשבת כבר עכשיו כמתה לעניין זה, משא"כ בטריפה שעתידה למות לאחר זמן, אין לראותה כמתה בשלב זה. לאור כך נראה לומר כי העושה בהמה טריפה אינו חייב משום נטילת נשמה[1], ואילו ההורגה אחר כך חייב.

מכוח דברים אלו נראה לי כי הנוחר בהמה, אף שהיא מפרכסת עדיין, אם ברור שעומדת למות בסמוך יהיה חייב.

נסביר את דברינו מכיוון שונה: כפי שראינו, ה'אבני נזר' חידש לאורך כל הסוגיה שדין שוחט שחייב גם אם לא מתה תלוי בהלכות שחיטה, ולכן חילק בין ישראל לגוי, בין טהורה לטמאה, ובין בהמה לדגים (עיין בכל זה היטב בדבריו בסי' קצז כולו). אבל לדברינו, אין להלכות שבת זיקה ישירה לעניין זה. נקודת המבחן הינה האם הוא עושה פעולה בבעל חיים ההורגת אותו. אם כן, יש לחייבו גם אם בעל החיים נמצא עדיין במצב של גסיסה ומפרפר עד שתצא נשמתו, אבל לא בעשה אותו טריפה, וממילא אם לוקח טריפה והורגו חייב, ודו"ק.

נפל וטריפה

נברר עוד את דברינו על ידי בחינת הגמרא בשבת הדנה בדין מילתו של ספק נפל, דהיינו, תינוק שנולד ואין ידוע אם ישהה ל' יום:

"...מימהל היכי מהלינן ליה? - אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך; אם חי הוא - שפיר קא מהיל, ואם לאו - מחתך בבשר הוא"                                                              (קלו.).

מדברי הגמרא מוכח כי במקרה של נפל, מכיוון שהוא עתיד למות, דינו כמת ולית ביה דין חובל. בהמשך הסוגיה שם דימו אותו לטריפה עיי"ש, לעניין ששחיטה מטהרת מידי נבילה. על דברים אלו הקשה הרשב"א שם:

"ויש מרבוותא ז"ל שהקשה עליו דאם כן דכולהו סבירא להו דמחתך בשר בעלמא הוא היכי רבי יוסי בר' יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי כטריפה, דהא מחתך מן הטריפה בשבת חייב משום חבורה והשוחט את הטריפה חייב משום נטילת נשמה וכדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (עג.), ולפיכך פירשוה דארבן שמעון בן גמליאל קאי. ואינו מחוור בעיני דאם כן למסקנא דאמרינן דכולי עלמא מת הוא וכרבן שמעון בן גמליאל, אם כן רבי יוסי בר' יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון לכל הפחות דלא עבדי לה מתה טפי מטריפה, אם כן תהדר להו קושיין לדוכתיה דלדידהו היכי מהלינן? וליכא למימר דלרבן שמעון בן גמליאל אליבא דידהו לא מהלינן אלא מי שכלו לו חדשיו, דאם כן לא הוה מקשינן היכי מהלינן, דמשמע דפשיטא להו דמהלינן לכולי עלמא וליכא מאן דאסר אלא דטעמא איסתפקא להו היכי מהלינן. אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל, והא דאמרינן כטריפה, לאו למימרא כטריפה ממש, אלא לטהרה מידי נבלה בלחוד, וכדמפרשי אינהו טעמא, דהא עיקר שחיטה אינה אלא להכשיר באכילה ואפילו הכי אהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, דאלמא כל שיש לה רוח חיים מהני לה שחיטת סימניה לטהרה מידי נבלה, הכא נמי אף על גב דמת הוא שחיטת סימניו מטהרין אותו מידי נבלה, כן נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל".

הרשב"א טוען כי ההשוואה של נפל לטריפה היא רק לעניין תועלת השחיטה לטהר מידי נבילה, אולם לא לשאר עניינים, ולכן לא קשה על הדין האומר כי ההורג את הטריפה בשבת חייב משום נטילת נשמה (והביא ראייה לדבריו מפסחים עג. עיי"ש).

