הנחת תפילין כל היום

מבוא

בשיעור הקודם עסקנו בגדר מצוות תפילין ועמדנו על מחלוקת המכילתא והבבלי, שעולה ממנה דיון יסודי: האם מצוות תפילין היא 'תחליף' ללימוד תורה או מצווה בפני עצמה שהיא חלק מקבלת עול מלכות שמיים?

לכאורה מחלוקת זו מתקשרת לשאלה נוספת – האם חובה להניח תפילין כל היום, או שדי בהנחת התפילין פעם אחת ביום. לשיטת המכילתא, שהתפילין הן 'תחליף' ללימוד תורה, נראה שיש להניח תפילין בכל שעות היום, הואיל ומטרתן היא שהאדם יהיה דבוק בתורה בכל שעות היממה, וכיוון שאינו יכול ללמוד בפועל – הדבקות בתורה מתקיימת על ידי הנחת דברי התורה על ידו ועל ראשו (כדברי מסכת תפילין שהובאו בשיעור הקודם). לעומת זאת, לפי השיטה העולה מדברי הבבלי, שמצוות תפילין היא מצווה עצמאית, יש לעיין מהו שיעורה – האם די בהנחת התפילין פעם אחת ביום, או שהאדם צריך להיות עטור בתפילין בכל שעות היום.

חיזוק לדברינו, שלשיטת המכילתא יש להניח תפילין בכל שעות היום, מדברי רבנו יונה והאור זרוע שהובאו בשיעור הקודם:

ואף על פי שמצות תפילין יש בהם מעשה, והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד, אפי' הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין, ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכיון שטעם התפילין מפני התורה, והוא עוסק בתורה כל היום – זהו במקום תפילין. ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפלה, שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כדאמרינן לעיל, אלא הרווחנו בזה, שאף על פי שהחיוב כל היום, פוטר למי שעוסק בתורה.   (רבנו יונה ברכות ט:)

שמא מה שאומר המכילתא שהוא פטור – דוקא בשעה שעוסק בתורה.   (אור זרוע הלכות תפילין סימן תקלא)

אומנם דבריהם אמורים לפי שיטת המכילתא, ואין ללמוד מכך על גדר המצווה לפי השיטה שתפילין הן מצווה עצמאית שאינה קשורה לתלמוד תורה. ואם כן, שאלתנו עדיין עומדת בעינה.

מחלוקת הראשונים בשיעור מצוות תפילין – כל היום או בשעת קבלת עול מלכות שמיים

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בעניין זה.

ספר החינוך כותב:

והענין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת מלכות שמים ואחדות השם, וענין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת השם בתחתונים, ואלה הם יסודות דת יהודית. ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים יאמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלו לזכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם ונזכה לחיי עד.   (ספר החינוך מצווה תכב)

לדברי החינוך, המצווה היא להניח את ענייני האמונה על ליבנו ובין עינינו במשך כל היום, כדי שעניינים אלו יהיו בדעתנו תמיד.

מנגד, מדברי הריטב"א במסכת שבת עולה שאין צורך להניח תפילין לאורך כל היום כולו. הגמרא (שבת מט.) מספרת על אלישע 'בעל כנפיים', שהניח תפילין בשעת הסכנה והסתירן מפני הקסדור הרומאי. הראשונים שואלים כיצד הסיר אלישע את התפילין בשעת בריחתו מהקסדור הרומאי, והרי בשעת השמד אדם צריך למסור את נפשו גם על ערקתא דמסאנא. הראשונים (תוספות שם ד"ה נטלם; רמב"ן שם; רשב"א שם) הציעו תשובות שונות לכך, והריטב"א כתב:

ומסתברא דלא קשיא, דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום.   (ריטב"א שם ד"ה כיון)

לדבריו, מן התורה די בהנחת תפילין פעם אחת ביום – "בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים", והנחת תפילין מעבר לכך היא מידת חסידות.[1]

