דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 73

מלאכת שוחט (ד) - בעלי חיים שיש בהם דין נטילת נשמה

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

 

הריגת כינה

כפי שראינו בשיעור שעבר, המשנה בריש פרק י"ד (קז.) אומרת כי שמונה שרצים - יש להם עור, החובל בהם - חייב, ואילו שאר שקצים ורמשים החובל בהם - פטור [ביסוד הפטור אם הוא לגמרי, או שיש לחלק בין נצרר הדם ליצא לחוץ - עמדנו בשיעור הקודם].

בגמרא שם דייקו מן המשנה שההורג כל בעלי חיים חייב, ונחלקו התנאים בזה:

"מאן תנא? אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה - אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין - אף כל דפרה ורבה"         (קז:).

כאמור, נחלקו התנאים בדין ההורג כינה. לדברי רב יוסף, מחלוקת התנאים נלמדת מן האילים שהיו בעבודת המשכן - לדעת רבי אליעזר יש לחייב עבור כל נטילת נשמה, אך רבנן סבורים שאין לחייב משום נטילת נשמה אלא במיני בעלי חיים שפרים ורבים.

הרמב"ן על אתר, טוען כי קיימת מחלוקת אמוראים בדעת רבנן - לדעת ר' ירמיה, רבנן פוטרים בכל בעלי חיים שאין להם גידים ועצמות, ואילו רב יוסף סבור שיש לחייב לדעתם בכל בעלי החיים חוץ מאלה שאינם פרים ורבים, וז"ל הרמב"ן:

"ואלו לרבנן דפטרי בכינה, בכל דבר שאין בו גידין ועצמות נמי פטרי, משום שאינו מתקיים י"ב חדש והו"ל כמת, וגמרי' נמי מאילים מאדמים מה התם יש בהן גידין ועצמות אף כל שיש בהן גידין ועצמות. והכי איתא בירושלמי פרק קמא[1], ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמרי רבנן מאילים מאדמים אלא דבעי פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעינן, הלכך ברמשים שהן פרין ורבין חייבין לדברי הכל".

ואכן, נראה שלהלכה הבבלי מקבל את עמדת רב יוסף להלכה, שהכול תלוי בפרים ורבים, ולא תלוי בגידין ועצמות, וכן נראה גם מדברי הרמב"ם (הל' שבת פי"א, הלכה ג). וראה גם רמב"ן לעיל (יב.) שהביא ראיה מפרעוש שאין בו גידין ועצמות ומחייבים בשבת על הריגתו כדאיתא בסוגיה שם, והיינו משום שפרה ורבה.

דעת בית הלל

מן הסוגיה בפרק ראשון (יב.) הדנה בהריגת כינה, נראה כי יש שלוש דעות בעניין:

  1. דעת ר"א המחייב חטאת, והיא גם עמדת אבא שאול בברייתא המובאת שם[2].
  2. דעת ת"ק בברייתא שם שיש בזה איסור דרבנן, כמבואר ברש"י שם: "בשבת מולל, להתיש כחן שלא יחזרו אליו, ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג, דסבירא ליה הריגת כינה שבות".
  3. דעת בית הלל המתירים לגמרי.

מה סוברים בית הלל? האם הם סוברים עקרונית שכל שאינו פרה ורבה מותר להורגו בשבת, או שהם מודים שבדרך כלל יש איסור דרבנן להורגו, ובכינים, דווקא, התירו הואיל ומצערות אותו?

מסתבר לומר כי לדעתם מדובר בהיתר גמור, שהרי אילו היה מדובר בהיתר מקומי בגלל הצער, היה ניתן לומר לדחותו שהרי אפשר לפלות אותם מגופו בלא להורגן. וכך הם דברי הרמב"ן על אתר:

"אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית"                                              (יב.).

אבל עיין ריטב"א שסובר שאיסורא איכא:

"ומסקנא דליכא חיובא דאורייתא אלא בדבר שהוא פרה ורבה, אבל שאינו פרה ורבה ליכא אלא איסורא דרבנן"           (קז.).

להלכה, ראה את דברי ה'מגן אברהם' (שט"ז, כ) שכתב גם כן שהוא היתר גמור, אבל המ"ב (ס"ק מא) אסר מדרבנן. בביאור הלכה שם פירש: "ומה שמותר לענין כינה אפשר משום שנתהוה מזיעה[3] או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי".

