דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 83

ממחק (ב)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

פתיחה

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק במלאכת ממחק. ראינו את ההבדלים שבין מלאכת ממחק למלאכת גוזז, והתחלנו לעסוק בגדרי המלאכה. במסגרת זאת, הבאנו את דברי הגמרא הבאים:

"אמר רבי חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות בשבת - חייב משום מחתך, הממרח רטיה בשבת - חייב משום ממחק, והמסתת את האבן בשבת - חייב משום מכה בפטיש"    (עה:).

בשיעור שעבר עסקנו בדין המסתת את האבן, ובשיעור זה ברצוננו לעסוק בין הממרח רטיה בשבת.

ממרח רטיה בשבת

רש"י על הגמרא לעיל, מפרש כי מדובר שמחליק תחבושת על המכה. לפי הנראה מדבריו, לא מדובר בתחבושת שיש עליה משחה רפואית כלשהי, אלא בתחבושת שנועדה להגן על מקום המכה, והוא מחליקה על המכה, כדי שתשב שם בצורה ניאותה.

לפירוש זה בדברי רש"י, ניתן להביא ראיה מן הסוגיה בעירובין. הגמרא שם מביאה בריתא האומרת כך:

"תנו רבנן: רטייה שפרשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת. רבי יהודה אומר: הוחלקה למטה - דוחקה למעלה, למעלה - דוחקה למטה. ומגלה מקצת הרטייה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה. ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח. ואם מירח - חייב חטאת"                                                     (קב:).

רש"י שם מפרש את הביטוי 'קינוח הרטייה' שהוא: 'מחליק גומות שברטייה'. גם שם נראה שעצם התחבושת יש בה גומות, כי כנראה הייתה עשויה מבד או חומר גס שאינו אחיד והיה צורך להחליקו היטב, ולהשוות גומותיו כדי להניחו על המכה.

אמנם, מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה אחרת. בפירושו למסכת עירובין כתב כך:

"רטייה, היא חתיכת בד שמרוח עליה משחה כדי ליתן על גבי המכה"  (פ"י, משנה יג).

לדבריו יש משחה על הרטייה, אך לא ביאר לנו מה הוא הממרח שבזה, אם עצם המירוח של המשחה על הרטייה, או המירוח של המשחה על מקום המכה בגופו. ומסתבר מאוד שגם לדבריו יסוד המירוח הוא בהחלקת פני הרטייה, המכשירה אותה להנחה על המכה, אבל עצם המריחה של המשחה על המכה אין בה משום ממרח. זאת מכיון שאין לו שום עניין ביצירת שכבה חלקה של משחה על גופו או על מכתו, ויש לו רק עניין שהמשחה תגיע לכל מקום שהוא זקוק לה, אבל אין לו עניין באחידות.

עוד נראה לי, שיסוד ממרח הוא בשני תנאים:

  1. יצירת משטח חלק.
  2. הכשרת החפץ עם המשטח החלק לשלב הבא.

כך לדוגמה עור לתעשייה, או רטייה להניח על פי המכה, וכיו"ב, הממרח יוצר משטח חלק, ומטרתו היא גם להכשיר את העור והרטיה לייעודם. אבל במקום שאינו רוצה משטח חלק, ורק רוצה למרוח משחה, או שאינו מכשיר את המשטח לשימוש כלשהו, אין בזה ממחק כלל[1].

ויש להביא סיוע לפירושנו ברמב"ם ע"פ מה שיש לעיין בדבריו בהלכה הבאה:

"הממרח רטייה בשבת חייב משום מוחק את העור"

                                                        (הל' שבת פכ"ג, הלכה יא).

הרמב"ם לא מזכיר שם משחה כלל, ועוד שכתב שהוא מוחק את העור, ולכאורה נראה שהוא מפרש כרש"י, שיש רטייה העשוייה עור והוא מחליק את פניה כדי להניחה על המכה. אולם, לאור דבריו בפירוש המשנה, יש להציע פירוש נוסף, שאמנם יש משחה על הרטייה אבל האיסור אינו מצד מריחת המשחה עצמה אלא בהחלקת העור שעליו שמים המשחה כדי להניחה על המכה. וראה להלן. ובדברינו קירבנו שתי הדרכים זו לזו, מן הבחינה העקרונית של גדרי ממרח.

