דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 105

מלבן | 3 | שרייתו זהו כיבוסו

קובץ טקסט

שרייתו זהו כיבוסו

שנינו במשנה:

"היתה עליו [על הכר] לשלשת - מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה שבת"

                                                        (שבת קמב:).

ממה נובע החילוק בין בגד לעור? בסוגייה בזבחים (צד:) מבואר שאף שיש כיבוס בעור, מכל מקום אין כיבוס בלי כסכוס. בבגד, לעומת זאת, חידשו בגמרא כי 'שריתו זהו כיבוסו':

"...בגד שרייתו זהו כיבוסו. רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב".

עמדה זו של רבא, עומדת, לכאורה, בעימות מול שתי סוגיות עיקריות:

1. בסוגיה בביצה נאמר:

"דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: נדה שאין לה בגדים [טהורים ללבוש אחר טבילתה], מערמת וטובלת בבגדיה [בשבת ויו"ט, ואף הם נטהרים בטבילתה]"                                       (יח.).

ויש להקשות: איך טובלת בבגדיה? והלא שרייתו זהו כיבוסו!

2. בתוך הדיון באיסור רחיצה ביוהכ"פ, הובאה ביומא הבריתא הבאה:

"תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו - עובר עד צוארו במים ואינו חושש"   (עז:)

ואף בזה יש להקשות כנ"ל.

בפתרון הקושי, ניתן ליישב בשתי דרכים יסודיות:

  • הסוגיות הללו חולקות על דברי רבא, ואינן סוברות כי שרייתו של בגד זהו כיבוסו. לדעתן, אף בבגדים אין כיבוס בלא כסכוס.
  • יש לחלק בין סוגי בגדים שונים, ואין אומרים דין זה אלא בבגדים מחומרים מסוימים דווקא. עוד יש לחלק גם באותו בגד, בין מצבים שונים.

נפרט הדרכים השונות:

א. הסוגיות חולקות על רבא ואינו סוברות 'שריתו זהו כיבוסו'

בספר 'שער המלך' על הרמב"ם לר' יצחק נוניס (שבת כ"ב, יח), כתב כי רב יוסף וזעירי פליגי על רבא, וכי הם סוברים שאף בבגד בעינן כסכוס. לפירושו, מה שאמרו במשנה שאם היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט ולא נותנים עליו מים, היינו מפני הגזירה שמא יסחוט ששייכת רק בבגדים ולא בעור.

דברים דומים כתב ה'חיי אדם' ב'נשמת אדם', בנוגע לשיטת הרמב"ם שהשמיט דין שרייתו זהו כיבוסו:

"ולולי דמסתפינא אמינא דמזה מוכח דלא סבירא להו דין זה, ואף דרבא אמרה שם בזבחים מ"מ כיון דמצינו אמוראי בתראי לבתר דרבא רב חייא בר אשי, ורמי בר פפא ורבא גופא ביומא דס"ל דמותר לעבור במים ביה"כ, וכן גבי נדה דמערמת וטובלת כמו שהקשה תוס' שבת קי"א, ולכן הוצרכו הפוסקים לדחוק עצמם לעשות חילוקים... ולא ניחא ליה לרי"ף ורמב"ם לחלק בכך וס"ל דלא קיי"ל בזה כרבא, ורבא גופא הדר ביה. ואם כן, על כרחך טעמא דכר וכסת בלשלשת דאסור ליתן מים הוא מטעם שמא יסחוט ואפילו  מותר בשל עור, ועל כרחך דבעור לא שייך סחיטה, ואף דנימא דרבא לא הדר ביה די"ל דמה שהתיר שם... לעבור היינו בלא בגדים ומטעם רחיצה התיר, מ"מ מדחזינן התם דרמי בר פפא אמר התם לרב יהודה ורב שמואל בר יהודה דרב ושמואל אמרי עובר ובלבד שלא יוציא ידו משפת חלוקו ומעשה רב ורמי בר פפא הוא בתר רבא שהרי רב פפא תלמיד דרבא"         (כלל כב ס"ק ד').