פרים ורבים

כפי שראינו לעיל, רב יוסף סובר כי חכמים המתירים להרוג כינה, חולקים על ר"א דווקא בכינה שאינה פרה ורבה. מהו גדר 'פרה ורבה'?

רש"י על אתר מבאר:

"וכינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת"

                                                                    (יב. ד"ה מתירין).

וראה בתוס' הרא"ש שכתב:

"ועוד אמרינן בברכות גבי עובדא דילתא ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי, כלומר מסמרטוטי בגדים ישנים יוצאים כנים(שם).

וברשב"א שם:

"והך את עפר הארץ והיה לכנים - אלמא הכינה היא ההוה מן העפר"          (שם).

העולה מדברי כולם, הוא שכל בעלי החיים שנוצרים מבשר אדם, מזיעתו, או מעפר הארץ וכיו"ב אינם פרים ורבים, שאין פרה ורבה אלא מזכר ונקבה.

כנגד כיוון זה כתב הרמב"ם:

"רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין - ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור"    (פי"א, הלכה ב).

העולה מדבריו הוא שגדר פרה ורבה הוא על שתי דרכים: המתרבה מזכר ונקבה, או המתהווה מן העפר. והיינו, מפני שכל בעלי החיים נוצרו, ביסודם, בשעת בריאתם, עפר מן האדמה, אף עכשיו יש לנו לחייב על כל בעל חיים שנוצר באופן דומה מן האדמה[4], ורק הנוצרים מזיעה או מלכלוכים או מפירות שהרקיבו, אינם חשובים בעלי חיים 'תקנייים', ומותר להורגם.

מהי כינה?

הראשונים על אתר, נחלקו בזיהוי הכינה המותרת בסוגיה, וביחס בינה לבין הפרעוש, שחייבו על הריגתו בשבת. בדברינו כאן לא נאריך בזה[5], ורק נעיר לחידוש העקרוני העולה מדברי הרמב"ן בגדרי פרה ורבה:

'ותמה אני על ר"ת ז"ל שכתב כאן הכינה היא הפרעוש, ואי אפשר, וגמרא בהדיא היא בפ' שמנה שרצים, מכל מקום נפרש שהפרעוש מין רמש הוא שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וזה דעת הרמב"ם ז"ל, ולי משמע דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אלא שהוא כמין הסריסים אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית" (יב.)

לדברי הרמב"ן אין חייבים אלא על דבר הפרה ורבה מזכר ונקבה בלבד, ואילו יצורים הנוצרים מן העפר, דינם כיוצאים מן הזיעה או מן הדברים המוסרחים. אמנם, הרמב"ן מודה כי בדבר שיש במינו שנוצרים מזכר ונקבה, יש לחייב עליו גם אם נוצר מן העפר – אף שפרט זה לא נוצר בדרך זו[6].

להלכה, פסק ה'שלחן ערוך':

"פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו.

הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו. אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם" (סי' שט"ז, סעיף ט).

החלוקה בין כינים לפרעושים מוכרת מן הסוגיה, אולם לא ברור מדבריו כאיזו שיטה בראשונים הכריע. אמנם, בבית יוסף כתב להדיא שיש להכריע כשיטת הרמב"ם ור"ת, וראה גם מ"א שהביא בס"ק כ' את דברי הרמב"ם, ונראה מזה שהוא מכריע כשיטתו, או שחושש לשיטתו להלכה.

 

 

 

 

התולעים הגדלים בפירות

עוד כתב ה'מגן אברהם':

"ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור"          (שם ס"ק כ).

נראה שהמג"א רוצה להרחיב את שיטת הרמב"ם שסבור שחייבים על הריגת התולעים המתהווים מן העפר, גם לתולעים הגדלים בפירות מחוברים, שאף הם בכלל הווייתם מן האדמה.

בביאור הלכה שם חיזק את דברי המג"א מלשון הרמב"ם עצמו:

"אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה[7]"

                                 (הל' מאכלות אסורות פ"ב הלכה טו).

מוכח מלשון הרמב"ם שהמתהווה בפרי המחובר, כמתהווה מן הארץ[8].  

