דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 24

גבולות הארץ לעניין שביעית

קובץ טקסט

א. הלכות שביעית באזורים השונים

במשנה בשביעית שנינו:

"שלֹש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים - נאכל ונעבד" (פ"ו, מ"א).

המשנה מחלקת בין שלושה אזורים:

א. בגבולות שבהם התיישבו עזרא ועולי בבל, נוהגים כל דיני השביעית: "לא נאכל ולא נעבד".

ב. בגבולות עולי מצרים, היינו באזורים שנכבשו ע"י יהושע ולא התיישבו בהם בימי עזרא, נוהגים דיני השביעית רק באופן חלקי: "נאכל אך לא נעבד".

ג. באזורים שמעבר לגבולות עולי מצרים לא נוהגת השביעית כלל: "נאכל ונעבד".

החלוקה בין גבולות עולי מצרים לגבולות עולי בבל מבוססת על הדעה שראינו בשיעור הקודם, ש"קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא", כלומר שקדושת הארץ שנוצרה בימי יהושע בטלה עם גלות בבל, ואילו הקדושה שנוצרה בימי עזרא לא פקעה עם הגלות, וממשיכה להתקיים עד היום. כפי שראינו, דעה זו התקבלה להלכה ע"י הרמב"ם ורבים מן הראשונים. המשנה מחדשת, איפוא, ששביעית נוהגת באופן מלא רק במקומות שנותרו בקדושתם, ואילו במקומות שקדושתם פקעה, נוהגים רק חלק מדיני השביעית.

חילוק זה אינו מובן מאליו, שכן כבר ראינו שלדעת רבי, שרבים מן הראשונים פסקו כמותו, שמיטה לא נהגה מן התורה בשום מקום מסוף ימי הבית הראשון ועד היום, כיוון שלא התקיים התנאי של "כל יושביה עליה". ממילא היה מקום לומר, שהואיל והשמיטה היא תקנת חכמים לעשות זכר לימי הבית הראשון, יש לנהוג אותה באופן שווה בכל המקומות שבהם נהגה בימי הבית הראשון, היינו בגבולות עולי מצרים. המשנה מחדשת, איפוא, שאין הדבר כך: חכמים תיקנו לנהוג שמיטה מלאה רק במקומות שבהם קדושת הארץ קיימת, אלא שחסר התנאי של "כל יושביה עליה", ואילו במקומות שאין בהם קדושה, יש לנהוג זכר לשמיטה ברמה חלקית יותר.

לכאורה, לא מובן מהי כוונת המשנה באומרה "נאכל" ו"לא נאכל", הרי פירות השמיטה אינם אסורים באכילה. בעניין זה ישנן דעות שונות בין המפרשים:

רבים מן הראשונים: הר"ש, הרא"ש, הריבמ"ץ, הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז), הר"ן (פסחים נב:) ואחרים, הבינו שכוונת המשנה לאכילה לאחר הביעור. בדרך כלל ישנו איסור לאכול פירות שביעית לאחר זמן הביעור[1], והמשנה קובעת שחכמים לא אסרו את הדבר בגבולות עולי מצרים. מדוע הקלו שם חכמים דווקא בדין זה? הרמב"ן והר"ן (שם) הסבירו, שאיסור האכילה לאחר הביעור הוא רק מדרבנן[2], וחכמים לא החילו בגבולות עולי מצרים אלא את דיני השביעית דאורייתא.

אמנם, לכאורה ישנם דינים נוספים של השביעית שהם מדרבנן, וקצת תמוה שחכמים בחרו להקל דווקא בדין זה[3]. המשנה למלך (פ"ד, הכ"ו) באמת הסתפק, שמא לפי הר"ש וסיעתו אין כוונת המשנה לאכילה לאחר הביעור דווקא, אלא רק כדוגמא למכלול הדינים של קדושת שביעית, וכן הכריעו הר"ש סיריליאו ופאת השולחן (כ"ג, כה). לפי זה, בגבולות עולי מצרים נוהגים רק האיסורים הנוגעים לעבודת האדמה, ולא הדינים השונים הנוגעים לפירות. בדומה לכך הבין הגר"א (שנות אליהו על המשנה), ש"נאכל" ו"לא נאכל" במשנה מתייחס לאופן האכילה: האם ניתן לאכול כרגיל, או שיש לאכול בקדושת שביעית.

הרמב"ם הציע שני פירושים אחרים לדברי המשנה. במהדורה הראשונה של פירוש המשנה הסביר, שכוונת המשנה לדין 'נעבד', היינו לאיסור לאכול פירות שצמחו בעקבות עשיית מלאכות האסורות בשביעית. לפי זה, מלכתחילה מחמירים בגבולות עולי מצרים בכל דיני השביעית, ורק בדיעבד מקלים שם יותר.

