קושר | 4 | פסק הלכה
לאחר שעמדנו על שיטות הראשונים העיקריות, נבוא לעמוד על פסק ההלכה בדיני קושר:
כתב ה'שלחן ערוך':
"הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב, כגון קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה. וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משעורי התורה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא
הגה: ויש חולקים שסבירא להו דכל קשר של קיימא אפילו של הדיוט חייבין עליו. וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו וה"ה להתירו וכן נוהגין. ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה היינו כשקושר ב' דברים ביחד אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה דינו כשני קשרים" (סי' שי"ז, סעיף א).
נראה מדברי ה'שלחן ערוך' שהכריע כרי"ף וכרמב"ם. הרמ"א הוסיף בדבריו את שיטת רש"י והרא"ש, ובצידן הזכיר גם את שיטת הרמב"ם, כך שלמעשה הוא חושש לחומר שתי השיטות, דהיינו, שיש לחוש לחומרא בכל קשר אומן אפילו אינו לקיימא, [חשש לרמב"ם] וכן יש לחוש לחומרא בקשר הדיוט אם עשוי להישאר כמה ימים [חשש לרש"י ותוס'].
כמו כן בעניין קשר אומן חושש הרמ"א לשיטת ה'שלטי גיבורים' כי כל שני קשרים זה על זה נחשבים קשר אומן[1]. ועיין ב'ברכי יוסף' שכתב בעניין זה כי:
"בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו שאינו של קיימא והוא של הדיוט ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו"
(שם).
ובגלילות אשכנז שנהגו להחמיר כרמ"א, הכריע הרמ"א שיש להקל במקום צער, ונראה שכוונתו שכיוון שהוא ספק אם נחשב קשר אומן באופן זה, ולכל היותר הוא איסור דרבנן יש להקל בזה בנסיבות הגורמות צער.
וראה מה שכתב בזה ב'שלחן ערוך הרב' וזו לשונו:
"ויש להחמיר כסברא הראשונה [הרמב"ם]. ולכן נהגו ליזהר שלא לקשור או להתיר שום קשר שהוא ב' קשרים זה על זה אפילו הוא עומד להתירו ביומו מפני שאין אנו בקיאין איזה קשר נקרא מעשה אומן שאסור לקשרו ולהתירו אפילו אינו עומד להתקיים כלל. וכל קשר אמיץ שהוא קשור הדק היטב יש להסתפק בו שמא זהו מעשה אומן. וב' קשרים זה על גבי זה הוא גם כן קשר אמיץ. ומכל מקום במקום צער אין להחמיר בדברי סופרים, ומותר להתירו אם אינו עומד להתקיים כלל בענין שמותר בודאי מעשה הדיוט כיון שלפי סברא האחרונה [הרא"ש] מותר אפילו בודאי מעשה אומן" (סי' שי"ז, סעיף ב) .
אבל מדברי תשובות 'חוות יאיר', נראה שהבין שהרמ"א סבור שהוא קשר אומן ודאי, ורוצה להתיר גם ודאי קשר אומן במקום צער משום שהוא איסור דרבנן, ולכן צמצם מאוד את ההיתר, וז"ל:
"וננראה לי דרמ"א מיירי שבתי שוקיו או אבנטו נקשר שאם לא נתיר לו יצרך לשכב וללון בהם ליל שבת דודאי ה"ל צער גדול (כ"ש אם יצרך לגדולים), לכן סברא הוא דנתיר לו מצער הזה כמו צערא דגונח ואף כי ודאי גם בזה יש לפקפק די"ל צער כאב דבגופו שאני" (סי' קצ"א).
אולם, לענ"ד נראה שהרמ"א לא נזקק לצער גדול כזה, כיוון שמדובר בקשרים שיש ספק אם הם קשר אומן כלל, ויש להתיר בכל אופן שמצטער ואפילו מעט.
קשר אחד
כתב ה'יראים':
'כללא דאיסורא קשרן והתירן דאורייתא אלא ב' קשרים זה על גב זה במקום שאין ראוי לקשור אדם דאמרינן בפ' כלל גדול (עד:) 'והתופר ב' תפירות - והא לא קאי! אמר רבב"ח אר"י והוא שקשרן' - פי' קשר קשר אחר התפירות ומחייבינן ליה משום תופר ולא משום קושר. למדנו שקשר אחד אינו קשר. אבל במקום שרגילין לעשות קשר אחד שתתקיים בקשר אחד כגון שקושר חבל אחד בראשו ואינו קושר שני ראשין זה לזה נראה דהוי קשר" (סי' רע"ד).