אך, עיין פמ"ג שם שנראה לו דוחק לפרש כדרכנו, והוא הבין שכוונת המ"א לקשור בין איסור אכילתם שהוא מן התורה לאיסור הריגתם, ותמה על כך:

"ומה שכתב [המ"א] הגדילים במחובר. צ"ע, דמה בכך דאסור לאכול (יו"ד סימן פד סעיף ו), מכל מקום לאו בריה הוה ויניקתו מעיפוש הפרי, מידי דהוה אפירשו מבשר דאסור לאכול ביו"ד סימן פ"ד (סעיף טז), ומשמע דהוה מן התורה. ודוחק לומר במחובר יש לו הווייתן מעפר, וצ"ע כעת".

בעלי חיים המתהווים מן הזיעה

עסקנו עד כה בדברי חז"ל והראשונים בעניין בעלי חיים המתהווים מן הזיעה, מן העיפוש ומן העפר. והנה, ידוע שחכמי המדע בימינו, הגיעו למסקנה שכל הבריות וכל היצורים בעולם פרים ורבים מזכר ונקבה, וישנן גישות שונות בפוסקים כיצד להתייחס לזה.

בשו"ת היכל יצחק נשאל אם מותר להרוג חידקים בשבת, והשיב:

"הספק שהתעורר והביא לידי השאלה הוא, כנראה, החשש של איסור נטילת נשמה. אבל לכאורה אין כאן שום חשש, כי הרי מותר להרוג כינה בשבת מפני שאינה פרה ורבה, כמבואר במסכת שבת (קז:), והיינו שהכינה כיון שאינה באה מזכר ונקבה אלא מן הזיעה, אינה חשובה בריה לענין זה לאסור הריגתה בשבת... ואמנם המדע החדש כפי שידוע לי, איננו מודה בגינירטיו ספונטניא [לידה ספונטנית], אבל אנו אין לנו לענין ההלכה אלא דברי רז"ל. ולפי"ז ודאי שמותר להרוג חידקים בשבת אפילו אינם מזיקים, ובפרט שבהם גם המדע מודה שאין ההתרבות שלהם באה בדרך פריה ורביה, במובן הרגיל של הביטוי הזה"

                                                                (אורח חיים סי' כט).

והנה לעניין חיידקים פשוט שצדקו דבריו, לפי שאינם נראים כלל בעין רגילה, ואין להם דין בעלי חיים לעניין זה, אבל בכינים צ"ע לומר שאין לנו בזה אלא דברי חז"ל, להקל נגד הידוע לנו, שהם פרים ורבים.

אמנם, עיין במכתב מאליהו להגר"א דסלר ז"ל שכתב:

"כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות... אבל בעניין ההסברים הטבעיים לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב ההסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין"

                                       (ח"ד עמ' 355, ובהערה 4 שם).

לדבריו יוצא שהעיקר הוא הדין שמותר להרוג כינה. אף אם אין הטעם ידוע לנו בבירור, ואפשר לומר שכל יצור זה שלא נראה לעין כפרה ורבה מזכר ונקבה אינו נחשב חיות לעניין נטילת נשמה, וצ"ע.

בניגוד לדברים אלו, בספר 'פחד יצחק' לר' יצחק לאמפרונטי בערך צידה כתב:

"בזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הוה מן הביצים א"כ שומר נפשו ירחק מזה ולא יהרוג לא פרעוש ולא כנה בשבת, ולא יכניס עצמו בספק חיוב חטאת, ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם...".

ולעניין מעשה הסכימו רבים שיש להימנע היום מהריגת כינים או מפני טעמו של הפחד יצחק, או מפני שטענו שחז"ל דיברו על כינים אחרות, והכינים שלנו היום פרות ורבות ואסורות.

במקום צער

פסק ה'שלחן ערוך':

"פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו"          (שט"ז, ט).

אם כן, משום עקיצתו התירו לצודו [כי אין במינו ניצוד], אך לא התירו להורגו כי יש בו איסור תורה בנטילת נשמה. אלא שלכאורה, אף נטילת נשמה אין כאן אלא איסור דרבנן, לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור!

וצריך לומר שלא התירו משאצל"ג אפילו במקום צער, אלא אם יש נזק ממשי לגוף. כך מבואר בגמרא (קכא:) וכך נפסק ב'שלחן ערוך':

"ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין" (שם סעיף י).