ב. חילוק בין סוגי הבגדים, או בין המצבים השונים

כתב רבנו תם בספר הישר:

"ויש דברים דשרייתן כיבוסן, כגון הני דבני כיבוס וליבון נינהו כדפרישי' לעיל[1], אבל בגד שמלבנין אותו אין שרייתו כיבוסו על ידי מים נמי, שהרי מעשים בכל יום שאנו מקנחין את הידים לאחר נטילה במטפחת ובסדינין ובמפות בשבתות ובימים טובים, וכן אשה טובלת בבגדיה שהוא ליכלוך. וכן עור וכיוצא בו אמרינן בזבחים דשרייתן לאו כיבוסן אלא אם כן יכבסם כדמפרש התם"                                                    (סי' רפג).

שלושה טיעונים הוזכרו בדברי ר"ת:

1. לא בכל הבגדים שייך לומר שרייתו זהו כיבוסו. כך כתב גם הרשב"א:

"ובספר הישר חלקו בו בין בגדים לבגדים, כי יש בגדים שמתכבסין במהרה ובאותן הוא שאמרו שרייתו זהו כבוסו ויש שצריך לטרוח הרבה כעין שלנו ואין אומרין בהם שרייתן זהו כבוסן" (ביצה שם).

אף שהרשב"א סתם דבריו, ולא הגדיר את האבחנה בין סוגי הבגדים, ר"ת חילק כנראה בין בגדי צמר ופשתים שהם רכים יחסית, ובהם אומרים שרייתו זהו כיבוסו לבגדים משאר חומרים, שהם קשים ואינם מתכבסים אלא על ידי כסכוס. המאירי הביא דעה אחרת המחלקת בין בגדי צמר לבגדי פשתן, שבצמר אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ולא בפשתן:

"שזו של נדה בחלוק שלה נאמרה ולא בבגדי צמר, ולא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשל צמר וזה שתפשה בשמועת הלשלשת שבשל עור דוקא נותנין עליו מים וא"כ היה לו לתפשה בשל פשתן שמא דרכן היה שלא לעשות כר אלא בעור או בצמר"           (ביצה שם).

2. לא אמרינן 'שריתו זהו כיבוסו' בכל המקרים ששריית הבגד נעשית בדרך לכלוך. כך בסוגיה דנידה המערמת וטובלת בבגדיה, וכן ההיא דהולך להקביל פני רבו. אף בזה, כתב הרשב"א שם:

"ועוד כתב שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו בדבר שאינו אלא כעין לכלוך כגון ספוג ואלונתית וקנוח ידים במפה וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון'.

וכן הוא בתוס' שלפנינו:

"תימה היינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס ומלבן דאמרי' שרייתו זו היא כבוסו. וי"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי. ותדע דהאיך אנו מנגבים ידינו במפה בשבת הא הוי שרייה ואסור מפני שהוא מכבס ומלבן אלא כיון דהוי דרך טינוף שרי הכא נמי נימא הכי"

                                                      (ד"ה מערמת).

3. 'שרייתו זהו כיבוסו' נאמר דווקא בבגד, אבל בעור אין דין שרייה, ודווקא כסכוס נחשב כיבוס. כן כתב גם 'היראים':

"אמר רבא זרק סודר למים חייב ומפרש טעמא דשריית בגד זה הוא כיבוסו וליבונו. ותנן נמי בשבת פ' נוטל (קמב:) כר שיש עליו לשלשת יקנחה בסמרטוט ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה. למדנו שעל הבגד לא יתן מים דשרייתו זהו כבוסו. מדלא תנא להיתירא אלא של עור מכלל דכל מילי דלא הוי עור אסור לתת עלי' מים. ושמעתי לפרש[2] דלא מיתסר נתינת מים אלא בלשלשת כדתנן היתה עלי' לשלשת ואינה נראית דהא במילתא דרבא דקתני זרק סודר במים חייב ולא קתני לשלשת והא דתנן לשלשת אורחא דמילתא קתני שבמקום לשלשת נותנים מים והא דתניא נדה מערמת וטובלת מפרשינן לה בבגדי עור"   (סי' רעד).

