צובע | 5 | צביעה באוכלין

א. צובע בית השחיטה וחידוש הרי"ד

בגמרא בפרק השביעי בשבת, נחלקו האמוראים האם יש לחייב שוחט גם משום צובע, שכן צובע את מקום בית השחיטה:

"שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה. משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב... צובע במאי ניחא ליה - ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה"            (שבת עה.:)

על דבריו של רב, הסבור שצובע בית השחיטה חייב משום צובע, כתב הרי"ד:

"ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין[1] כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטליןוהכי נמי אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין"                         (תוספות רי"ד שם)

מדברי הרי"ד הללו ניתן לדלות שני חידושים גדולים:

א.       הרי"ד מחדש שדין גידולי קרקע במלאכות מסוימות הוא מפני חשיבותן. מפאת חשיבותן, הן נוהגות רק בקרקע החשובה, ולא במיטלטלין החשובים פחות.

ב.       הרי"ד מחדש ששאלת קיומן של מלאכות מסוימות באוכלין, צריכה אף היא להיות קשורה לנחיתות אוכל ביחס לשאר מטלטלים. כיוון שהוא סבור שכל המטלטלים שווים בחשיבותם, אין לחלק בין מטלטלים שונים, וכל המלאכות מתקיימות גם באוכלין.

והדברים מוקשים. ראשית, לכאורה עניין גידולי קרקע לא תלוי בשאלות של חשיבות, אלא קשור מהותית למלאכות השונות מצד זיקת המשכן או משום עניין כל מלאכה בפני עצמה[2]. בהתאם לכך, נראה שכך צריך להסביר גם לגבי המלאכות שאינן שייכות באוכלים, שהדבר תלוי במהות המלאכה, ולא רק שאלה כללית ביחס בין האובייקטים השונים.

קושי נוסף שמעוררים דברים של הרי"ד נוגעים להכרעה ההלכתית לגבי עיבוד אוכלים. בגמרא בשבת (עה:) פסק רבא שאין עיבוד באוכלים, וממילא לא ברור מדוע יש צביעה באוכלים. על שאלה זו עמד כבר האבני נזר, כשכתב:

"ודברים אלו לא ידעתי לפרשם, דהא קיימא לן אין עיבוד באוכלין"    (שו"ת אבני נזר, קע"ג)

על השאלה האחרונה ניתן לענות על פי שיטת הרי"ד. בפסקיו, הכריע הרי"ד כרבה בר רב הונא וכרב אשי הפוסק כמותו, שיש עיבוד באוכלים "היכא דקא בעי לה לאורחא"[3].

בכל אופן, לגבי השאלה העקרונית עמה פתחנו, מדוע הרי"ד סבור שהחלוקה בין מלאכות ששייכות באוכלים לבין מלאכות שלא תלויה בחשיבות, לא העלינו ארוכה.

 

ב. שיטת היראים: אין צביעה באוכלין

הבית יוסף ההביא (סימן ש"כ) את דברי שיבולי הלקט שכתב:

'מיהו צריך [עיון] על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע. ולפי דברי בעל היראים דאמר דאין דרך צביעה בתבלין מותר וזה לשון היראים ראוי לבר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות שצובעין כגון ציראסי וזולתן שיזהר שלא יגע בידים צבועות בבגדיו או במפה דהוה לי' תולדות צובע[4] וכן אם יצא דם מהמכה אסור לתת עליה בגד בין מצמר ובין מפשתן אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין דרך צביעה באוכלין"          (שיבולי הלקט שבת, סימן פ"ו)

שיבולי הלקט מביא בשם היראים, שיש להזהר מצביעה על ידי אוכל. אולם, בספר היראים שלפנינו לא מופיעים דברים אלו:

"וצביעת פיו^[5] וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על דבר שדרכו לצבוע.."         (יראים רע"ד)

אם כן, היראים לא הזכיר בדבריו כלל דין צביעה באוכלין. בכל אופן, שיבולי הלקט עצמו סובר שאין צביעה באוכלין (ראה אבני נזר שם).