ויש לדון בשני הדינים שחידש ה'יראים':
1. מותר לקשור שני ראשי חוט או חבל בקשר אחד, כיוון שאינו נחשב קשר כלל, ואפילו לזמן מרובה.
דברים אלו פשוטים ומוסכמים בפוסקים, וכן הוא מפורש בש"ע הרב:
"ואם אינו אלא קשר אחד בלבד בלא עניבה על גביו - אינו נקרא קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם עומד להתקיים לעולם" (סי' שי"ז, סעיף ג).
אמנם, אם עושה עניבה ע"ג קשר, יש לדון בזה: מצד אחד יש לומר, כי מכיוון שהקשר בפני עצמו מותר, וכמו כן העניבה מצד עצמה מותרת - גם הצירוף של שניהם מותר. אולם מאידך יש לומר שבנידוננו העניבה מקיימת את הקשר, ונחשב קשר. אע"פ שקי"ל שהעניבה עצמה אינה קשר ומותרת לגמרי, מ"מ כאן הרי היא מעמידה את הקשר שמתחתיה, ונחשב קשר. ואכן, כפי שנראה להלן הראשונים והאחרונים חלוקים בכך.
ומה שנראה לי ביסוד מחלוקתם הוא בביאור הדין שקשר אחד אינו קשר- האם הטעם הוא מפני שאינו מתקיים, וכאן הוא מתקיים ע"י העניבה, או מפני שאינו מעשה קשר חשוב, והעניבה לא תועיל לו.
עוד אפשר לומר כי הכול מודים שקשר אחד הוא מעשה קשר אלא שאינו מתקיים, ומשום כך בקשר אחד בקצה חוט חשבינן ליה קשר [כדלהלן]. השאלה הנתונה במחלוקת היא האם עניבה יכולה להעמיד את הקשר שמתחתיה. כלומר, האם עניבה אינה קשר מפני שאני רואה אותה כמותרת[2] ועומדת כל הזמן, וממילא אינה יכולה להיחשב מעמידה את הקשר שמתחתיה. או שמא אינה נחשבת כן, אלא מפני שהיא קשר כזה שחתום בחותם הארעיות אינה נחשבת חיבור, ובזה יש לומר שעדיין יכולה היא לשמש מעמיד לקשר שמתחתיה. ומעתה נביא את דברי רבותינו שדנו בזה.
והנה הרמ"א פסק בשם האגור:
"עניבה מותר, דלאו קשר הוא.
הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו היתר" (סעיף ה).
באופן פשוט נראה שמתכוון לומר שכיוון שעניבה לאו קשר, ואף הקשר האחד אינו קשר, לפיכך מותר. וכן נראה מדברי הגר"א:
"דקשר אחד לאו כלום כמ"ש בס"א" (שם ד"ה ואפי').
אולם, מדבר המרדכי נראה שאין לקשור קשר אחד בצירוף העניבה:
"ויש קשר שאינו חייב אלא אם כן עושה שני קשרים זה על זה כגון חבל דלי שנפסק החבל [הכל] לפי מה שנתקיים, אבל עניבה מותר ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה שתי עניבות זו על זו" (סי' שפ"ו).
והביאוהו להלכה האחרונים, בהסתייגות אחת כדברי המג"א:
"ובמרדכי כתב בזה לאיסור וכן מפורש בגמרא אלא אם כן עשה ב' עניבות זו על זו. ובשלטי גיבורים כתב דדוקא כשעשוי להתיר בו ביום שרי לעשות קשר למטה דאינו מעשה אומן, אבל אם הוא לקיימא אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה עד כאן, ועיין סעיף א, וכן יש לנהוג" (שם טו).
וכן כתב בש"ע הרב שם:
"אבל קשר אחד ועניבה על גביו אין להסתפק בו כלל בקשר מעשה אומן ומותר לקשרו ולהתירו בכל ענין אם אינו עומד להתקיים כלל".
ובמקומות רבים נהגו לקשור את הס"ת בשעת גלילתו בקשר ועניבה על גביו, ולכאורה לא עומד להתרתו באותו יום אלא במשך השבוע. מכל מקום כתבו פוסקים רבים להתיר זאת, כי מדובר בקשר במקום מצווה, וכבר הראינו לעיל שיש להתיר קשר שאינו של קיימא לצורך מצווה. בנידוננו יש גם להוסיף שיש מחלוקת אם בכלל קשר הוא, ועוד שאפשר שכל קשר שאינו של קיימא יש להתירו עד ז' ימים, ואע"פ שבדרך כלל אנו מחימירים בזה לכתחילה, במקום מצווה יש להקל (ציץ אליעזר ז', כט, וכן מובא בכמה מקומות בשם הגרשז"א).
