דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 138

סותר (ב) - סתירה בכלים (א)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

 

בעבר, עסקנו בהרחבה בשאלת בניין בכלים, וברצוננו בשיעור זה להתמקד בדין סתירה בכלים. אמנם, רבים סוברים שדין סתירה בכלים תלוי תלות מוחלטת בדין בניין בכלים, ואנו נבחן עניין זה בשורות אלו.

גרסינן בגמרא:

"תנו רבנן דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין. בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע. אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר? אי קסבר יש בנין בכלים - יש סתירה בכלים! ואי אין סתירה בכלים - אין בנין בכלים! אמר אביי: לעולם קסבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, ו'שניטלו' קאמר. אמר לו רבא: שתי תשובות בדבר: חדא דניטלין קתני. ועוד מאי 'אבל לא מחזירין'? אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע" (שבת קכב:).

מסוגיה זו נראה ברור שישנה תלות גמורה בין בניין לסתירה בכלים, ולפי מה שקיי"ל להלכה שאין בניין בכלים כך אין סתירה בכלים.

אלא, שלאור מה שראינו בשיעורים הקודמים בדעת מקצת ראשונים שיש אופנים שיש בהם בניין בכלים, יש לעיין האם הרחבה זו שייכת גם לעניין סתירה בכלים, שמצד הסברה הראשונית נראה שדינם שווה.

וביסודו של דבר ראינו שתי שיטות עיקריות בזה:

  1. שיטת התוס' וסיעתם שכל פעולה שיש בה חיזוק ואומנות, יש לחייב עליה משום בונה אף בכלים.
  2. שיטת הרמב"ן וסיעתו הסבורים שכל פעולה שניתן לראותה כעשיית כלי יש לחייב משום בונה.

ולכאורה, יש לנו לומר בהתאמה שכל פעולת סתירה שתצריך בעקבותיה, פעולת שיקום הכלי שתצריך חיזוק ואומנות, וק"ו, אם הורס לגמרי את הכלי, הרי יש בזה משום סותר.

ומעתה, יש לנו לבדוק אם אכן כך הם פני הדברים.

אומרת המשנה:

"שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי"   (קמו.).

ופירש רש"י שם:

"שובר אדם חבית - מליאה גרוגרות בסכין או בסייף, לאכול ממנה גרוגרות, דאין במקלקל שום איסור בשבת".

וכל הראשונים תמהו על דבריו, שהרי קיי"ל כל המקלקלין פטורים, ומשמע שיש בזה איסור דרבנן, ואינו היתר גמור!

מקצתם[1] כתבו לפרש שאע"פ שיש איסור במקלקל, התירוהו משום שעושה כן לצורך אוכל נפש. אבל יש שדחו שלא משמע כן מלשון רש"י.

ונראה לי לפרש דברי רש"י, שהוא הולך בזה לשיטתו שאין כלל בניין וסתירה בכלים, ואפילו בעושה כלי מתחילתו וכו', ולפיכך הוא סבור שפעולה זו של שבירת חבית אינה נוגעת בשום מלאכה. לא אמרו חכמים שהמקלקלין פטורים, ויש בזה איסור דרבנן, אלא במקום שעושה פעולה שהיא מצד עצמה מעשה מלאכה. אבל בשבירת חבית שאין בה מלאכה, כיוון שאין סתירה בכלים, אין בזה אפילו איסור דרבנן[2].

אבל שאר הראשונים שסבורים שעקרונית יש מצבים שיש בניין גם בכלים, יש לעיין אמאי התירו כאן לשבור את החבית. ואכן, התוס' בסוגייתנו העמידו דין המשנה שמתיר לשבור את החבית, רק בחבית מוסתקי, שהיא חבית רעועה שנשברה ודיבקוה בזפת וכיו"ב, ובחבית כזו אין דין בניין או סתירה כלל. וכן כתבו ביתר ביאור בתוס' בעירובין:

"אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים. והא דשרי לשבר החבית הא מוקי לה בביצה פרק המביא (דף לג:) במוסתקי, פירוש חתיכות המדובקות יחד" (לד: בד"ה ואמאי).