אולם במהדורה השנייה של פירושו חזר בו הרמב"ם[4], וסבר ש'נעבד' מותר בכל מקום, וכוונת המשנה לאיסור ספיחים, וכך כתב גם בהלכות (פ"ד, הכ"ו). מדבריו בפירוש המשנה עולה, שחכמים לא הקלו בגבולות עולי מצרים אלא באיסור ספיחים, אבל כל הדינים הקשורים לקדושת שביעית נוהגים גם שם. לאיסור ספיחים אין כידוע שום בסיס מן התורה, וכל עיקרו מדרבנן, ולכן קבעו חכמים שלא ינהג אלא בגבולות עולי בבל, ולא בגבולות עולי מצרים. לדברי המשנה למלך (פ"ד, הכ"ז), יש להניח שהר"ש וסיעתו יודו לרמב"ם, שאם הקלו בגבולות עולי מצרים באכילה לאחר הביעור, או בדינים אחרים של קדושת שביעית, כל שכן שיקלו שם באיסור ספיחים.

לסיכום, נראה שלכולי עלמא אין איסור ספיחים נוהג בגבולות עולי מצרים, אולם נחלקו הדעות בעניין קדושת שביעית באזורים אלו: לפי הרמב"ם יש לנהוג קדושת שביעית מלאה; לפי הרמב"ן והר"ן יש לנהוג את כל דיני הקדושה, למעט איסור אכילה לאחר הביעור; ואילו לפי הגר"א וכמה אחרונים בדעת הר"ש והרא"ש, קדושת שביעית אינה נוהגת באזורים אלו, אלא איסור עבודה בלבד.

ב. מיקום הגבולות השונים

מאחר שישנם חילוקי דינים בין אזורי הארץ השונים, יש לברר היכן הם בדיוק גבולות עולי מצרים וגבולות עולי בבל. מדובר במשימה קשה מאוד המשלבת פרשנות ומחקר, וקשה להגיע בה לידי מסקנות ברורות. במסגרת זו נסתפק בסקירה כללית מאוד של הנושא.

גבולות מסעי

בפרשת מסעי (ל"ד, א-יב) מתארת התורה בפירוט רב את גבולות הארץ שאמור עם ישראל לכבוש. התיאור כולל שמות של מקומות שהגבול עובר דרכם, כך שכדי לשרטט את הגבול יש לזהות את המקומות השונים הנזכרים בפרשה. למרבית המקומות אין זיהוי ברור, ומקומם שנוי במחלוקת בין הפרשנים והחוקרים.

מלבד הקושי לזהות כל אחד מן המקומות, ישנה שאלה גדולה המרחפת מעל הפרשה כולה: מהו היחס בין הגבולות הנזכרים בפרשה לבין גבולות הארץ המובטחת הנזכרים בכמה מקומות בתורה. בברית בין הבתרים הובטח לאברהם, שזרעו יקבל את הארץ ש"מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" (בראשית ט"ו, יח), ובפרשת משפטים נאמר, שהארץ המובטחת משתרעת "מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר" (שמות כ"ג, לא). הארץ המובטחת היא איפוא ארץ רחבה מאוד, המשתרעת מהנילוס שבדרום מערב, עד ים סוף בדרום מזרח, ועד נהר פרת בצפון מזרח. גבולות מסעי, לעומת זאת, נראים מצומצמים הרבה יותר.

בין הפרשנים והחוקרים ישנן שתי גישות בעניין זה: יש אומרים שאמנם גבולות מסעי מצומצמים יותר, ועם ישראל הצטווה לכבוש בינתיים רק חלקים מסויימים מן הארץ המובטחת, ולדחות את השאר לעתיד לבוא, ויש המפרשים את פרשת מסעי באופן שיתאים בדיוק לגבולות ההבטחה[5]. לאור המחלוקת הזו, קיים לפעמים פער משמעותי בין הזיהויים השונים של כמה מן המקומות הנזכרים בפרשה.