בניגוד לדברי הרשב"א, בתוס' רי"ד הביא מחלוקת בין ריב"ם לבינו אם לדמות נפל לטריפה לעניין נטילת נשמה וחובל בשבת:

"וראיתי שריב"ם זצק"ל כתב על דכ"ע מת הוא כמו טרפה והחובל בין בטרפה בין בבן ח' לא יהא חייב דכמתים דמי, דהוצאת נשמה היא ונטילת נשמה לא שייך בהו דמתים הן וההורג אפילו אדם טרפה פטרו דגברא קטילא קטל. וה"נ לא שייך בהו חבורה ואינם נראין לי דבריו כלל. דטרפה כחי הוא לכל דבריו. ומש"ה שחיטתו מטהרתו משא"כ בבן ח' וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו חבורה. ואפילו לפי מה שסברנו דבן ח' הוי כחי לא דמי לטרפה כדפרישית. ואל תביא ראי' מההורגו שפטור משום דבעינו כל נפש והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא קטילא הוי. ודוקא לענין זה אבל לכל דבר כחי הוא לכל דבריו שהרי גיטו גט. וה"ה לכל מילי כדפרישית"                   (שבת קלו.).

הריב"ם סבור שדין טריפה כמת לכל דבר ולא שייכת בה חבלה כלל, ואילו התוס' רי"ד סבור שטריפה כחי לכל דבר, אלא שפטור בדיני רוצח, משום דבעינן כל נפש אדם. לשיטתו החובל בטריפה בשבת חייב עליה, וההורגו חייב משום נטילת נשמה בשבת. וצ"ע בדברי הריב"ם מן הסוגיה פסחים הנ"ל.

יתירה מכך - בנוגע לנפל כתב הרמב"ן ליישב את דעת הרי"ף שהשמיט את הסוגיה המתירה למול ספק נפל ממה נפשך, כי לדעת הרי"ף יש איסור חבלה מן התורה בנפלים כיוון שהם חיים כרגע, ולכן אין היתר למולו בשבת. לדבריו, הרי"ף הבין כי מה שאמרו בתחילת הסוגיה שם שמלים ממ"נ, היינו רק לאור הקושיא דהיכי מהלינן ליה אם מתייחסים לכל וולד שלא שהה ל' יום מלידתו כספק נפל, אבל להלכה, לא קיי"ל הכי לרי"ף ולרמב"ן, אלא קיי"ל שוולד רגיל חזקתו חי ובריא, ולכן מהלינן ליה דלית לן למיחש שימות. ובספק נפל ממש, כגון ספק בן ז' ספן בן ח', לא נמול אותו בשבת מספק, שמא נפל הוא ונמצא חובל בשבת שלא במקום מצווה. וז"ל הרמב"ן:

"ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מלתא דרשב"ג קאי דקאמר בבן ח' בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוי, דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי גמור הוא ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת והתורה טמאתו להודיעך שאינו ולד עד שישהה ח' ימים ולפיכך אין שחיטתו מטהרתו דהו"ל כמחתך בשר בעלמא, ואמר ליה רבא אי סבר מר חי הוא ולא חיישינן ליה לישתרי באכילה אלא דכ"ע מת הוא כרשב"ג ואפילו הכי לאו מחתך בשר בעלמא הוא שכל זמן שחיותו עליו כחי הוא ושחיטתו מטהרתו ואף על פי שלא גמרו סימניו נמי'.

לסיכום, העולה מדברינו: לדעת ריב"ם [הקשה מאוד מפסחים עג.] - טריפה ונפל אין בהם דין חובל ושוחט, אולם לדעת רוב הראשונים [רש"י, תוס' וראה גם ר"ן וב"י שם ועוד] נפל אין בו דין שחיטה וחבלה, אבל טריפה אית בה דין שחיטה וחבלה משום שדינה כחי לכל דבר [כתוס' רי"ד ורשב"א הנ"ל]. הרמב"ן ביאר בדעת הרי"ף ור"ח[2] כי יש דין חובל גם בנפל וגם בטריפה כל זמן שהם חיים.