אבל הרשב"א והריטב"א[3] בסוגייתנו הביאו דברי התוס' הללו, ודחו אותם. לדעתם משנתנו אינה עוסקת בחבית מוסתקי אלא בחבית רגילה. אמנם, הם חלוקים ביניהם בהסבר הדין של משנתנו:

הרשב"א כתב:

"אלא נראה דבין כך ובין כך לרבנן שרי, דלעין יפה קא מכוין, אבל בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל[4] ושייך ביה בנין וסתירה, הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה והיינו טעמא דחבית, וכן פירש רש"י ז"ל שם בעירובין (לה.), וכן מוכחא כל אותה סוגיא ששם דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו, אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי".

לדעתו יסוד ההיתר במשנתנו הוא משום שאין סתירה בכלים, וכן כתב הר"ן על הרי"ף: 

"מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא .. משום דהתם במגדל גדול עסקינן דהוי כאהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייכא ביה בנין וסתירה והיינו טעמא דשרינן הכא בחבית[5]"         (סא:).

ושיטה זו צריכה עיון, שהרי יש בניין גמור בכלים וממילא צריכה גם להיות סתירה בכלים!  ומדברי הבית יוסף נראה שהתכוון ליישב את הקושי באופן הבא:

"והר"ן בפרק חבית תירץ בענין אחר דלא שרינן שבירת חבית אלא בכלי קטן כגון חבית דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא. ומשום הכי פרכינן בעירובין אנתנו במגדל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא משום דבמגדל גדול עסקינן דהוי כאוהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייך ביה בנין וסתירה ושרי... וגם תירוץ זה הזכירו התוספות בפרק בכל מערבין (לד: ד"ה ואמאי) אלא שנראה שלא סמכו עליו משום ההיא דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה אף על גב דכלי קטן הוא. ולהר"ן שסמך על תירוץ זה איכא לתרוצי דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים הני מילי בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו, אבל עושה כלי מתחלתו אי נמי כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה. וכן כתב הוא ז"ל בריש פרק הבונה (לז. ד"ה ומקשו) ובריש פרק כל הכלים (מז. ד"ה ת"ר דלת)"          (ריש סי' שיד)

נראה מדברי הב"י הללו שהוא תולה את דין סתירה בכלים  במחלוקת התוס' והרמב"ן שהזכרנו למעלה. לדעת התוס' שכל פעולה שיש בה חיזוק ואמנות יש בה משום בונה אף בכלים, אם כן הוא הדין בסתירה, אם סותר את הכלי באופן שיזדקק לאומן לתקנו הרי זה סותר. אבל לשיטת הרמב"ן ודעימיה, שסבורים שאם עושה כלי חייב משום בונה, משום שאין בניין בכלים שכבר קיימים, אבל יש בניין של כלים, אם עושה אותם מתחילתם, או אם נתפרקו וצריך אומן להחזירם שגם זה נחשב כעושה כלי.

וממילא נראה שלשיטה זו אין סתירה בכלים. שאם אדם לוקח כלי וסותר אותו אין זה סותר משום שאין שייך סותר בדבר שהוא כלי, כשם שאין שייך בונה בדבר שהוא כבר כלי.

ושוב ראיתי באגרות משה שכתב לפרש דברי הב"י בדרכנו:

"וצריך לומר בכוונתו שהר"ן אינו מחלק בין בנין גמור וסתירה גמורה לבנין וסתירה גרועה, אלא רק בין אם הוא כבר כלי לעשיית כלי, דמפרש שמה שאמרו אין בנין בכלים הוא בדוקא אחר שכבר הוא בשם כלי כגון בנתפרקו וא"צ אומן דעדיין שם כלי עליו וה"ה אם מוסיף בו אינו חייב משום בונה דכיון דהוא כלי נמצא שעשייתו הוא בכלים וע"ז אמרו אין בנין בכלים. אבל בעושה כלי מתחלתו הרי אינו עושה בכלי דהא עדיין ליכא כלי לא מיקרי בנין בכלים אלא הוא בונה כלי וחייב משום בונה... והטעם אולי משום דבקרקע יש חשיבות מלאכה דבונה בכל משהו שעושה שמדבר המיטלטל מחברו להיות קבוע, וכן הוא בכלי גדול שנחשב אהל ודבר קבוע מחמת גודלו הוי כל משהו שמוסיף בנין וכשנוטל הוא סותר בכל משהו שסותר הקביעות שעשה אבל בכלים קטנים שאין קבועין אין שום חשיבות מלאכה על מה שמוסיף אף שנקבע לכלי שלא נתחדש איזה חשיבות על הדבר שהרי הוא מיטלטל כמתחלה וגם אין חשיבות מלאכה על מעשיו מאחר שבלא מעשיו נמי היה בשם כלי, אבל היכא שבמעשיו נעשה בשם כלי כגון בעשה כלי מתחלתו או שנתפרק באופן שצריך אומן להחזירו שבטל מתורת כלי הרי יש כאן חשיבות מלאכה גדולה על מעשיו שהרי ממעשיו נעשה כלי ואין לך בנין גדול מזה, עכ"פ איך שנימא בטעם הדבר הא סברי הר"ן והמ"מ שרק בונה בכלים שישנם כבר בשם כלים אמרינן דאין בנין בכלים אבל בעושה בשם כלי במעשיו עתה יש בנין... ולפ"ז הוא רק בבונה אבל בסתירה ליכא כלל אופן שיחייב בסתירת כלים דהא בעת שסותר היה כלי ונמצא שסתירתו היתה בכלים ואין סתירה בכלים, וגם להטעם שכתבתי אין שייך בסתירה דבהדבר ודאי אין חשיבות מלאכה דהוא מקלקל וכל חיוב במלאכה דסותר הוא משום שצריך לו לבנות כלי אחר וכדומה שג"כ אינו חשיבות על מעשיו מה שנעשה סתור מזה לכן אין בסותר כלי מלאכת סותר. עכ"פ איך שיהיה בטעם הדבר הא סברי דהלשון מדוייק דבכלים אין סתירה וכל סתירת כלים הרי הוא בכלי וא"כ נמצא שאף שבעושה כלי יש בנין מ"מ בסותר כלי אין סתירה"            (או"ח ח"א סי' קכב ענף ה).

ולענ"ד, האמת יורה דרכו, שהסבר זה, אף שהוא נוח בלשון הגמ'  - 'אין סתירה בכלים', מ"מ מסברה נראה קשה מאוד. שלכאורה נראה שאם סותר את הכלי ומאבד ממנו שם כלי הרי סתר, ועשה פעולה חשובה, אלא שהוא מקלקל, ודמי לסותר בניין, וצ"ע בזה.

והריטב"א כתב:

"וההיא דמסכת עירובין כבר פירש ריב"א ז"ל בתוספות דמיירי במגדל גדול של עץ שהוא חשוב כאהל ויש בו משום בנין וסתירה, [ו]כשהוא שובר להוציא עירובו סותר על מנת לבנות הוא, מה שאין כן בחבית זו שהוא כלי קטן בעלמא ולא דמי לאהל ואין בו משום סתירה, וכיון שאינו מתכוין לעשות פתח מותר, ואילו היה שם מגדל [קטן] של עץ הכי נמי דשרינן לשברו דלא שייך ביה בנין וסתירה, ואינו נכון בעיני לחלוק בדבר זה בין מגדל גדול למגדל קטן, אלא כל מגדל של עץ כיון שנעשה דרך (כגון) בנין ושבריו עומדים לתקן חשיבא שבירתו סתירה על מנת לבנות, מה שאין כן בחבית שאין לה חזרה שאפילו היא גדולה אין בשבירותיה משום סתירה".

החילוק הראשון הוא בין מגדל גדול לחבית שהיא קטנה, והוא מבוסס על החילוק שהובא לעיל שבכלים אין סתירה ובאוהל יש סתירה, אבל בחילוק השני שהוא מאמץ להלכה, הוא קובע שעקרונית יש סתירה גם בכלים, ובלבד שהדבר ייעשה במקום שבו הסתירה עומדת בד"כ לתיקון ולבנייה מחודשת, שבזה יש סתירה, אבל בחבית שאין דרך לשקם אותה, אין בסתירתה מלאכה, אף לא מדרבנן.

ויש לבאר הטעם שלדעת הריטב"א מלאכת סותר היא הכנה לבניין, ולכן אם סותר במקום שנוהגים עקרונית לתקן, הרי זה סותר ואף אם לא התכוון לבנות מ"מ יש בזה איסור דרבנן, אבל אם סותר חבית, שאין דרך לעולם לתקן ולבנות, אין זה בכלל מלאכת סותר, ולפיכך התירו לשבור החבית. ונראה לי שיש לאמץ גישה זו של הריטב"א גם אם נחלוק עליו ולא נצריך בכל סותר על מנת לבנות דווקא, ונאמר שלא מצינו תורת סותר אלא במקום שבדרך כלל שייך עקרונית מושג הבניין, ובזה אולי הייתי מחייב גם אם סותר שלא על מנת לבנות ומתקן בסתירתו, אבל במקום שהסתירה היא ההרס כשלעצמו ואין בו לעולם תקוות בנייה ותיקון אין זה שייך למלאכת סותר כלל.

