מלבן | 9

במבט ראשון נראה שחומרים אלה אינם סופגים לכלוך פנימה, והלכלוך רק נדבק עליהם מבחוץ, ואף שלפעמים צריך לשפשף, אין הדבר אלא כדי להוריד את הלכלוך שדבק מבחוץ. כפי שראינו בשיעורים קודמים באופן עקרוני יש כיבוס בעור הרך מדאורייתא על ידי כסכוס^[1] ובשרייה ושכשוך במים מותר, ובעור הקשה נחלקו הפוסקים אם יש לפחות איסור דרבנן כשמכסכס. בבגדי ניילון, לכאורה יש להתיר לגמרי, כיוון שברור שאינו סופג פנימה כלל, ואינו דומה לעור שכנראה סופג פנימה את הלכלוך, ושייך בו כיבוס, ומה שגזרו כסכוס בעור קשה, צ"ל שהוא גזירה אטו עור רך, וגם מפני שלא תמיד ברור המעבר בין עור רך לעור קשה.

וראה שו"ת אגרות משה שכתב:

"ובדבר המפות של פלאסטיק מסתבר שאינו דומה לעורות שהוא דבר שאין המים נכנסין כלל לתוכו אלא רק על גביו כמו עצים ומתכות ואף הרכים לענין זה הם כהקשים שלכן אין זה ענין כבוס ואין לדמות בסברות מינים אחרים לעורות, הגע עצמך דהא בעורות אפילו קשין איכא מ"ד בזבחים (צד) שאיכא איסור כבוס והרבה ראשונים פוסקים כי כן לדינא, עיין בבאור הלכה (סי' ש"ב, סעיף ט' ד"ה אבל), ומ"מ לא מדמינן להו מינים אחרים דהא מותר להדיח כלים אף אלו שאין קשין יותר מעורות קשים, שלכן אין לנו אלא עורות, אבל מ"מ כיון שלא שייך למצא דין זה מפורש דהוא מין חדש שדורות שלפנינו לא ראו אותם מן הראוי להחמיר שלא לשפשף בידים בחוזק שהוא כעין שפשוף צדו זה על זה, ורק לנקות ע"י מים בקלות יש להקל לכו"ע"         (יורה דעה ח"ב סי' עו).

מבחינה עקרונית הסכים הגר"מ עם דברינו, אלא שכתב  שראוי להחמיר שלא לשפשף בחוזק, ולהסתפק בנתינת מים, וניקוי בקלות. אולם, הראיה שהביא בתוך דבריו מהדחת כלים שמותרת ולא חוששים בה כלל לכיבוס, נראה לענ"ד שאין משם ראייה, כי כבר כתבנו למעלה שכיבוס שייך רק בדברים הרכים דמויי הבגד והעור, ולא בצלחות וסירים, שהוא עניין הדחה ולא עניין כיבוס כלל, וכשם שאנו אומרים באדם שרוחץ, שלא שייך בו כיבוס כלל, ואפילו ינקה היטב כתם דיו שנספג לתוך עור ידו, נראה לי פשוט שמותר לנקותו, שלא שייך כיבוס באדם אלא רחיצה, וה"ה בכלים שייך בהם הדחה ולא כיבוס. ומכל מקום נראה לי שצדקו לגמרי דברי הגרמ"פ ז"ל, שעקרונית ניילון אין בו כיבוס הואיל ואינו סופג הלכלוך אל תוכו.

 

 

אך צריך עיון בדעתו, שכתב בתשובה אחרת:

"נראה דהמפות מפלאסטיק הוי כמו עור רך שלכבסו בשיפשוף אסור וליתן מים מותר"

                                       (אורח חיים ח"ה סי' יח לסי' שב סע' ט).

והוא תמוה שמדמה מפות לעור רך בניגוד לדברין הקודמים, ושמא כוונתו לחומרא שאחז בדבריו שם לעניין מעשה, ולא מעיקר הדין, וצ"ע.