חובל

שנינו במשנה:

"שמנה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן - חייב" (קז.).

על איזו מלאכה עובר החובל בשמונה שרצים?

רוב הראשונים פירשו כי חובל הוא תולדה דשוחט, דהיינו, שחיובו משום נטילת נשמה. להלן, נעמוד על שיטות הראשונים בגדר המדויק של חיוב חובל, אך תחילה, נפנה אל הירושלמי, שדן בשאלה עקרונית בעניין זה.

בירושלמי נחלקו אמוראים בטיב היחס שבין שחיטה לחבורה בשני מקומות:

"רבי יוסי בי רבי בון אמר איתפלגון רבי לעזר ורבי יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדת וחורנה מחלף"           (פ"ב, הלכה ה).

המחלוקת כאן היא האם שחיטה היא האב ועשיית חבורה תולדה, או להיפך.

בהמשך נאמר:

"השוחטו - רבי שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה. שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה עמהון? אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון"                                     (פ"ז הלכה ב).

אף ריש לקיש סבור כי חבורה היא אב המלאכה ושחיטה אינה אלא תולדה. לדעתו נקטו 'שוחט' במשנת המלאכות, משום שנקטו סדר סעודה [צד צבי, שוחט, וכו']. כך כתבו בירושלמי גם ביחס שבין אפיה לבישול, שאפיה היא התולדה, והיא הוזכרה במשנה משום דסידורא דפת נקט.

לאור דברים אלו, נראה שיש לראות את היחס בין שחיטה לחבורה לפי הדעות השונות באופן הבא:

אם אב המלאכה היא השחיטה, וחבורה הינה תולדה, משמעות הדבר היא שהמלאכה היסודית היא נטילת הנשמה של בעל החיים והריגתו, ואם חובל בו ופוצע אותו כשהוא ממשיך לחיות, הוי תולדה.

החולקים, סוברים שהמלאכה היסודית היא עשיית חבורה, ושחיטה הינה רק תולדה משום שעיקר כוונת השוחט אינה בעשיית החבורה אלא בנטילת הנשמה. לשיטה זו מוקד המלאכה אינו בנטילת הנשמה, אלא בחבורה והחבלה שחובל בבעל החיים שנעשה חבול. נראה להסביר כי לשיטה זו, שחיטה הינה תולדה בלבד, מפני שעיקר חבורה הוא בנזק שיוצר בנחבל, אבל בשוחט, עיקר מגמתו הינה תיקון הנשחט לאכילתו של האדם, ולפיכך קבעו בירושלמי ששחיטה היא תולדה משום שרצו לומר שעיקר חבורה הוא מקלקל ושלא לצורך הוא[3].

בבבלי, נראה באופן פשוט כי שחיטה היא אב המלאכה, והחובל הוא התולדה, וכן נראה מדברי מרבית הראשונים, והוא כשיטה הראשונה שהוזכרה בירושלמי למעלה. אלא שיש לעיין בגדרה המדוייק של התולדה דחובל. עוד נזכיר, שיש ראשונים שראו את החובל כתולדה של מלאכות אחרות ולא של שוחט, ונזכירם להלן.

גדר מלאכת חובל

איתא בירושלמי:

"הצובעו - מה צביעה היתה במשכן? שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. אמר רבי יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב, המאדם אודם בשפה חייב, המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום"           (שבת פ"ז, הלכה ב).

מן הירושלמי מתברר, כי יש בחבלה בבעל חיים שני מוקדים: מוקד הצבע המחייב משום צובע, ומוקד שני שהוא נטילת נשמה. ונראים הדברים שאם הדם נצרר בעור חייב משום צובע, ואם יצא החוצה חייב משום נטילת נשמה באותו מקום.