2. אין לקשור חבל אחד בראשו.
הרמ"א הביא את חידושו של היראים להלכה:
"אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים" (סוף סעיף א).
דין זה לכאורה צ"ע, כי באופן פשוט כבר ביססנו שעיקר מלאכת קושר בחיבור שנוצר בין שני חלקים באמצעות הקשר, וקשר בראש חוט אינו מחבר מאומה. והיה מקום לחלק בין דברי היראים לדברי הרמ"א, שהרי היראים דיבר על חבל, וכיוון שהחבל שזור ממספר חוטים, הרי הוא מחבר אותם ע"י הקשר שעושה בראש החוט, אבל הרמ"א שדיבר על קשר בראש חוט, לכאורה קשה כי אינו מחבר מאומה. וכיו"ב התקשה האבני נזר וז"ל:
"ומכל מקום בקושר ראש חוט אחד לא חשיב קשר כיון שאינו מחבר שום דבר. והא דמבואר ב'שלחן ערוך' (שי"ז, א ברמ"א) דהוי קשר ועוד חמיר יותר דאפי' בקשר אחד סגי. נראה דמיירי בנתחבר על ידי זה הקשר דומיא דההוא דיורה דעה (סי' ש', סעיף ד בהג"ה) בעשה קשרים בב' ראשי המשיחה הוי חיבור" (סי' קפ סעיף ב).
ושמא יש לומר, שאף בקושר חוט אחד, יש חיבור כי יש שם סיבים שמתהדקים ע"י הקשר, ודוחק קצת.
ויותר נראה, שאולי סברת היראים והרמ"א היא ששני דינים הם בקשר: יש קשר שיוצר חיבור, ויש קשר שחשיבותו בעצם מעשה הקשר, ואפשר שהאב הוא יצירת קשר שמחבר, ואפשר שתולדה היא גם בעצם מעשה הקשר אפילו אינו מחבר כלל, וצ"ע.
תולדות הקושר
כתב הרמב"ם:
"הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן - הרי זה תולדת קושר וחייב, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת"
(פ"י, הלכה ח).
מפרשי הרמב"ם הקלאסיים לא מצאו את מקורו של הרמב"ם לדין זה. במגדל עוז כתב שמקורו מן הירושלמי פרק טו, וכתבו אחרונים רבים שלא נמצא שם דין זה.
יתר על כן, נראה מן הירושלמי שהפותל חייב משום טווה, והעירו כן בנשמת אדם ובאור שמח, שכתב:
"דאמר בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) ההין דעביד חבלין, ההין דעביד ממזור (פי' מוזר, וכמו משזר) חייב משום טווה".
ויישב שם כך:
"דכבר כתב באור זרוע[3] דגמרא דילן פליגא, דאמר בגמ' (צה.) גודלת משום בונה, ולא אמרה משום טווה, וזה מוכרח, דאף על גב דטווי בעזים במחובר אין דרך טוויה בכך, אבל גבי שער אשה דהגודלת דרכה בכך אמאי לא מיחייב משום טוויה, כמו דאמר בפוקסת ודחי שם, יעו"י היטב, או לרבנן משום שבות, דמיחזי כטווה, וע"כ דבפותל חבלים אין חייב משום טוה, ולכן פירש רבינו משום קושר".
וב'פרי מגדים' כתב להעיר ממקום אחר על הרמב"ם:
"עיין סוף סימן ש"ג [מ"א] אות כ' הקולע נימין חייב משום אורג להרמב"ם (שם ט, יט), היינו נימין דקין דרך אריגה הוא, מה שאין כן חבלים חוטים גסים ועבים אין אורג, רק חייב משום קושר, וצ"ע"
(אשל אברהם סי' שי"ז ס"ק כ).
ביאור דבריו הוא שהרמב"ם עצמו פסק בפרק ט הל' יט שקולע נימים חייב משום אורג, ויש להבין החילוק בין קליעת נימים לפתילת חבלים, שזה אורג, וזה קושר.
רבים כתבו לחלק בין פותל שני חוטים לקולע ג' נימים, שדין קושר שייך רק בשני חוטים, ודין אורג שייך בג' חוטים [עיין מרכבת המשנה על הרמב"ם שם].
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ |
* * * * * * * * * * |
אולם, לענ"ד לא מסתבר כלל לצמצם דין פותל לשני חוטים דווקא, שהרי פתילת חבלים היא תמיד בכמה וכמה חוטים. ויותר נראה לי לחלק בין קליעת נימים לפתילת חבלים, דבקליעת נימים המגמה היא יצירת חוטים שישמשו לצורכי האריגה, כחלק מן האריג, ובזה סבור הרמב"ם שחיובו משום אורג. אבל בפותל חבלים, עיקר מגמתו היא יצירת החבל החזק שמחבר כמה חוטים יחדיו, כדי להשתמש בו כחבל, ואם כן עיקר המגמה היא חיבור החוטים הבודדים לכלל חבל אחד, ובזה סבור הרמב"ם שיש לחייבו משום קושר[4].