וכן כותב הריטב"א במקום נוסף בסוגיה זו:

ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמידת החסידים, שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפילה וקריאת שמע כל אדם זריז בכך, שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה, דהא כתיב 'הכון לקראת אלהיך ישראל'.   (ריטב"א שם ד"ה רבא)

נראה שבין בעל ספר החינוך לריטב"א עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת מהות מצוות התפילין. לדעת הריטב"א, הנחת התפילין היא חלק מקבלת עול מלכות שמיים, שכן – כפי שביארנו בהרחבה בשיעור הקודם – בהנחת התפילין האדם נותן על גופו 'אות' על היותו עבד ה', ולכן הציווי הוא על הנחת תפילין פעם אחת ביום, בשעה שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. לעומת זאת, לדעת ספר החינוך הנחת התפילין אינה 'אות' וסימן בעלמא, אלא מטרתה להחדיר לליבו ולתודעתו של האדם את התכנים המצויים בתפילין; תכנים אלו אמורים ללוות את האדם בכל שעות היום, ולכן לשיטתו האדם מצווה להיות עטור בתפילין במהלך היום כולו.

במחלוקת זו נחלקו גם הפוסקים. הטור (אורח חיים סימן לז) והשולחן ערוך (שם סעיף א) כותבים ש"מצוותן להיותם עליו כל היום", ומפשט לשונם נראה שחובה להיות עטור בתפילין בכל שעות היום.

הבנה זו מובאת בשם הגר"א בספר 'מעשה רב', ומסופר שם שלאור תפיסתו זו הורה הגר"א הלכה למעשה להיות עטור בתפילין בכל שעות היום:

ולילך בהם כל היום, אפילו משא ומתן מותר, ואכילת עראי גם כן מותר, רק דברים בטלים אסור. ואם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומכל מקום טוב לעשות של ראש קטן, והרצועות יהיה גם כן מכוסות, מלילך בשל יד לבד.   (מעשה רב הלכות ציצית ותפילין אות יח)

עדות דומה מובאת בשם תלמידו רבי חיים מוולוז'ין:

עוד אמר בשם רבו הגר"א ז"ל שהצטער הרבה על הדור הזה שמבטלין עיקר מצוות תפילין שמצוותה כל היום, כידוע שבעל הסמ"ג היה מסבב העולם להזהיר לכל ישראל שילבשו בגד בת ד' כנפות עם ציצית, כך אילו היה בכוחותיו היה סובב את העולם להחזיר עטרה ליושנה שיניחו ישראל תפילין כל היום... וליוהרא לא חיישינן, והלוואי שגם הרואים יעשו כן.   (כתר ראש אות טו)

וכן נוקט להלכה בעל 'משכנות יעקב' (אורח חיים סימן מט), תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין.

לעומתם, הפרי מגדים מסתפק בעניין זה:

והנה מסופק אני אם מן התורה חייב כל היום בתפילין, או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום, ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי כל היום.  (פרי מגדים אשל אברהם שם ס"ק ב)

שיטת הרמב"ם – מצוותן כל היום ובשעת תפילה יותר מהכול

הפרי מגדים מכריע שמן התורה די בהנחת התפילין פעם אחת ביום, וההימצאות עם התפילין במשך כל היום אינה חובה אלא "מצוה מן המובחר מן התורה":

ועיקרן של דברים דאם לא הניח יום אחד כלל לתפילין ביטל מצות עשה, ובהניח רגע עליו קיים המצוה, אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום, (ויש כמה דברים מן התורה כן).  (שם)

הפרי מגדים לומד גדר זה מדברי הרמב"ם:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא.  (תפילין ד, כה)

הרמב"ם קורא לאדם "להשתדל להיותן עליו כל היום", ומכאן שאין זו חובה גמורה. אומנם הרמב"ם מוסיף וכותב "שמצוותן כך היא", ולכאורה נראה מכך שזהו גדר המצווה. ואם כן, דברי הרמב"ם טעונים תלמוד: מדוע אין חובה גמורה להיות עטור בתפילין במשך כל שעות היום? מכך לומד הפרי מגדים שלשיטת הרמב"ם מצוות תפילין מן התורה כוללת שני גדרים: חובה גמורה להניח את התפילין פעם אחת בכל יום, ומצווה מן המובחר מדאורייתא להניחן במשך כל היום.