ועדיין יש לעיין האם נטילת הנשמה שחייבים עליה היא עצם יציאת הדם שהדם הוא הנפש כדאיתא בתוס', וז"ל:

"ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה[4] "         (כתובות ה: ד"ה דם).

וכן הוא בדבריהם במסכת שבת:

"ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש. ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אף על פי שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו, ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו"

                                             (שבת עה. ד"ה כי היכי).

או שמא המוקד בנטילת נשמה הוא כלשון הירושלמי שמחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. משמע מדבריו שהבעיה אינה הדם עצמו, אלא המקום שממנו יצא הדם שניטלה נשמתו ממנו.   

והנה, רש"י כתב:

"והחובל בהן חייב - דיש להן עור, כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט"          (קז.).

נראה מדבריו שכל פגיעה בבעל חיים באופן שלא חוזר לקדמותו,  שהדם שנצרר באותו מקום שמתחת לעור לא ישוב למקומו, הווה ליה כקטלה במקצת, שאותו מקום שניטל ממנו הדם חשוב כמת, והוא תולדה דשוחט דקטלה כולה. ובדומה לזה איתא בתוס' רי"ד וז"ל:

"דחובל הוי תולדה דשוחט. דכיון דחבלה לא הדרא לעולם כדהוות, מה לי קטלה כוליה מה לי קטלה פלגא"     ( קו:).

ואף ברמב"ם בפירוש המשנה מצאנו שכתב:

"ואמר כאן ששמונה מינים האמורים בתורה לענין טומאה והן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת כולן יש להן עורות, ולפיכך החובל בהן כפי שביארנו חייב, אבל שאר כל השקצים והרמשים אין להן עור, ולפיכך החובל בהן פטור מפני שהוא מעלה ארוכה וחוזר... וכבר נתבאר במלאכת הרפואה שהעור שנחבל אינו חוזר כמו שהיה לעולם, ולפיכך יהיה חייב החובל בכל מה שיש לו עור"

                                              (פיהמ"ש תחילת פי"ד).

משמעות הדברים היא שלפנינו מחלוקת בגדרי חובל, אם המוקד הוא בדם היוצא שהדם הוא הנפש, כמשתמע מתוס' וראשונים נוספים שהלכו בעקבותיהם [ראה רמב"ן ועוד], או שהמוקד הוא באותו מקום שנפגע שלא ישוב לכמות שהיה.

לשיטת התוס' ההבדל בין בעלי חיים שיש להם עור לאלה שאין להם הוא פשוט - אם יש לבעלי החיים עור, הדם יצא ממקומו, והעור הוא שמעכבו. אבל אם אין עור, אין מה שיעכב, ואם יוציא דם יתחייב ואם לאו פטור, שאין כאן חבלה.

אבל לרש"י, ולתוס' רי"ד שהיסוד הוא בפגיעה באותו מקום, לכאורה אינו מובן מדוע יתחייב ביציאת הדם? והלא כיוון שאין עור אין כאן חבלה כלל! ונראה שאכן, לרש"י, אם אין עור כלל, אינו חייב אף אם יצא הדם[5], ומה שאמרו בחולין (מו:) ששאר שקצים ורמשים חייבים ביציאת הדם לחוץ, פירש רש"י שם שמדובר בבעלי חיים שיש להם עור:

"מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים - קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואף על פי שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים[6]".

נטילת נשמה – החלשת בעל החיים

מוקד אחר בחובל עולה מדברי התוס' בכמה מקומות:

"ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה... גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם... ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק"                                                (כתובות ה: ד"ה דם)[7].