לשיטה זו של ה'יראים' עולה שאנו אומרים שרייתו זהו כיבוסו גם בבגד נקי וגם אם נעשה בדרך לכלוך, ולכן, לא מצא דרך ליישב הסוגיה דנידה טובלת אלא בבגד עור. מכוח זה הסיק:

"הלכך צריך להזהר שלא לתת מים על הבגד בין של פשתן בין של צמר ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין הלכך מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מעל ידיו וינער בכח קודם קינוחו במפה או בבגד"                          (שם).

ובטעם ההיתר לקנח במפה במים מועטים, יש לומר שלא אמרו שרייתו זהו כיבוסו אלא במים מרובים.

בתוס' שבת תירצו עוד:

"ויש לומר דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו"      (קיא: ד"ה האי מסוכרייתא).

ואף המאירי כתב:

"ועקר הדברים, שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשיש שם צואה או לכלוך"   (ביצה שם).

 ובתוס' ישנים כתבו:

"אבל היכא שהבגד שחור מחמת שנלבש בו או מחמת שנשתמשו בו או שהיה לבן לגמרי ואין בו שום טינוף אלא שצריך ללבן עדיין לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו"

                                                                (יומא עז: ד"ה עובר).

ובדבריהם שמענו חידוש גדול, שאף שהבגד מתלבן מן השחרורית שבו על ידי השרייה אינו חשוב כיבוס. נראה כי טעם הדבר הוא ממפני שהם סבורים שאין כיבוס אלא בניקוי הבגד מלכלוך, אבל הצהלת צבעו של הבגד אינה חלק מן המלאכה. אמנם, בזה יש מקום לבעל דין לחלוק ולחוש אם מתלבן הבגד על ידי השרייה, כפי שעולה גם מן המחלוקת המובאת בחילוק הבא, שתולה את הדיון בשאלת הכוונה בשעת השרייה.

אמנם, בנקודה זו של בגד שיש בו שחרורית, יש שנטו להבין שהסיבה היא מפני שאם יש לכלוך הוא יורד על ידי עצם השרייה, אבל כשאין לכלוך אלא שחור מלבישה, אינו מתלבן על ידי שרייה לבד, וצבעו של הבגד יובהר רק על ידי כסכוס. וזו לשון ה'משנה ברורה':

"יש אומרים דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן"        (סי' ש"ב, ס"ק לט).

אבל לענ"ד לא משמע כן מדברי התוס' ישנים, ויותר נראה שכוונתם כפי שהסברנו למעלה, שפעולה שכל כוונתה היא הצהלת הצבע אינה בכלל מלאכת מלבן. וראיה לדבר שהרי הזכירו בדבריהם גם בגד שהיה לבן לגמרי שאין בו שום טינוף.

עם זה, נראה לי ברור שיש מצב שבו בגד הושחר מרוב לבישה ונוצרים בו כתמים, שהם בבחינת לכלוך גמור, ויש בהם כיבוס, והמדובר בתוס' ישנים על שחרורית עדינה בלבד שהיא תוצאה של הלבישה. ואולי בבגד שהושחר מרוב לבישה ויש בזה גדר לכלוך, בזה הוא שסבר המ"ב שאינו דומה לטינוף מפני שדבוק יותר לבגד, ואינו יורד בשריה, וזקוק לכסכוס, וצ"ע.