העולה מדברינו שאין דין ממרח במורח המשחה עצמה על הגוף אלא במחליק משטח מסוים, או במחליק המשחה על הרטייה כדי להכשירה לנתינה על המכה. וממילא, יש לכאורה להתיר מריחת משחה כדי שתיספג במקום מכה או במקום יובש על הגוף, ואפילו במי שרוצה למרוח משחה להגנה מפני השמש וכיו"ב כיוון שאין עניינו ביצירת שכבה חלקה ואחידה - אין לאסור בזה מצד ממרח.

ויש להביא ראיה לזה מהא דכתב המרדכי:

"הא דסכין לאדם היינו דווקא בשמן אבל בחֵלֶב ושמן אסור לסוך בשבת משום שנמחה והוה ליה נולד ואסור"            (סי' של"ח).

וכן פסק השלחן ערוך להלכה:

"מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחֵלֶב, מפני שהוא נימוח; ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי" (סי' שכ"ח, סעיף כב).

מכאן מוכח שאין במירוח חֵלב על המכה איסור משום ממרח אלא בעיה מצד נולד.

ואין לומר שדווקא חלב ושומן אין בהם משום ממרח, אבל משחה סמיכה מאוד יש בה מירוח. שהרי גרסינן בדף קמו. שאסור לסתום פי הנקב שבחבית או במגופתה בשעווה משום ממרח, ושם בעמוד ב' נחלקו רב ושמואל אם יש לגזור סתימת נקב בשמן עב גזירה אטו שעווה, וקיי"ל כרב שאסר. וזו לשון השלחן ערוך:

"אסור ליתן שעווה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח[2]"         (סי' שי"ד, סעיף יא).

ובמשנה ברורה:

"אף על גב דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעווה ודווקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי"        (ס"ק מה).

ואם הייתה בעיית מירוח בנותן משחה על המכה, היינו צריכים לאסור בחלב, לפחות מדרבנן, ומן המרדכי והש"ע נראה שהבעיה היחידה היא בעיית נולד.

אולם, רבים מן האחרונים[3] נקטו שיש איסור דאורייתא של ממרח כתולדה של ממחק במריחת משחה על המכה וכיו"ב, ונימוקם עימם מדברי הרמב"ם:

"וכן הממרח רטייה כל שהוא או שעווה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב משום מוחק" (פי"א, הלכה ו).

לפי הבנתם של אחרונים אלו, כוונת הרמב"ם היא שהחיוב הוא מצד יצירת שכבת במשחה על המכה, וכן בשעווה או בזפת שמורח שכבה אחידה עד שמחליק פניהם, של הזפת והשעווה על המשטח המסוים. 

מריחת משחה הנבלעת בגוף

טרם נדון בשיטה זו ובקשייה, נקדים ונאמר שכמה אחרונים[4] כתבו להתיר למרוח משחה בשבת על גופו של אדם, אם כוונתו להבליעה לגמרי בתוך הגוף, ואינו רוצה שתישאר שכבה כלשהי על העור. הם בנו דבריהם על יסוד דברי ה'מגן אברהם'. ומפני שלענ"ד, יש לדון רבות בדבריהם, משני הכיוונים, דהיינו, יש לדון בהנחתם שיש איסור ממרח במריחת משחה על הגוף, ובהנחתם שאם עושה זאת כדי להבליעה לגמרי באותו מקום מותר, נציע תחילה את הסוגייה ששימשה בסיס לחידושם השני, ומתוכה נעמוד על עיקרי הדברים.

גרסינן בגמרא:

"דאמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו"     (שבת קכא:).

וברש"י שם:

"רוק דורסו לפי תומו - שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות, דאף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מיכוין[5] - שרי, משום מאיסותא".

 

 והריטב"א פירש:

"וכן רוק דורסו לפי תומו שיתכוין לדורסו ויטה עליו את הדרך לדורסו ולמרחו שאין דרך מירוח בכך".