והנה, ראיתי לכמה אחרונים שהסתפקו לומר שמא גם עור אינו סופג פנימה, ומה שאמרו בגמ' זבחים שיש כיבוס בעור הרך, הוא מפני שדרך לנקותו ע"י כסכוס, וכל שמנקהו כדרכו יש בו חיוב כיבוס אף אם אינו סופג אל תוכו. כך למשל ראה בשו"ת ציץ אליעזר שהעלה טיעון דומה, ורצה אף להחמיר בו יותר מעור, ולאסור אף שכשוך בעלמא בלא כסכוס:

"הנה לכאורה יש לדחות הדימוי לבגד של עור, בטענה דיש לומר דשאני בגד של עור דחז"ל קבעו דאין דרך של בני אדם לכבסו ע"י שיכשוך ולכן לא נקרא כיבוס בכה"ג. וא"כ אנו אין לנו לדמות מעצמנו בהשערה בעלמא ולומר שגם בגדי נילון אין דרך כיבוסו של בני אדם בכך ע"י שיכשוך. ואדרבה אנן חזינן שדרך כיבוסן של מפות נילון הוא ע"י אופן הדומה לשיכשוך, שמשפשפין בסמרטוט או מברשת על מקום הליכלוך, ולא משפשפין צידו של זה עם צידו של זה^[2] ובקמיטה וסחיטה כדרך שאר בגדים, ועכ"פ דרך כיבוסן בכך יותר משאר בגדים"                                                                          ( ח"ה סי' י').

אולם בהמשך דבריו חזר בו מעמדה זו, אלא שהוא סובר שאפשר שיש כיבוס גם כשאינו בולע, ובלבד שישפשף, ולכן התיר במסקנתו לשרות במים ולשכשך בלבד, אך לא כסכוס.

ובשו"ת שבט הלוי הסתפק בדבר, והעלה סברה להחמיר יותר במפת ניילון:

"ובענין מפה העשויה מנילון שהכל חתיכה אחת ואינו ארוג ואינו בולע כלל, והוא אטום לגמרי מ"מ הוא רך וספיקא דמר אם הוא דומה לכלים שאין כבוס בהם, אלא גדר רחיצה בעלמא עיין סי' שכ"ג ס"ט, או דלמא דשייך בו כבוס כיון דהוא רך כבגדים הרכים. הנה יש בזה צד להקל ולהחמיר די"ל דעדיף מעור כיון שאין המים נכנסים כלל, ולאידך גיסא גרע מעור דלמש"כ למעלה ה"ט דבעור אין אומרים שריתו כבוסו כיון דאין המים חודרים לתוכו מיד שהוא העושה כבוס משא"כ בגד שהמים נכנסים לתוכו מיד, א"כ י"ל במפת נילון שגם הגעל והלכלוך לא נכנס לתוכו ואינו נאחז כלל מבעד השטח החיצון, ושטח החיצון שהוא מלוכלך מתכבס מיד ע"י שריתו בזה י"ל דשייך ג"כ זהו כבוסו, וה"ה אם מכסכס הבגד, ומכ"ש להמחמירים בכסכוס גם בעור הקשה, וכ"ת כ' דלפי מש"כ הגאון אבני נזר בגדר דלא שייך כבוס בכלים משום דלא בלעי, משא"כ עור, א"כ הה"ד במפת נילון כזאת כיון דלא בלעה לא שייך כבוס אפי' כסכוס, ובעניותי דלהמבואר בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב כמה ענינים דמחייב משום מלבן ורק משום דמלבן שטח החיצון, וליבון וסחיטה הם ב' חלקי מלאכה, וע"כ צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפ"ע, כמבואר בתוספתא וברמב"ן, וע"כ עדין צריך לי עיון להלכה אם להקל בזה"                     (ח"ה סי' ל"ז).

אמנם, לענ"ד נראה ברור שכל מה שאינו בולע אל תוכו לא שייך בו כיבוס כלל, ובודאי שהפריז על מדותיו שרצה להחמיר אף בשרייה במים, והוא נגד כל הפוסקים שהיקלו בזה בלא פקפוק.

עוד טענו מקצת האחרונים שאף שאמרנו לעניין עור ושיער שאינם בולעים מ"מ יש בהם איסור סחיטה מדרבנן, וה"ה בניילון אף שאינו בולע יש בו איסור סחיטה מדרבנן (עי' שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' מט). אך, נלענ"ד שאין מזה ראיה לעניינו, ושפיר יש לחלק ביניהם, שדווקא בעור ובשיער יש מקום לאסור מדרבנן כיוון שנראה כאילו סוחט וסופג פנימה, אבל בניילון אין לחוש לזה, כי ברור שאינו סופג כלל, ומה עוד שאפשר שדווקא בסחיטה גזרו, אבל בשפשוף שאין בו סחיטה מלאה, לא גזרו.

ולמעשה, נראה לענ"ד שמעיקר הדין לא שייך כיבוס בניילון כלל, אבל ראוי לחוש שלא לשפשף בחוזק, אלא להרטיב היטב במים, ולקנח בעדינות את מקום הלכלוך, ויש להיזהר כמובן שהקינוח לא יהיה בבגד וכיו"ב שלא יבוא לסחוט אותו עצמו.   