גישה זו הדחויה בתוס', אפשר שהיא קרובה לשיטה שהבאנו בשם רש"י ותוס' רי"ד שהיא קטלה במקצת. אלא, שהתוס' מדגישים את יסוד החלישות הנובעת מן הפגיעה כמרכז העניין, אבל להבנתנו, המוקד הוא בכך שניטלה נשמה ממקום מסוים בבעל החיים, ותחושת החולשה באותו מקום אינה חלק מהגדרת המלאכה. על פי הבנתנו, לא שייכת קושיית התוס' דהוי מלאכה שאצל"ג, משום שאינו צריך לחלישות הגוף. זאת משום שלדברינו המוקד הוא ב'הריגת' אותו מקום, ודומה להריגת כולה, שאם רוצה להשתמש בבעל החיים והורגו לשם זה הוי מלאכת הצריכה לגופה, ה"ה אם 'הורג' מקצתה, כדי להשתמש בדם וכיו"ב הוי מלאכה הצריכה לגופה[8].

והנה, הרז"ה (לז: באילפס) כתב שמילה היא מלאכה שאצל"ג, משום שהמוקד שלה בסילוק הערלה והוא אינו זקוק לערלה. ואם נאמר שמוקד החובל הוא בהוצאת הדם, השאלה שצריכה להישאל היא אם צריך לדם או לא. ונראה שעמדת הרז"ה היא שחובל חייב משום דהוי קטלה במקצת באותה חתיכת ערלה, ועל זה קאמר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה משום שעיקרה בסילוק הערלה מעליו, ולא בהנאה חיובית כלשהי שהוא מפיק מן החבלה.

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 


[1]   העושה טריפה אינו חייב משום נטילת נשמה [משום שלא הרגה], אבל יש לדון לחייבו מצד חובל, ויידון להלן.

[2] כפי הנראה, זוהי גם שיטת היד רמ"ה ב"ב כ. שכתב שהדין הנאמר בגמרא גבי בן שמונה אימו שוחה עליו ומיניקתו משום הסכנה, ובדרך כלל מפרשים הכוונה לסכנת האם, כי הוולד שהוא בן שמונה נפל הוא וחשוב כמת, אבל היד רמ"ה פירש שהוא משום סכנת הוולד, שיש לו עדיין חיי שעה, והיינו, שלדעתו גם חיי שעה חשובים חיים לעניין זה. [וז"ל שם באות מד: 'תניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה. ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפי' לחיי שעה נמי חיישינן.']

[3]   עיין היטב סוגיית הירושלמי דשבת פ"ב שם שטענו שאיך ייתכן לומר שעיקר האב שהוא השחיטה הוי לצורך, והתולדה החבורה היא שלא לצורך, ותירצו שסובר כאידך לישנא שחבורה היא האב ושחיטה היא התולדה, ודו"ק.

[4]   עיי"ש מה שהקשה ר"י מצד חילזון שבת עה. שלא מחייבים על הוצאת דם החילזון משום נטילת נשמה, ותירץ ר"ת שדם החילזון מיפקד פקיד, ואין בו נטילת נשמה בהוצאתו.

[5]   ואף הרמב"ם פסק [שבת ח/ט] שאינו חייב אם חובל בבעלי חיים שאין להם עור, ולא חילק בין יצא הדם לחוץ ללא יצא, ועיין שם בנו"כ שתמהו על השמטתו, אך עיין באור שמח שם שפירש הסוגיה דחולין מו: בכיוון שונה לגמרי, שאינו מעניין סוגייתנו כלל.

[6]   והנה ברש"י שם חולין מו: לא ברור לגמרי מה היא עמדתו בבעלי חיים שאין להם עור, ויש מקום לומר שאם ייצא לחוץ דם יתחייב אף בהם, משום שהוא מודה שיש שני מוקדים בחבלה: הפגיעה במקום, והפגיעה בדם, ותרווייהו חבלה נינהו, וצ"ע. [ויותר נראה שרש"י פוטר לגמרי באין להם עור].

[7]   וראה גם תוס' שבת עה. ד"ה כי היכי.

[8]   דיון יסודי בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה, זוקק כניסה לעובי הקורה בגדרי הדין ואי"ה נעסוק בו  בנפרד, בתוך כל הסוגיות של מלאכת מחשבת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)