ננסה לשרטט באופן כללי מאוד את גבולות הארץ של פרשת מסעי. הגבול המערבי הוא כמובן הים התיכון. הגבול הצפוני מתחיל בהֹר ההר שבצפון מערב ומסתיים בחצר עינן שבצפון מזרח. לפי תרגום יונתן, הֹר ההר מזוהה עם הרי אמנה המוזכרים בכמה מקומות בחז"ל, ונקראים "אמנה" במשנה שלנו. ישנן דעות שונות לגבי מיקומו המדוייק של מקום זה, הנעות מאזור ביירות שבלבנון עד אזור הגבול שבין סוריה לתורכיה. חצר עינן נמצאת באזור דמשק, כפי שמפורש בספר יחזקאל (מ"ז, יז), וגם בנוגע לזיהויה ישנן דעות שונות. בכל מקרה ברור, שהגבול הצפוני של הארץ נמצא הרחק מן הגבול הצפוני של מדינת ישראל כיום.

מחצר עינן יורד הגבול דרומה, ומגיע לכנרת ממזרח דרך שפם והרבלה, שהם מקומות הקשים לזיהוי. קשה איפוא לדעת בבירור איזה חלק מן הגולן נכלל בגבולות עולי מצרים. מן הכנרת והלאה משמש הירדן כגבול המזרחי של הארץ[6]. גבול זה מסתיים בים המלח.

הגבול הדרומי של הארץ מתחיל בקצה הדרומי של ים המלח, וממשיך מערבה דרך מקומות שונים, עד שמגיע לנחל מצרים. בראשונים ישנה מחלוקת גדולה בעניין זיהויו של נחל זה: לדעת תרגום יונתן (במדבר ל"ד, ה), רש"י, רד"ק (יהושע י"ג, ג) ואחרים, נחל מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, ואילו רס"ג (במדבר שם) כותב שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש הנמצא צפונה יותר, וכן כתב הרדב"ז (תרומות פ"א, ה"ז), והוסיף ש"מי שאומר נחל מצרים הוא נילוס טועה הוא". כך או כך נראה, שהגבול העובר מים המלח אל נחל מצרים מוציא החוצה חלקים נרחבים מן הנגב והערבה.

גבולות עולי מצרים

האם כבש עם ישראל את כל השטח שבגבולות מסעי? התשובה לשאלה זו אינה ברורה כל כך, אולם מה שברור הוא, שכיבוש השטח הזה לא התרחש בבת אחת. לאחר שיהושע סיים את מלחמותיו אמר לו הקב"ה בפירוש, ש"הארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" (יהושע י"ג, א). הפסוקים ממשיכים ומשרטטים את גבולות האזורים שעדיין נותר לכבוש. בתחילת ספר שופטים מתוארות כמה השלמות של כיבוש הארץ, שנעשו ע"י השבטים השונים. השלמת הכיבוש המשיכה בימי דוד ושלמה, עד שבסופו של דבר נכבש כל השטח "מלבוא חמת עד נחל מצרים" (דה"ב ז', ח), ועם ישראל שלט על "כל העם הנותר מן האמֹרי החִתי הפרִזי החִוי והיבוסי" (מלכים ב' ט', כ).

האם ניתן להסיק מכאן, שעם ישראל הגיע לגבולות מסעי? לגבי הגבול הדרומי מסתבר שהתשובה היא חיובית, אולם קשה לדעת בבירור על פי הפסוקים, האם שלמה הגיע עד הרי אמנה שבצפון. לדעת הכפתור ופרח (פרק י"א) ואחרים, האזור הצפון מערבי של הארץ, סמוך להרי אמנה, לא נכבש מעולם.

אמנם, גם אם בגבולות מסעי ישנם אזורים שלא נכבשו, עדיין ייתכן שהמצוות התלויות בארץ נהגו שם מן התורה. הראשונים נחלקו כנראה בשאלה, האם גבולות החיוב במצוות התלויות בארץ נקבעים ע"פ גבולות הכיבוש[7]. לדעת הרמב"ם, החיוב במצוות אלו תלוי אך ורק בכיבוש:

"התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל...
ארץ ישראל האמורה בכל מקום, היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות...
הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען... יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה, ואחר כך כבש ארצות אחרות, היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר" (תרומות פ"א, הל' א-ג).

הרמב"ם פותח בכך, שתרומות ומעשרות, והוא הדין שאר המצוות התלויות בארץ, נוהגות דווקא ב'ארץ ישראל'. והיכן היא 'ארץ ישראל'? הרמב"ם אינו מגדיר את הארץ על פי גבולות ההבטחה או גבולות מסעי, אלא קובע שכל שטח שנכבש על פי ההלכה, היינו שנכבש ע"י מלך או נביא מדעת רוב ישראל, ובהתאם לסדר הכיבוש הנכון, נחשב 'ארץ ישראל' לעניין זה. גבולות מסעי נזכרים כאן רק בתור קריטריון לקבוע האם סדר הכיבוש היה נכון: יש לכבוש קודם את "ארץ כנען לגבולותיה", היינו את גבולות מסעי, ורק אחר כך שטחים אחרים. מעבר לכך אין שום משמעות לגבולות מסעי: כל מקום שנכבש כהלכה - המצוות נוהגות בו, אפילו אם הוא מחוץ לגבולות מסעי, וכל מקום שלא נכבש - אין המצוות נוהגות בו, אפילו אם הוא בתוך אותם גבולות.