וביארו הטעם:

"דמלאכה שאין צריכה לגופה היא, והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק".

וצריך לחלק ולומר שבמקום נזק הגוף התירו משאצל"ג ולא במקום צער גרידא. אבל המרדכי כתב:

"ומיהו אם הפרעוש על בשרו ועוקצו מותר להסירו ולהשליכו ואין חייב משום צד והוי כמו חץ תחוב בבשרו והוי כמפיס מורסא להוציא ממנה לחה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ובמקום צערא שרי לכתחילה"      (פ"ק דשבת רמז רלג).

לדבריו יש להתיר לכאורה אפילו הריגת הפרעוש אם מצער אותו, אבל אין לנהוג כן להלכה, שהרי כפי שראינו לעיל ה'שלחן ערוך' לא פסק כן. וממילא נראה, שאם אינו הורגם בידיים אלא בעקיפין יש להקל בזה אם מצערים אותו, כגון המרסס סביב הזבובים או יתושים המצערים אותו וכיו"ב שאינו מרסס עליהם ישירות.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   עיין ירושלמי שבת א/ג:

"ולא יפלא את כליו לאור הנר כו' ..תני המפלא את כליו נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול אבא שאול אומר מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג חזקיה אמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל שמואל מקטע ידה וריגלה ויהב לה קומי מינוקה רבי יוסי בי ר' בון יהיב לי גו צלוחיתא אמ' ר' שמעון בן חלפתא ולא מחלזון שמענו וחלזון יש לו גידים ועצמות ולא כן תני כל דבר שאין לו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים".

הרמב"ן הזכיר יב חודש ונראה שכוונתו לרבותא, שכל שאינו מתקיים יב חודש הוי כטריפה וחשוב כמת. צ"ע לפי זה אם הוא סבור שההורג טריפה בשבת פטור לשיטה זו מפני שחשוב כמת, וראינו בשיעור הקודם שהרמב"ן סבור שיש דין חובל בטריפה, ושמא שם הוא אליבא דהילכתא שקיי"ל כרב יוסף שהכול תלוי בפרים ורבים ולא תלוי בגידים ועצמות, עוד אפשר שכוונת רמב"ן היא שמינים כאלה שבמהותם אינם מתקיימים יב חודש אין חיותם נקראת חיות כלל, אבל בעלי חיים שמתקיימים יותר, אף אם הם טריפה ואינם יכולים עכשיו לחיות יותר מיב חודש, מ"מ כל זמן שלא מתו הרי הם כחי לכל דבריו. 

[2]   זהו כפירוש רש"י בסוגיה, אך השווה תוס' שם ד"ה נוטל.

[3] הנימוק הראשון להיתר הריגת כינה לכתחילה לפי המ"ב הוא ע"פ החלוקה שתובא להלן בין בעלי חיים המתהווים מן הזיעה [כינים] לבין המתהווים מן העיפוש, שבהם יש איסור דרבנן, לדעתו. ומקורו בלח"מ שם, וכן כתב הפרי מגדים:

"אבל הלחם משנה שם כתב דחלוקין המה, מדחלקן הר"מ ז"ל בתרי בבי, דכינים מותר, ותולעים מפירות פטור אבל אסור"         (א"א ס"ק כ').

עוד יש לעיין בדברי הרא"ש שבת (א', כט) הסובר שמותר להרוג רק כינים המצויות בראש, אך הכינים שבבגדים אסור להורגן גזירה אטו פרעושים. וכן פסק להלכה בש"ע (שט"ז, ט), ועיין בזה בביאור הלכה שם ד"ה לא יהרגם.

[4] פירשנו את הדברים על פי הסברה הפשוטה שנראית לנו לחלק בין המתהווה מזיעה למתהווה מן העפר, אמנם בר"ן על הרי"ף, נראה שמבאר יסוד החילוק באופן שונה:

"וכ"ת אותה הקופצת למה היא אסורה והרי מן העפר היא נעשית ואינה פרה ורבה יש לומר דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושים ככנה וכיוצא בה אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב"

                                                                           (ה. באילפס).