ובשלחן ערוך פסק:

"לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, משום משוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות; ואף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין  שרי, משום מאיסותא" (סי' שט"ז, סעיף יא).

ה'מגן אברהם' הבין בדברי הש"ע שהבעיה היחידה שמטרידה אותו בדריסת הרוק היא חשש השוואת גומות בלבד, ולא בעיית ממרח, ולכן כתב:

"וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו! וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע"                                      (סי' שט"ז, ס"ק כד).

וצריך עיון בדבריו, שהרי לשון השלחן ערוך היא לשון רש"י בסוגיה, ושניהם נקטו בלשונם שתי הבעיות: השוואת גומות ומירוח, ואדרבה לדבריהם יש גם בעיית מירוח, והותרה משום מאיסותא באינו מתכוון. וכן משמע מלשון הריטב"א  שכתב בטעם ההיתר, שאין דרך מירוח בכך.

וצריך לומר לשיטת ה'מגן אברהם', שכוונת הראשונים אינה למלאכת ממרח, אלא לפעולת המירוח והיא בעייתית מצד השוואת גומות ולא מצד מלאכת ממרח.

אולם הסבר זה צריך עיון, כי לענ"ד יש מקום לחלק בין לשון רש"י ללשון הריטב"א. שבלשון רש"י יותר קל לפרש כשיטת ה'מגן אברהם' שכל הדיון הוא מצד השוואת גומות, אבל לא בלשון הריטב"א שלא הזכיר בדבריו השוואת גומות כלל. ואף בשיטת רש"י יותר נראה לענ"ד בדעתו, שסבור שיש בעיית ממרח, ומה שהזכיר השוואת גומות, הוא כשיטתו שבכל ממרח יש יצירת משטח חלק ע"י השוואת הגומות שברטייה [כדבריו בעירובין, שהבאנו למעלה], וכן ע"י השוואת הגומות בקרקע, כתוצאה של דריסת הרוק ומירוחו.

אם נבין את דברי הראשונים הנ"ל כפשוטם, צ"ל שגדר ממרח ברוק על הקרקע, הוא במריחת אותה שכבה בצורה אחידה על הקרקע, ואכן, מסתבר כדברי הריטב"א שם שאין דרך מירוח בכך, ולכן אין בזה איסור דאורייתא של ממרח, ומשום מאיסותא התירוהו, או כדברי רש"י שם, משום שאינו מתכוון, וצ"ל שאין זה פסיק רישא שיתמרח בצורה מלאה[6] או דהוי פס"ר דלנ"ל. אבל, לשיטת המ"א ודעימיה, נראה שהם מבינים שאין גדר ממרח בדבר שכל מגמתו היא שייבלע ולא יהיה לו שום קיום. ובעקבות חידושו זה של המ"א, אחרונים רבים הסיקו מדבריו הנ"ל שמותר למרוח משחה רפואית על גופו אם כוונתו שתיבלע ותיספג בעור[7]. ולענ"ד נראה שאין זו כוונת המ"א, ושאני רוק שאינו רוצה כלל בקיומו, משא"כ במשחה זו שרוצה בקיומה ורוצה להחליק פניה על העור עד שתיספג במקומה[8]. ואף שיש מקום לדון בגדרי ממרח אם הוא דווקא ביצירת שכבה אחידה של שעווה וכיו"ב, או בעצם המריחה על המשטח בצורה אחידה, מ"מ אין לנו ראיה מן המ"א ששם אין לו שום עניין במריחה אלא בסילוקו מן העולם. עכ"פ, לעניין מעשה, נראה לענ"ד שכיוון שדברי המ"א עצמו לא פשוטים, ויש מקום להבין בראשונים שלא הסכימו עם דבריו, וגם אם נקבל דבריו אין שום הכרח לאמץ מסקנת האחרונים המרחיבים מאוד את דבריו, יש לענ"ד לחוש ולהימנע מלמרוח משחה בשבת אם לא בחולה שיש בו סכנה,  מפני שהוא חשש איסור דאורייתא.