הרמ"א בדרכי משה הוסיף:

'ושמעתי מאבא מורי ש"ן ששמע ממהר"ר אברהם מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע אבל לפי דברי בעל יראים דאין צביעה באוכלין נראה דזה גם כן שרי ונראה קצת ראיה לדבריו מהא דסוף סימן שי"ט דנותן ביצה לתוך החרדל אף על גב דעושה לו מראה"                (דרכי משה ש"כ, ב')

הראייה שמביא הדרכי משה היא מן המשנה בשבת (קלט:), שהתירו לתת ביצה למסננת של חרדל משום "שאין עושין אותה אלא לגוון" (גמ' שם). ממקור זה מוכח שאין איסור צובע כאשר צובע אוכל.

כאמור, לשיטת רב (עה.) יש לחייב בשוחט משום צובע. משם נראה, לכאורה, שדווקא יש צביעה באוכלין. להסבר סוגיא זו לפי דברי היראים וההולכים בשיטתו, ניתן לפסוע במספר דרכים. ראשית, ראינו לעיל שייתכן וזו מחלוקת האמוראים בסוגיה – דעת שמואל החולק היא שאין צביעה באוכלין (חידושי חתם סופר שבת שם, וראה הערה 1). בנוסף, ניתן להסביר כדברי האור זרוע (שם), שאין מדובר שם בצביעה באוכלין כיוון שהצביעה היא בעור בית השחיטה.

אמנם, לעניות דעתי נראה שאין כלל קשר בין שיטת רב בצובע בית השחיטה לדין צביעה באוכלין. צביעה באוכלין היא כאשר צובע אוכל ומגוון אות על מנת לתקן את המאכל שיהיה אסתטי ונעים יותר. דווקא על מקרה זה אמרו שאין צביעה באוכלין, כיוון שזה רק תיקון אוכל (ועל כן גם אמרו שאין עיבוד וממרח באוכלין). בניגוד להגדרה זו, צובע בית השחיטה אינו תיקון אוכל אלא רצון מפורש לצבוע אותו. הצבע חשוב לו בתורת צבע ולא בתורת אוכל (והא ראייה, שקודם שיאכלנו ישטוף אותו מן הדם). לאור זאת, מובן מדוע אין הצובע בית השחיטה שייך לדין שאין צביעה באוכלין כלל. 

לאור זאת גם מובן, מדוע אין איסור של צובע בנותן ביצה למסננת של חרדל. המטרה של נתינת הביצה למסננת היא כדי לתת לחרדל מראה טוב יותר. כך האדם מעוניין לאוכלו. במילים אחרות, נתינת חרדל לביצה היא תיקון אוכל. בהתאם לכך, כבר ציינו שאנו נוהגים ליתן פפריקה בסלט ביצים או בתבשיל כדי לתת להם את המראה בו נוהגים לאוכלם[6].

 

ג. פסיקת הלכה

השולחן ערוך (סימן ש"כ, סעיפים י"ט-כ') פסק כשיטת שיבולי הלקט, שאין צביעה באוכלין. בניגוד לכך, נטו כמה אחרונים לחוש שיש צביעה באוכלין. האבני נזר כותב:

"ולענין הלכה פסק בשלחן ערוך [ש"כ סעי' כ'] דאין צביעה באוכלין... ונכון להחמיר לעצמו כיון שבתוס' רי"ד כתב להדיא דיש צביעה באוכלין"                                                (אבני נזר קע"ג)

הנשמת אדם הבין שסברת האומרים שאין צביעה באוכלין היא מפני שאין דרך לצבוע אוכלין, וטען שנחלקו בדבר שיבולי הלקט והיראים אם דרך לצבוע אוכל:

"וסבר השיבולי הלקט דה"ה אין דרך לצבוע אוכלין ולכן כ' דמותר, וצ"ע שהרי היראים כתב להדיא דהשוחט חייב משום צובע אף על גב שהוא בשר ודוחק לומר שכיון שהוא חי דרכו לצבוע אבל לא מבושל שהרי עינינו רואים שדרך לצבוע האוכלין בכרכום, וכרכום הוא דבר שדרך שצובעין בו, וא"כ לשיטת הסמ"ג ויראים צ"ע להתיר. ואין ראיה מנותנין ביצה לחרדל כמ"ש רמ"א בדרכי משה, דחלבון ביצה אינו ממין הצובעין כלל... ועכ"פ נ"ל דהאומנין המתקנין מיני מרקחת וצובעין בצבעין וכן מוכרי יין שדרכן לצבוע חוששני להם מחטאת לדעת הסמ"ג והיראים, ונ"ל דזה דעת הר"א מינץ שהביא בדרכי משה שאוסר ליתן יין אדום ביין לבן, ומיירי במוכרי יין שדרכן בכך וניחא להו הצביעה כשוחט אליבא דרב, אף אם נתיר הכרכום די"ל דנתינת הכרכום אינו משום הצבע אלא כדי שיתן בו טעם רק דהצבע ממילא בא, וכיון דאין אוכל בר צביעה לא מחמרינן, אבל במה שדרכו בכך חוששני מחטאת"           (נשמת אדם כלל כ"ד, ג')

אמנם, כאמור, נראה לעניות דעתי שעיקר דין זה ש"אין צביעה באוכלין", קשור במהותו לתיקון האוכל. ממילא, כל הצובע כדי לתקן המאכל, אף אם דרכו בכך, יש להתיר לשיטה זו. מדברי היראים שלפנינו אין ראייה לשום צד, כי הוא לא הזכיר כלל דין צביעה באוכלין. היראים הזכיר "דרך צביעה" רק בנוגע לניגוב ידיים הצבועות מתותים במגבת (לשיטתו דרך לצבוע בגדים ואין דרך לצבוע פיו), ואין זה עניין לנידוננו.

גם מה שציין הנשמת אדם צביעה בשוחט כשיטת רב, כבר ביארנו למעלה, שאין זה שייך לצביעה באוכלין, כי אינו מתקן את האוכל.

לאור מה שכתבנו, נראה שמותר לגוון המאכל גם אם מטרתו לשפר את מראהו, כך שיהיה נוח ונעים יותר לאוכלו. גם במקרה שאין כוונה של תוספת טעם אלא תוספת מראה, נראה להתיר, משום שגם תוספת מראה יש בה עניין למי שאוכל.

ראייה לדברינו ניתן להבין מדין ממרח באוכלין. בפשטות, אין בממרח שום תועלת בטעם אלא רק בחזות, במראה האסתטי, של המאכל. ואכן, ממרח באוכלין מותר, וממילא ניתן להבין שתיקון אוכל אינו רק בטעמו, אלא גם במראהו (בין מצד צבעו ובין מצד עיצובו וצורתו).

לפי דרכו של הנשמת אדם, לעומת זאת, יש לחוש בזה אם כל מגמתו היא שיפור המראה (כעין מה שכתב לעניין הכרכום, שעיקרו לטעם והצבע ממילא בא).

ואכן, המשנה ברורה נטה להקל בזה, אך העיר שלנשמת אדם יש מקום להחמיר:

"וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואף על פי שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה ג"כ מסתברא דאין להחמיר כן נראה מהפמ"ג ולפי מה שכתב בנשמת אדם נכון למנוע מזה]"            (משנה ברורה ש"כ, נ"ו)

גם השמירת שבת כהלכתה (י"א, ל"ח) כתב להחמיר לכתחילה אם כוונתו רק לשינוי המראה[7]. מעיקר הדין, כאמור, נראה לי שיש להתיר, ורק טוב להחמיר כן.

יש להעיר, שעל מה שכתב המשנה ברורה בסוף דבריו נראה ברור שיש להחמיר, שכיוון שמדובר בחשש צביעה גמורה:

"ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג ע"ש טעמו וגם בלא"ה הוא עובדא דחול] וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]"         (משנה ברורה שם)

 

ד. דין צובע בהכנת תה בשבת

לסיום, נדון בשאלת הכנת תה בשבת, מצד דין צובע. המשנה ברורה כתב:

"מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס [=תמצית תה] מע"ש לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת, ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן, אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון וכדלעיל בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות"                  (משנה ברורה שי"ח, ל"ט)

לפי דברי המשנה ברורה, אם תמצית התה מבושלת לגמרי מערב שבת והיא קרה בשבת, אז יש לערות רותחים לתוך הכוס ולשפוך לתוכה את תמצית התה. כך, למרות שהתמצית קרה אין בחימומה משום בישול, כי כלי שני שאינו מבשל. בנוסף, אמנם התמצית צובעת את המים, אך אין לחוש בזה משום צובע באוכלין (שער הציון שם).