ונדמה לי, שיש מקום לקרב רעיון זה למה שכתב הגר"מ פיינשטיין ז"ל בתשובתו הנ"ל, שהתקשינו בדבריו וטענו שיש בזה נוחות הלשון אבל קושי העניין. ויש מקום להציע פירוש אחר בדבריו, הקרוב למה שהבאנו כאן משם הריטב"א – פעולות הרס אין בהן חשיבות מצד עצמן, וכל חשיבותן היא מפני תקוות התיקון הנובעת בעקבותיהן, תקוות יצירת הכלי החדש, וכיוון שהפעולה כבר נעשית בכלי קיים, הרי זה דומה לבונה בכלי קיים, שאין בזה תורת בונה, וממילא גם לא תורת סותר, ועדיין צ"ע.

 

.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

[1]   עי' רשב"א ריטב"א ור"ן שם.

[2]   ומה שרש"י נקט – 'מקלקל' – ולכאורה, היה לו לנקוט היסוד שאין בניין וסתירה בכלים, ונראה לי שאילו היה מתקן, היה מקום לחייבו משום מכה בפטיש, שיש בו תיקון מנא, וכיוון שמקלקל, אין למצוא בו שום איסור.

[3]   וז"ל הריטב"א בסוגיין: 'ואין פירוש זה נכון דהתם מתוך הדחק אוקימנא לרבי אליעזר במוסתקי דאילו סתם חבית לא משתמע הכי, ואם איתא דאפילו לרבנן לית ליה היתירא אלא בהכי, הוה ליה לתלמודא לפרושי בהכי'.

[4]   ובגדר הדבר שבין גדול לקטן, כתב האור זרוע ח"ב סי' עח אות יב: 'הלכך אומר אני דתיבה שיש עליה תורת כלי דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת מ' סאה בלח כדפירש"י בההוא דבכל מערבין דאז נקראת כלי', אבל הרשב"א עירובין לד: כתב: 'אלא הכא מגדל כלי גדול הוא ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בה שאדם רגיל ליחדן לפירות אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה, ומיהו אפילו כלי מחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש כלי קטן מיחשב לענין זה וכדמוכח בשמעתין דהכא מדקא מייתי עלה ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל וההיא על כרחין במחזקת כורים היא שאינה מקבלת טומאה', ולדבריו צ"ע מתי ייחשב כלי כדול שיש בו סתירה לעניין זה. ויעויין בביאור הלכה ריש סי' שיד שהביא דעה זו של הרשב"א, וסמך עליו להקל ע"י גוי, עיי"ש.

[5] ויש חילוק בין דברי הר"ן לדברי הרשב"א.  הרשב"א דחה תירוצו של רש"י שאמר שאין במקלקל איסור בשבת, והציע את תירוצו לחלק בין כלי קטן לכלי גדול, ולדבריו נראה שהוא סבור שכיוון שאין סתירה בכלים, מותר לשבור חבית, כיוון שאין בזה איסור מלאכה מותר לקלקלה,  [ודומה למה שכתבנו למעלה בשיטת רש"י], אבל הר"ן כתב את תירוצו  בנוסף לתירוץ רש"י, דהיינו, לדעת הר"ן מותר לשבור חבית קטנה, ואע"פ שהוא מקלקל כיוון שעושה כן לצורך אוכל מותר, ומשתמע מן הר"ן שיש איסור מקלקל בשבירת חבית, אע"פ שאין סתירה בכלים. והאחרונים הקשו על דבריו שאם כן יש לנו להתיר לשבור את המגדל כדי ליטול את העירוב שגם שם הוא לצורך אוכל. ולענ"ד נראה לתרץ שיש שני סוגי מקלקל, מקלקל שאין בו צד מלאכה, דהיינו חבית, שאין בה סתירה בכלים – התירוהו לצורך אוכל, ומקלקל שיש בו צד מלאכה, דהיינו מגדל שיש בו דין סתירה, אסור אפילו לצורך אוכל נפש. וראה באגרות משה טו"ח סי' קכב ענף א' שהביא דברי האחרונים בשיטת הר"ן, ואת הגישה שלו לפתרון הבעייה, והנלענ"ד כתבתי.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)