הערנו עד כה על דברי האחרונים שהרחיבו את דברי המ"א בעניין רוק הנבלע באדמה למשחות הנבלעות בגוף, אבל יש להעיר על גוף דבריהם והנחתם בעניין ממרח. הם הבינו והניחו שיש דין ממרח במשחה הנמרחת על הגוף, אולם לדברינו המובאים למעלה, אין ממרח אלא בשני תנאים: יצירת משטח חלק שיש לו מגמה פונקציונאלית[9].  והממרח משחה על בשרו, אין לו, בד"כ מגמת שכבה אחידה, ובודאי שאין לו מגמה פונקציונאלית, ולכן, אין בזה משום ממרח כלל, וכפי שהוכחנו מן המרדכי שדן במריחת חלב על המכה רק מצד נולד. ומה שעומד לנגדנו הם דברי הרמב"ם בפרק כג, ודברי רש"י והריטב"א בעניין רוק, לפי הבנתנו[10], שרואים בזה עקרונית בעיית ממרח.

נפתח בדברי רש"י והריטב"א. הגמרא דנה בשכבת רוק הנמצאת על הארץ והאדם מבקש לדורסה ולמרחה כדי להשוות את גומות האדמה, ומכשיר בכך את המשטח החלק של האדמה, שאדם מעוניין בו בדרך כלל. עקרונית מובנת בעיית ממרח הקיימת פה, אלא שהותרה שם משום מאיסותא, או מפני שאינו מתכוון לזה כרש"י, או אפילו במתכוון לריטב"א, ומשום שקיי"ל כר"ש שמשאצל"ג פטור עליה.

ובשיטת הרמב"ם נראה לומר שאין כוונתו בממרח משחה מצד יצירת שכבת המשחה האחידה אלא מצד הכנת הרטייה להנחתה על המכה, וכן בשעווה ובזפת עיקר עניינו של הרמב"ם אינו ביצירת שכבה אחידה של השעווה והזפת, אלא בתיקון הכלי שיש בו נקב וממרח הזפת והשעווה כדי להחליק פני הכלי, כדי שיוכל להשתמש בו כיאות[11].

ולעניין מעשה, עינינו הרואות שיש מחלוקת יסודית בדין מריחת משחות על הגוף, על מכה, על יובש בשפתיים, וכן במריחת קרם להגנה מפני השמש בחודשי הקיץ. אף שנטייתנו היא שאין בזה משום ממרח, מ"מ כיוון שרבו האחרונים שהבינו כן, והדבר נוגע באיסור דאורייתא, יש לחוש שלא למרוח כל משחה בשבת. ובמקום צורך גדול יש לצרף שיטות הסוברים שאין ממרח במשחות, לשיטות האחרונים שאין ממרח כשמכוון להבליע לגמרי במקומו, ויש להעדיף להניח המשחה על הנקודה המבוקשת בלא למורחה בצורה אחידה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1] ועיין שבת:

"דתניא: יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה - אין יוצאין בהם"             (נ.).

 וברש"י שם:

"פשתן סרוק שנותנין על המכה...בזמן שצבען בשמן - גלי דעתיה דלמכה קיימי, להניחן עליה בשבת, דלאו לרפואה נינהו, אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו, והוה ליה כמלבוש דעלמא, אבל לא צבען בשמן, דלאו מלבוש נינהו - הוה ליה משאוי, ואין יוצאין בו לרשות הרבים".

נראה לי שלרש"י  נהגו לעשות שני דברים על המכה, פקורין וציפי צמר שלא ישרטו מלבושיו את מכתו, ואין בהם גדרי רפואה אלא הגנה בלבד, ורטייה שהיא מחומר גס וצריכה השוואת גומות והחלקה כדי להניחה על המכה, והיא נועדה לרפואה. וכדברי המאירי:

"והנחה לכתחלה כאן וכאן אסור מפני שני דברים: אחד משום רפואה ואחד שמא ימרח הרטייה וזהו מוחק הנזכר באבות מלאכות. ומ"מ מה שאין בו חששות אלו אלא שמגין מותר להחזיר אף במדינה והוא שאמרו יוצאין בציפי צמר ובפיקורין" (עירובין קב:).