כוונת ניקוי

מקצת הראשונים הזכירו יסוד נוסף בזה, ולדעתם אין לומר 'שרייתו זהו כיבוסו' אלא במתכוון לנקות הבגד ע"י שרייה זו, אבל כשאינו מתכוון שרי. וזו לשון התוס' רי"ד:

"כשמתכוין לכבסו אף על פי שלא כיבסתו חייב, דשרייתו זהו כיבוסו. אבל זה שאינו מתכוין לכבסו ליכא לחייביה משום כיבוס, דעצב הוא שהוא נשרה במים אילולי שהוא טרוד ועסוק להטבילו"

                                            (ביצה שם ד"ה רב יוסף).

ולכאורה קשה להבין תירוץ זה - וכי אינו מתכוון מאי הוי? אם  אנו טוענים ששרייתו זהו כיבוסו, כיוון ששרהו הרי נחשב הדבר ככיבוס, ואף אם לא נתכוון לכך, שמכל מקום נתנקה הבגד בשרייתו!

אמנם, עיין ברשב"א שהביא גם הוא תירוץ זה, בניסוח שונה:

"וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר טנוף על ידי המים ופעמים שמלכלך בכך"        (שם).

לדבריו לא כל שרייה יש בה כיבוס, ויש שרייה שאף מלכלכת את הבגד. כיוון שיש שני סוגי שרייה, שרייה המנקה ושרייה שאינה מנקה ואולי אף מלכלכת, לפיכך אין לומר שרייתו זהו כיבוסו אלא כשמתכוון לנקותו בהכי, שאז מוכחא מילתא ששריית ניקוי היא מבחינתו. אמנם, בתוס' רי"ד לא משמע כדברי הרשב"א שלא הזכיר אלא שהוא עצב מפני רטיבותו של הבגד. לפיכך, נראה שיש חילוק יסודי בין דרכו של הרשב"א לדרכו של התוס' רי"ד. הרשב"א רואה כיבוס כניקוי הבגד מלכלוכו, ואם כן השרייה אמורה לנקותו מלכלוך, וכיוון שלפעמים מתלכלך בשרייתו, לא כל שרייה מכבסת, אלא כשמתכוון לנקותו. אבל התוס' רי"ד מבין כנראה, שמטרת השרייה היא ליבונו של הבגד בהצהלת צבעו ע"י שרייתו במים, ואינה  ניקוי הבגד מלכלוך, שהיא פעולה אובייקטיבית ביסודה של ניקוי, ולפיכך פעולה זו שהיא פעולה סובייקטיבית ביסודה תלויה בכוונתו של השורה למגמה זו של הצהלת הצבע, ובלא הכוונה, אין השרייה חשובה כלל[3].

אם נבוא לסכם את החילוקים השונים, ניתן לומר כך:

ישנן גישות המחלקות בין סוגי הבגדים שבהם מדובר - חלוקה בין עור לבגד, או בתוך הבגדים עצמם בין צמר לפשתן או בין בגדים שמתכבסים מהרה לבגדים אחרים. חילוקים אלה סבורים שעקרונית יש לומר שרייתו זהו כיבוסו בכל אופן, כל עוד מדובר בסוג הבגד ששייך בו דין זה. למעשה נקטו רוב הפוסקים שיש להחמיר בכל סוגי הבגדים, ששרייתו זהו כיבוסו, מלבד עור.

גישה אחרת תולה את הדברים בכוונת השרייה אם מתכוון לנקותו או לא, ולהלן נדון במעמדו של חילוק זה למעשה.

קבוצה אחרת של חילוקים מגבילה את הדין עצמו לבגדים שיש בהם לכלוך, או לאופן השרייה אם היא בדרך כיבוס או בדרך לכלוך.