שטיפת כלים בסקוטש של סיבי ניילון דקים וצפופים

כתב בשו"ת מנחת יצחק:

"כתב כ"ת ששמע אומרים בשם ת"ח אחד, שהתיר לבני ביתו להשתמש בספוג של מתכת או נילון בשבת, לנקות כלי האוכל, בטענו שאין ספוג כזה שואב המים, רק המים נשארים עומדים קצת בין חלקי', ולא שייך סחיטה בזה. הנה בנוגע לעיקר דין סחיטה בזה, נלענ"ד דלא עדיף מדין סחיטה בעור או בשיער, שהמה קשים ואינם בולעים... דמה"ט באמת פסקינן דאין סחיטה בשיער מדאו', וכמו שפסק הרמב"ם... אבל רק חיוב אין בו, אבל אסור מדרבנן^[3], וכמ"ש במג"א" (סי' ש"כ ס"ק כ"ג)"           (ח"ג סי' מ"ט).

לא ברור מדבריו אם מתכוון לסיבי הניילון הצפופים מאוד [הנקראים אצלנו סקוטש], לסיבי המתכת הצפופים [הנקראים אצלנו צמר פלדה], או שמא מתכוון להחמיר גם בסיבים הפחות צפופים כניילונית המיועדת לשטיפת כלים, וכן בספוג של מתכת שיש בו חוטי מתכת מרווחים למדי.

לענ"ד נראה פשוט שאם מדובר בספוגים הפחות צפופים, יש להתירם בשופי, ואין בזה סרך סחיטה כלל. אמנם, בסיבים הצפופים מאוד יש מקום לדון, ובזה נטיית ליבי היא לאסור. והטעם הנראה לי בזה הוא, שדיני התורה נתונים לעינו הטבעית של האדם ולא לפילוסופיה המדעית, וכיוון שהסיבים הצפופים מאוד נראים בעיני המתבונן הפשוט  כספוג רגיל לכל דבר ועניין, שספוג בנוזלים, אין לנו עניין וצורך לטעון שמבחינה מדעית כל חוט דק אינו סופג והנוזלים רק כלואים בין הסיבים ולא בתוכם.

ודע שבעניין שימוש בסקוטש כזה, יש בעייה כפולה בסחיטתו:

1. מצד תולדה דדש, שסוחט המשקים והסבון שבו כדי לנקות את הכלי, והוי סוחט למימיו, שהוא איסור גמור.
2. וכמו כן, יש בו איסור נוסף אם סוחטו בסוף שטיפת הכלים כדי לנקותו, שאז יש בזה סחיטה הקשורה לכיבוס וליבון.

עוד כתב בשו"ת שבט הלוי, לדון במפה הארוגה מסיבים סינטטיים:

"ומה שנסתפק במפה ארוגה מחוטי ניילון דקין או טרלין האם דינו כבגד, ומביא מס' הנדמ"ח דמפה כזו מותר ליתן עליה מים בשבת דלא שייך בה שריתו זו כבוסו וכמו בעור... ולדידי פשוט דשייך בשק לאו דוקא כבוס אלא גם סחיטה ושריה וע"פ מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"א סי' צ"ז לחלק בין שער דאין סחיטה לבין בגד העשוי משער דזה כבגד הרגיל כיון שסוחט מבין האריגה, וכב' הביא כן ג"כ מס' חמדת ישראל והוא ע"פ מש"כ למעלה דשאני עור שרק אחר זמן ממושך חודר המים לתוך העור, משא"כ האי בגד של שער או של טרלין שהוא ארוג כרגיל ושייך סחיטה גמורה מה"ת, וכן שריתו זו כבוסו"      (שם, אות ג).

המחלוקת המובאת בדבריו נוגעת ליסוד שהעלינו למעלה. לענ"ד נראה, כי בבגד כזה שמבחינת המבט הרגיל של אנשים נראה כבגד רגיל לכל דבר ועניין, אף שמדעית אפשר שאינו סופג מ"מ כיוון שלנגד עינינו נראה כבגד רגיל, יש בו כל תורת כיבוס וסחיטה. לאור זאת, נראה לענ"ד שהוא ספק דאורייתא ויש לחוש בזה להחמיר.