אומנם בלשון הרמב"ם אין זכר לכך שקיימים שני גדרים שונים במצוות תפילין, ולכן נראה להגדיר את הדברים באופן שונה. הרמב"ם לומד מטעם המצווה ותכליתה – הפניית ליבו של האדם מדברי ההבל לדברי האמת והצדק[2] – על גדר המצווה: הימצאות התפילין על האדם במשך כל שעות היום. עם זאת, התורה לא קבעה שיעור זה כהגדרה מחייבת, אלא כתבה בסתמא "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ממילא, אומנם "צריך האדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא" – זו כוונת התורה ומגמתה במצוות התפילין – אך אין זו חובה גמורה, ולכן הנמנע מלהניח תפילין כל היום אינו מבטל עשה[3].

נראה שהגדרה זו עומדת גם ביסוד דברי הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן:

אף על פי שמצותן ללבשן כל היום, בשעת תפלה יותר מן הכל. אמרו חכמים: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו.   (תפילין ד, כו)

אם גדר המצווה הוא שהאדם יהיה עטור בתפילין כל היום, מהי משמעות האמירה ש"בשעת התפילה יותר מן הכל"? אומנם על פי האמור הדברים ברורים. תכלית מצוות תפילין היא הפניית ליבו ודעתו של האדם מדברי ההבל אל דרכי האמת והצדק, ולכן אף שתכלית המצווה היא שמגמה זו תתקיים בכל שעות היום, לכל הפחות יש לקיימה בשעת התפילה. בפרט בשעת התפילה ראוי לו לאדם לפנות ליבו מכל דברי ההבל, ולכן יש חשיבות יתרה להנחת תפילין בשעה זו.[4]

לסיום נציין לדברי השולחן ערוך:

מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי, שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה.  (אורח חיים לז, ב)

השולחן מביא שני נימוקים למנהג שלא להניח תפילין במשך כל היום: מחמת החובה לשמור על גוף נקי בשעת הנחת התפילין ומחמת איסור הסחת דעת מן התפילין.[5] בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעסוק בגדריהם של דינים אלו.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] מדברי שאר הראשונים, שלא תירצו כדבריו, משתמע שהנחת תפילין כל היום היא חובה גמורה.

[2] כדברי הרמב"ם בהלכה זו, וכן עולה מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מד).

[3] הפרי מגדים (שם) מתקשה בלשון הרמב"ם, "שמצוותן כך היא", ומציע שכוונתו להביא טעם העומד בפני עצמו, כביכול כתוב 'ומצוותן כך היא' (ועיי"ש שהביא ראיות לדבריו שאפשר לדחוק כך בלשונו). אמנם, על פי דברינו לשון הרמב"ם ברורה: מגמת התורה שהתפילין יימצאו על האדם בכל עת, ולכן – על אף שאין בכך חיוב גמור – "צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום"

[4] נראה ששיטתו של הרמב"ם בעניין זה נובעת מתפיסתו העקרונית, העולה מדבריו בפרקי הסיום למורה הנבוכים (ג, נא–נב) על מהותן של המצוות בכלל ושל התפילה בפרט, ואכמ"ל.

[5] המגן אברהם (שם ס"ק ב) כותב: "משמע קצת דאפילו מי שיודע בעצמו שיש לו גוף נקי לא יניחן כל היום מפני הרמאים, כמו שכתב בבית יוסף לחד פירושא". המגן אברהם מבסס את הדברים על הנאמר בירושלמי (ברכות ב, ג), אך עיי"ש במפרשים להסבר דברי הירושלמי באופן אחר.