בין הדעות הללו יש נ"מ למעשה, וכך כתב ה'פרי מגדים':

"ולכל אחד מהתירוצים קולא וחומרא, לתירוץ ראשון קולא, כל בגד נקי מותר ליתן עליו מים נקיים אף אין דרך לכלוך. וחומרא, כל שיש לכלוך עליו, אף דרך לכלוך לנגב ידים שם אסור. ולתירוץ השני קולא, דרך לכלוך שרי אף שיש עליו לכלוך. וחומרא, כל שאין דרך לכלוך אסור אף בנקי לגמרי"                 ('אשל אברהם' ש"ב, יח).

פסיקת ההלכה

בדעת השו"ע יש להסתפק בהכרעתו, ועולה מדבריו כעין סתירה בענייננו. מצד אחד, כתב:

"אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק"

                                                  (סי' ש"ב, סעיף ט).

משמע מדבריו שדין שרייתו זהו כיבוסו הוא דווקא בבגד שיש עליו לכלוך, אבל בבגד נקי מותר לשרותו במים. ואכן, הרמ"א שם הביא דעת המחמירים בזה: 'ויש אוסרים בכל ענין'.

אבל כאשר עסק בכיבוי דלקה בשבת פסק:

"יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים"

                                                (סי' של"ד, סעיף כד).

מדבריו שהכריע כסברא השנייה שאוסרת נתינת מים, נראה שהוא סבור שיש דין שרייתו זהו כיבוסו אף בבגד שאין עליו לכלוך, וצ"ע.

ה'ביאור הלכה' הביא כמה אחרונים שפירשו דבריו, וביארו כי הוא אכן סבור שיש לאסור מדין 'שרייתו זהו כיבוסו' גם בבגד שאין עליו לכלוך. מה שנקט בסי' ש"ב בגד שיש עליו לכלוך, נקט המקרה המוזכר מפורש בש"ס, וז"ל ביאור הלכה שם:

"הנה מפשטא דלישנא משמע דסובר כדעה הראשונה המובא ברמ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו וכן ביארו המ"א. אולם בספר תו"ש וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת היש אוסרין [דכן מוכח לקמן בסימן של"ד סכ"ד דכתב שם ודברי סברא שנית נראים והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם דס"ל דאפילו דאפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו והא דכתב לקמיה בסעיף יו"ד טוב לנגבו ומשמע דמדינא אין צריך היינו משום דהוא דרך לכלוך דאפילו דעת הי"א מודה להקל בזה] והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דמתניתין נקט ומשום סיפא דמקנחו"        (סי' שב).

הרמ"א הכריע כי בודאי שיש לחוש לחומרא גם בבגד שאין עליו לכלוך.

בהמשך, החמיר הש"ע אף אם עושה זאת בדרך לכלוך:

"הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה" (סי' ש"ב, סעיף י).

 אבל הרמ"א כתב שאין לחוש לזה:

"ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא, דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין"         (שם).

היוצא מזה שהרמ"א מכריע ששרייתו זהו כיבוסו אמרינן אף בבגד נקי, אבל אם הוא בדרך לכלוך שרי, וכתבו האחרונים שבזה יש להתיר אף בבגד מלוכלך, וז"ל ה'ביאור הלכה': 

"ואפילו אם היה איזה לכלוך על המטפחת שרי הואיל והניגוב דרך לכלוך הוא"    (שם).

ונראה לי שמה שכתב בש"ע לחוש שלא לנגב אף בבגד נקי ואף שהוא בדרך לכלוך, אינו מדינא אלא לחוש לכתחילה לדעת היראים וסיעתו שסבורים ששרייתו זהו כיבוסו בכל גווני, ולעיכובא נראה שהוא סבור כדעת הרמ"א שאין להקל אלא בדרך לכלוך.

 

[1] בראש הסימן שם כתב: '.. בכל מקום ליבון כגון צמר ובגד פשתים..'

[2] ראה להלן חילוק זה בשם תוס' שבת קיא: ותוס' ישנים יומא. והיראים חולק.

[3] וראה מה שכתב ש"ע הרב קרוב לדברינו בקונטרס אחרון לסי' שב אות א'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)