אמנם, אם התמצית חמה, ניתן למזוג תחילה את התמצית בכוס ולערות עליה רותחים, משום שאין בישול אחר בישול. למעשה, דרך זו עדיפה משום שבה יוצאים מהחשש לשיטת הסוברים שיש צביעה באוכלין, שאין כאן צביעת המים כי הקדמנו התמצית.

גם בדברי המשנה ברורה פה מבואר שמעיקר הדין אנו סבורים שאין צביעה באוכלין, אך במקום שהדבר אפשרי נוקטים בדרך אחרת, דמהיות טוב אל תקרי רע.

יש להעיר, שלכאורה החילוק בין נתינת מים תחילה (שאז יש צביעה) לנתינת תמצית תחילה (שאז אין צביעה) קשה, שהרי בין כך ובין כך המים נצבעים. מקור חילוק זה הוא בהסברו של הרב פעלים לדברי הגינת ורדים. הגינת ורדים (כלל ג' סימן ט') אסר לתת מים לקפה בשבת משום צובע, למרות שאין צביעה באוכלין. הרב פעלים חידש שלמרות שאין צביעה באוכלין, במשקין יש צביעה:

"מיהו נראה לומר שאני מים ושאר משקין מאוכלים, יען דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט מה' שבת הלכה י"ד העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע, וחייב כיצד, כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה ע"ש, וא"כ השתא מאחר דאיכא צביעה במים מן התורה בעושה עין הצבע הנז' להכי איכא למגזר בכל משקין שישתנו מראיתם מפני אותו דבר המטיל להם אף על גב דאין כונתו לעשות עין הצבע ואין דברים אלו ממיני עין הצבע מ"מ גזרינן בהו משום דדמו לעושה עין הצבע"  (רב פעלים או"ח ג', י"א)

מכיוון שכל טעם האיסור הוא גזירה משום "עין הצבע", מובן החילוק שראינו. כיוון שבעין הצבע מקדימים תחילה המים ואחר כך נותנים עין הצבע, אף בהכנת תה אין לאסור אלא בהקדמת המים:

"ומה דיליף הגאון חכם צבי הנז' ממזיגת היין, אחר המחילה אין מזה ראיה כלל, דשאני הא מהא טובא, דבהיות המים בכלי ונותן לתוכן יין ניכר מעשה הצבע לעיני הכל דקודם מזיגה היו לבנים ואחר מזיגה נצבעו ונשתנה מראיהם לעיני הכל, אבל אם בכלי יש יין ונתן לתוכן יין אין ניכר מעשה הצבע לעיני רואין, כי היו רואין תחלה הכלי מלא יין ועתה ג"כ רואין אותו מלא יין, כי המים היורדים בו מזגו קמא קמא בטיל, ומים היורדין ליין תכף ומיד נצבעו ואין נשאר פעולת הצבע לעין האדם, כי למראה עיניו היה בכלי יין בתחלה, ועכשיו ג"כ יין, וכל טיפות מים שירדו לתוך היין שבכוס לא נודע כי באו מים אל קרבה, כי לפניך יש בכוס מראה יין כבתחלה, ורק נראה דיין שבכוס נוספו ונתרבו, ולהיות שבאמת אין בכל זה דין צובע ממש ורק גזרה וחששה הוא דחשו בזה שדומה שהוא צובע הלבן על כן כל כהא דאינו נראה הצביעה של המים בעין לא גזרו ולא חשו בהא דמקרי אורחיה בהכי, ושניא טובא ופשוט"   (שם)

דברי הרב פעלים (כך פסק גם בבן איש חי ב', פקודי ח') צריכים עיון, שהרי אין שום שייכות בין עשיית עין הצבע לעשיית תה וקפה בשבת. יתירה מזאת – לאור מה שביארנו בשיטת הרמב"ם (בשיעור הקודם), שעושה עין הצבע חייב מצד הכנת חומר הצבע לצבוע בו דברים אחרים (ולא מצד צביעת המים), בוודאי שאין מקום להשוואה זו ולהחמרה הנובעת ממנה[8].

.