מדבריו יוצא שעיקר החילוק קשור במהות החיות ובעצמתה, שהמתהווים מן העפר יש בהם חיות מלאה, והמתהווים מן הזיעה אין בהם חיות כל כך, ולפיכך מותר להורגם, שאינם חשובים חיים. ואילו לפירוש שהצענו למעלה נראה שאין הבדל בעצמת החיות, וההבדל הוא בכך שרק בעלי חיים המתהויים בדרך התיקנית נחשבים בעלי חיים לעניין איסור נטילת נשמה, ולדעת הרמב"ם אף המתהווים מן העפר נחשבים תיקניים מפני יסוד הבריאה, והראשונים החלוקים סבורים שבריאה תיקנית היא רק בריאת זכר ונקבה, ותו לא.

[5]   ר"ת סבור שהכינה הרוחשת נוצרת מן הזיעה והיא המותרת, ושחורה הקופצת היא היוצאת מן העפר וחייבים על הריגתה, ונראה, לכאורה, שהוא כשיטת הרמב"ם.

[6] ואף שיש הבדל בינו לבין הנוצר מזכר ונקבה, שהנוצר מן העפר אינו יכול לפרות ולרבות, מ"מ הרי הוא כסריס – עי' רמב"ן.

[7]   משום השרץ השורץ על הארץ. [עי' שם הל' יד]

[8]   אך עיין שם בביאור הלכה, שהתקשה בכל זאת בלשון המ"א שכתב שהוא שרץ גמור, שהרי אף המתהווה בפרי בתלוש מריקבון הפרי, הוא שרץ גמור לעניין איסור אכילה, עיין בספר המצוות ל"ת קעז, ובהלכות מאכלות אסורות שם יג, אך, נראה לי שהמ"א כיוון לומר שתולעים אלה לא מתהווים מריקבון הפרי, ואם מתהווים בתלוש מותרים באכילה כל זמן שלא פירשו [עי' שם הל' יד], ולכן כתב המ"א שהמתהווה בפרי במחובר הוא שרץ גמור, אבל איסור הריגתו אינו תלוי בכך, אלא בכך שחשוב הווייתו מן הארץ. ויותר נראה שהמ"א ביקש לקשור שני הדברים לעניין זה: תולעים המתהווים בפרי שלא כתוצאה מעיפוש, אינם שרץ ומותרים באכילה, כל זמן שלא פרשו לארץ, ואפשר שלדעתו גם מותר להורגם, אבל המתהווים בפרי במחובר הם שרץ גמור לעניין אכילה, משום שנחשבים שורץ על הארץ, והוא הדין שהם נחשבים בריה גם לעניין נטילת נשמה בשבת. וראה עוד ביאור הלכה שהאריך שם [בד"ה להרגה] בדעת הרמב"ם בשאלה אם בעלי חיים המתהווים מן העפר פרים ורבים הם,ועיין קרן אורה שבת קז: שכתב: 'ולפי פשט הסוגיא אין לנו לפטור אלא כינה שנעשית מזיעת אדם ואין בהם לידה כלל, אבל שאר מינין שמתהווין מעיפושי האויר אפשר יש בהם פרה ורבה אחר כך, אבל שיטת הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ב הי"ג) בזה הוא דכל שתחילת ברייתו אינו מזכר ונקבה שוב אינו פרה ורבה, כמו עכבר שחציו אדמה דיצירתו מן האדמה, אבל יש חילוק, אם יצירתו הוא מן העפר יש בו חיות וחייב עליו אפילו אינו פרה ורבה, ולא פטרינן אלא בריות אשר מתהוין מעיפושין, כמו תולעים שבבשר ובפירות, ולפי זה אינו מובן מאי פריך והרי פרעוש, דילמא באמת פטור לר' יהושע אליבא דרב יוסף גם בפרעוש כיון דאינו פרה ורבה, וכי תימא עכבר הנוצר מן האדמה יוכיח, דילמא עכבר שאני שיש בו גידין ועצמות. ויש עוד דעת שלישית דפרעוש הוא מין אחר דפרה ורבה'.  ויש עוד לדון בעניין זה סביב דברי הרמב"ם בשורש התשיעי ובהשגות הרמב"ן שם ובנושאי הכלים שהרחיבו למעניתם בעניין זה, ואכמ"ל.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)