ונראה לי שההבדל בין ציפי הצמר לבין הרטייה, הוא שציפי הצמר הם סוג של בגד שיוצר חייץ בין המלבוש ולבין המכה, ועיקרו ליצור שכבת הגנה המונעת חיכוך המכה עם לבד הבגד שהוא לובש, אבל הרטייה מותאמת בצורה מדויקת למקום המכה, ובין שיש עליה משחה, כדעת הרמב"ם, ובין שאין עליה משחה כפי שנראה לענ"ד מרש"י, והיא נועדה לרפא את המכה, ויש חשיבות בהחלקת הרטייה כדי להתאימה למכה, שלא תתפשט ותישאר בגבולותיה. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שלרש"י אין שום בעייה של רפואה ברטייה ואף היא לא נועדה אלא להגן, ולכן לא הזכיר רש"י חשש שחיקת סממנין משום רפואה בעירובין קב: [וראה ראשונים שם שהתקשו בדבריו, ולדברינו אין זה קושיא, כי אפשר שלשיטתו אין בזה רפואה, ודומה לציפי צמר כפי שכתב בעצמו בדף נ.], אלא שרטייה שמתואמת למכה ועשוייה מחומר גס שייך בה חשש מירוח והחלקה, משא"כ צמר גפן וכיו"ב אינו מתואם ולא שייך ביה חשש מירוח כלל.

[2]   סתימת לשון הש"ע משמע שיש ממרח בשמן עצמו, אבל אי אפשר לומר כן, וכן מוכח בב"י סי' שיד, וכדברי המשנה ברורה ששמן הוא גזירה אטו שעווה.

[3] עיין שש"כ לג/יג- יד ובהערה נח, ובמקורות המצוינים שם, וראה עוד להלן.

[4]   עיין הערה נח הנ"ל בהערה הקודמת.

[5]   מדברי רש"י נראה שהוא מתיר רק אם לא נתכוון למרח את הרוק, אלא שאינו צריך להיזהר בדריסתו  שמא ימרח, וכך כתב שם למעלה גם בעניין נחש דורסו לפי תומו: 'לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו - אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין', וחכמי ספרד הבינו בדעתו שהוא אליבא דר"ש שדבר שאין מתכוון מותר, והם העירו עליו וסברו שמותר לכתחילה לדורסו ואפי' במתכוון למרח הרוק ולהרוג הנחש, משום שזו משאצל"ג, וקיי"ל כר"ש שפטור, ובנסיבות אלו לא גזרו. ז"ל הרשב"א שם: 'אלא הכי פירושה דורסו אפילו במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן'. ונראה שגם רש"י יכול להודות לדבריהם, שהוא כתב בפירוש שהדרישה לאינו מתכוון היא רק אליבא דר' יהודה, ואע"פ שר' יהודה סובר דבר שאין מתכוון אסור, היינו דווקא מדרבנן, ובזה לא גזרו, אבל לר"ש שמשאצל"ג פטור, אפשר שגם רש"י יודה להתיר אפילו במתכוון. ועיין מאירי כאן, וראה 'שבת של מי' בפירוש דברי רש"י. והב"י בסי' שטז חילק מדעתו בין דורסו של נחש לדורסו של רוק: 'וכבר כתבתי בסמוך דעת המפרשים דאפילו במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין שרי ואף על פי שמדברי המפרשים נראה דלא שאני לן בין דורסו לפי תומו דגבי רוק לדורסו לפי תומו דגבי נחש ועקרב. נראה לי דלא שרי גבי רוק אלא במתכוין לדרסו לבד אבל לא במתכוין למרח ואף על גב דגבי נחש ועקרב התירו אפילו במתכוין להרגם התם שאני משום דמזיקין נינהו ועוד דהתם עיקר המעשה הוא הריגת הנחש אבל הכא אין עיקר המעשה המירוח דכשידרוס עליו מבטלי מאיסותא. ולא חששו המפרשים לכתוב כן לפי שהיה דבר ברור בעיניהם'. כנראה לא היו דברי הריטב"א לנגד עיניו, שממנו מוכח שאפילו מתכוון למרח מותר שאין זה דרך מירוח.