ניקוי נעליים מן האבק

לאור דברי רש"י בשבת קמז. בעניין ניעור טלית מן העפר, הסתפקו האחרונים, אם יש לחוש לאיסור גם בנעל שנתמלאה אבק, ורוצה לנקותה בסמרטוט יבש. ובשו"ת אז נדברו  (ח"ד סי' ל) הכריע להקל משום שבדרך כלל אין אדם מקפיד שלא לנעול נעל מאובקת, אולם האחרונים העירו על דבריו שזה תלוי בכמות האבק ובנסיבות, אם צריך להגיע למקום מכובד וכיו"ב (עי' צית אליעזר י"ח, כא). לאור חילוק זה כתב ה'ציץ אליעזר' שיש להקל מטעם אחר: שאף רש"י לא אסר בבגד אלא באופן כזה שצריך ניעור חזק כדי להוציא ממנו את האבק שאז אנו אומרים שהאבק נספג אל תוך הבגד, אבל בנעל שדי לקנח אותו בסמרטוט בעלמא ואינו צריך ניעור, יש להקל. וראה עוד שם שהביא אחרונים רבים נוספים שהכריעו להקל בהעברת מטלית יבשה על הנעל להסיר האבק.

ובשבט הלוי הנ"ל, כתב כל הטעמים להקל, והחמיר למעשה מצד שלדבריו כך הוא המנהג, וז"ל:

"והשתא לענין ספיקו דמר לא זו להרמב"ם דלא שייך כלל מלבן בעור, ולא אסרו רק מגזירת סחיטה דבגד, ודאי דלא שייך בנעור האבק מן המנעלים או בקנוח בסמרטוט יבש דין כבוס כלל, ומכ"ש להרמב"ם פ"י הי"ח דנראה מדבריו דהא דמנער מטליתו בשבת קמ"ז ע"א דחייב מדין חיוב מכה בפטיש אתינן עלה, והוא ענין מיוחד בבגדים כאשר יראה המעיין, אלא אפילו להחולקים בזה ושמעתא דשבת שם מדין לבון, הלא רוב הפוסקים לית להו שיטת רש"י דיהי' שייך לבון בניער מן האבק, ואפילו דאנן דמחמרינן בזה כמבואר ברמ"א סי' ש"ב, מכ"מ פשיטא לי דוקא בבגד דנכנס אבק לתוכו ויש גדר מלבן ומכבס בניער מזה, אבל לא במנעל של עור וגם חסרים כל התנאים לרוב לחייב ע"ז במנעל כמבואר בסוגיא ושו"ע, ע"כ סתם ניער במה שדופק ברגליו על הקרקע פשיטא לי דאין איסור, אלא גם קנוח בסמרטוט יבש מן האבק בודאי אין מעיקר הדין איסור, אלא דזה אין רצוני להתיר, וכבר נהגו בזה איסור מעולם"           (שם, סוף אות א).

שריית עדשות מגע

ולבסוף נדון בעניין עדשות מגע רכות, ששורים אותם בתמיסה מיוחדת במשך הלילה, אם יש להתיר לעשות כן בשבת.

בספר 'שמירת שבת כהלכתה' כתב להתיר לעשות כן, שכיוון שכל כוונתו היא לשמור את העדשות, הרי זה דומה למכניס אוכל למקרר שמותר. ורבו האחרונים שתמהו על כך, שכאן אין זו רק פעולת שימור, אלא גם פעולת ניקוי והסרת חלבונים וכיו"ב שנדבקים לעדשות בזמן הנחתן בעיניים.

אולם בשו"ת 'משנה הלכות' טען שהנחת חפץ בתוך נוזל ניקוי שמפרק לכלוך, דומה לשפשוף וכסכוס ואין זו שרייה בעלמא, ולפיכך כתב בסיכום דבריו:

"ולכן לפענ"ד דלהניח בחומר כזה עם סימנים המנקה היטב אפי' בלי שפשוף לכתחילה ודאי אין לעשות כן בשבת, וכל שכן שנתברר לו מבתי חרושת שם במעקסיקו שהני עדשות מגע בולעים כה"ג ודאי י"ל דשרייתו זה הוא כיבוסו, וכללא הוא בידינו דכל זמן שלא נתברר לן ההיתר גמור ומספקא לן באיסורא אין לעשות עד שיתברר ההיתר"      (חט"ו סי' קב).

ובשבט הלוי האריך אף הוא בזה, והסיק:

"...אמנם בנ"ד דעדשות הרכות אין אנו יודעים עד מה אם אין זה בגדר כבוס כמו בגד, וע"כ צודקים המחמירים בענין נוזל של נקוי ממש להחמיר, ולצדד להקל בנוזל שאינו נקוי, ולצרף לצורך דעת גדולי הראשנים להקל בבגד נקי דאין בו דין שריתו זו כבוסו, אעפ"י שהוכהה מראיתו קצת, ורגלים לדבר דהרי גם ביום לפני זה של חול נתנקה לגמרי א"כ הוא בחזקת נקי ומלובן"      (ח"י סי' נה).