עוד נראה לי לחלק בדעת הרמב"ם בין פותל חבלים לבין טווה, שבטווה המלאכה היא יצירת החוט, כפי שנוהגים לעשות מצמר הבהמה, ולוקחים חתיכות צמר ומדקקים אותם לכדי חוט וזוהי הטווייה, אבל פתילת החבלים אינה טווייה, כי היא לא יוצרת חוטים, אלא מחברת חוטים שונים לכלל יחידה אחת, וזהו קושר. ומה שאמרו בירושלמי שפותל חייב משום טווה, אפשר שהוא מפני שהם רואים את יצירת החבל כיצירת החוט, שלעניין זה אנו רואים את כל החבל כיחידה אחת. והרמב"ם לא הסכים לזה ממה שאמרו בשבת צה. שגודלת חייבת משום בונה ולא אמרו משום טווה, ועל כרחך שאין טווייה אלא ביצירת החוט, ובאישה השערות קיימות ואין יוצרים אותן, ומה שאין מחייבים בגודלת משום אורג או משום קושר, כי המגמה המרכזית היא לנוי ולא ליצור אריג ולא ליצור חיבור, ומשום זה חייבו משום בונה כי בונה קשור בשינוי הסביבה ובייפויה[5], ועדיין צ"ע בכל זה.
לעניין מעשה הביאו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה סעיף לד ובש"ע הרב סעיף יא) את דברי הרמב"ם:
"ודע שאין לחייב משום קושר בפותל חבלים אלא כשעושה כן ומייצר חבל, אבל אם לוקח חוט תיל ומלפף סביב שקית וכיו"ב אין זה קושר, שלא אמר הרמב"ם לדמותו לקושר אלא באופן זה, אבל ליפוף בעלמא אין לו זיקה לקושר, והוא היתר גמור".
וזה נראה לענ"ד דלא כמו שכתב בשמירת שבת כהלכתה, וז"ל:
"ולפי זה י"ל דהה"נ המלפף חוטי ברזל דחייב משום קושר" (פרק טו הערה קסו).
ולענ"ד נראה שאין בליפוף דין קשר, ורק אם לוקח חוטי ברזל ופותל אותם כמין חבל יש לחייבו משום קושר. כי אין כוונת הרמב"ם שמעשה הליפוף דינו כקשר, אלא שפעולת הפתילה של חוטים שונים לכלל חבל אחד, מחברת את החוטים ביניהם, ומפני זה הוא תולדת קושר, כי יש בזה מלאכת אומנות, וגם עושה חיבור זה לקיימא, כנלענ"ד.
אמנם, מה שכתב בקצות השלחן, בודאי יש לחוש לו, וז"ל:
"שהילדות עושות בעצמן שרוך של חוטי משי, שלוקחות חוטים בודדים של משי, ושוזרין אותן בידיהן, ואח״כ כופלין החוט השזור לשניים והוא משתזר ומתעגל מעצמו ונתפסים החוטים היטב, ונשארים בשזירתן בלי שום קשירה, ובשבת הוי חיוב חטאת, ומדרבנן אסור בכל שהוא"
(בדי השלחן סי' קכג אות טו).
[1] ועיין מה שכתבנו בעניין זה לעיל, בשיעור הקודם.
[2] במובן של פעולה ההתרה, ולא במובן של ההיתר ההלכתי.
[3] עיי"ש בסוף סימן סג.
[4] ומה שכתב בפרי מגדים שהבאנו למעלה, שהחילוק הוא בין נימים דקים לחוטי החבל שהם עבים, שבדקים הוי אורג, ובעבים הוי קושר, אינו ברור כל כך טעם הדבר, אבל לדברינו אתי שפיר שהדבר תלוי במגמתו, אם הפעולה שייכת לתחום האריגה, או לתחום החיבור והקשירה. אבל ייתכן שזו כוונת הפרי מגדים, שבנימים דקים המגמה בד"כ היא ליצור אריג, ולכן חיובו משום אורג, ובחוטים עבים וגסים המגמה אינה אריגה אלא יצירת החבל, וצ"ע.
[5] עיין בנקודה זו של בונה בתוך דיוננו במלאכת בונה, וראה שם במה שנכתוב שרבים סוברים שגדילת צמות אין בה איסור תורה כלל, אלא איסור בונה מדרבנן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)