[6] עיין ט"ז ומ"ב שם.

[7] עיין דעת תורה שכח/כו, וראה יביע אומר  או"ח ח"ד סי' כז- כח, שמירת שבת כהלכתה לג/יג-יד, ובהערה נח שם.

[8] וכבר עמדו על נקודה זו בספרי האחרונים, עיין יביע אומר ושש"כ בהערה הקודמת.

[9] עיין למעלה ליד הערה 1.

[10] וכן הבין הא"ר

[11] האריך לפרש הדברים בכיוון זה המוצע על ידינו, בספר מבית מאיר, נתיב הלכה בדין שבת סי' א-ה [ההפנייה של שש"כ הנ"ל הערה נח]. ונביא כאן קטעים מדבריו להרחבת העניין ולהבהרתו: אך יש להעיר בזה דהנה הטאו"ח סי׳ שכ״ח דאין סכין המכה בחלב מפני שהוא נמוח וכ' הב״י מקורו ממרדכי והטעם הוא משום נולד דהוי כמו ריסוק שלג .. ואמאי לא הוי משום ממרח דחלב לא גרע משומן עב וכ״כ בפי' בב"י שם דבין בחלב ובין בשומן הוי משום נולד...וא״כ לפמש"כ המחבר בסי׳ שיד הנ״ל דשמן עב הוי משום ממרח היכי פ׳ כאן בהמרדכי דהוי משום נמוח דמשמע דליכא משום ממרח ורציתי לחלק בזה דדין ממרח דהוי תולדת ממחק אין זה רק בממרח בחפץ כמו ברטי׳ דיש בזה דמיון למשכן דמחליק את העור משערו כדי שיהי׳ חלק ומכיון שהתכלית שיהא חלק אין שייך תכלית זו רק בחפץ דלא נעשה החפץ בתקונו עד שיהא מחליקו וכמו״כ ברטייה שצריך חליקת[=החלקת] הרטי׳ והוי חפץ דתכליתו שיהא חלוק[=חלק] ויש לו דמיון דממחק בעור תחשים מה שאין שייך תכלית זה במכה של גוף האדם... דדין נולד ודין ממרח הם שני דינים בב׳ אופנים של חפץ ושניהם סותרים זא׳׳ז היינו דדין ממרח הוא ענין חליקת החפץ א"כ כל שנעשה חלק מחמת המירוח הוי תולדת ממחק ולכן עיקר דין ממרח הוא בשעוה שהשעוה ממלא הסדק של החבית וזהו פעולת החליקות כמו בעור שמקודם לא היה חלק מחמת השערות וכשמשיר השערות נעשה העור חלק וכן בשעוה ע"י מילוי השעוה בסדק נעשה החבית חלק ואין זה רק כשממלא בדבר גושיי נעשה סתימה ונעשה חלק אבל בדבר נוזלי אין שייך ליסתום הנקב ולא נעשה חלק וה״ה כמקודם ובזה כשממלא בדבר גוש שאינו נימס בשלג הר"ז ממרח אבל בשומן כשממרחו נימס הר׳׳ז כמקודם הרי לא נעשה חלק זה החפץ שממרחו ואין זה ממרח אך יש בזה משום נולד משום שנימס כשלג משא״כ בשעוה שאינו נימס אין בו משום נולד וא״כ יש בזה משום ממרח ואין בו משום נולד ובשמן שנימס כמים אין בו משום ממרח שאינו מחליק משום שאבד גושו ורק הגוש מחליק אבל יש בו משום נולד... ובאדם ליכא כלל גדר של ממחק משום דלא שייך בו ענין חליקות כמו בכלי שצריך לסתום את הנקב וכיו״ב וממילא דינו של המרדכי דמיירי במכה שבגוף האדם ל״ש בו דין ממרח'. עיי"ש שהאריך.

 

 

 

 

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)