לפי הרמב"ם, פרשת מסעי נועדה רק להנחות את עם ישראל אילו שטחים עליו לכבוש, ואין לה משמעות ישירה בעניין המצוות התלויות בארץ. רש"י על התורה חלק כנראה על הרמב"ם:

" 'זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' ' - לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך, מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות" (במדבר ל"ד, ב').

לדבריו, לגבולות מסעי ישנה משמעות ישירה לעניין המצוות התלויות בארץ. רש"י כנראה סובר, שהחיוב במצוות אלו תלוי רק בגבולות ולא בכיבוש, שהרי אם הדבר תלוי בכיבוש, אין משמעות לשרטוט גבולות תיאורטיים, אלא רק לשאלה מה נכבש בסופו של דבר[8].

למעשה, כך נראה גם מדברי הגמרא בחולין (ז.), המביאה ראיה מהפסוק "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה", שבית שאן נכללת בתחום ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ. לכאורה לפי הרמב"ם, העובדה שבית שאן לא נכבשה, דווקא מפקיעה אותה מחיוב במצוות התלויות בארץ! מהגמרא עולה איפוא להפך מהרמב"ם: אם הפסוק מדגיש שבית שאן לא נכבשה, כנראה שהיא אמורה להיכבש, היינו שהיא כלולה בגבולות מסעי, ואם כך - היא חייבת במצוות התלויות בארץ. כל מקום הכלול בגבולות הארץ חייב באותן מצוות, גם אם לא נכבש בפועל. וכך פירשו את דברי הגמרא רבים מן הראשונים בתחילת גיטין (רמב"ן, רשב"א, רי"ד, ר"ן ועוד)[9].

יש להדגיש, שגם לפי הראשונים הללו, החיוב בכמה מן המצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות ושביעית, לא חל אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, שארכו ארבע עשרה שנים, כמבואר במקומות שונים בחז"ל. ברם, זה אינו אלא תנאי צדדי לחיוב באותן מצוות, ולא תנאי נחוץ להגדרת המקום כ'ארץ ישראל'. וראיה לדבר, שהרי ישנן מצוות כמו חלה, ערלה וכלאיים, הנוהגות רק בארץ ישראל, ובכל זאת החיוב בהן חל מיד עם הכניסה לארץ[10].

מאחר שהכיבוש אינו אלא תנאי צדדי לחיוב, ייתכן שמשעה שמרבית הארץ נכבשה והתחלקה, חל החיוב במצוות התלויות בארץ על כל השטח של גבולות מסעי, לרבות האזורים הבודדים שטרם נכבשו. וכך ניתן להבין את דברי הגמרא והראשונים לגבי בית שאן.

נמצא שלדעת מרבית הראשונים, אין חשיבות לשאלה האם הצליחו דוד ושלמה להגיע עד לגבולות מסעי, שכן בכל מקרה חל החיוב במצוות התלויות בארץ בכל הגבולות הללו. משנתנו באמת קובעת, שהחיוב בשביעית (ברמה של גבולות עולי מצרים) חל עד אמנה, היינו עד הרי אמנה הנמצאים בקצה הצפון-מערבי של גבולות מסעי. כזכור, לפי הכפתור ופרח ואחרים, אזור הרי אמנה לא נכבש מעולם, ועל כורחנו שהם סבורים כדעת הראשונים הנ"ל, שהחיוב חל בכל גבולות הארץ, לרבות המקומות שלא נכבשו בפועל. הרמב"ם, לעומתם, יצטרך לומר, שעם ישראל כבש בפועל את האזור של הרי אמנה.

אגב, המשנה קובעת שגבולות עולי מצרים מגיעים "עד הנהר ועד אמנה", והמפרשים נחלקו בשאלה, לאיזה נהר היא מתכוונת. לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א, ה"ח), הכפתור ופרח (פרק י"א) ואחרים, הכוונה היא לנחל מצרים, שהוא כזכור הקצה הדרום-מערבי של גבולות מסעי. לפי זה המשנה מציינת את גבולות הארץ בצפון ובדרום. ואילו לפי הר"ש, הרמב"ן (גיטין ז:) ואחרים, המשנה מציינת את הגבול הצפוני בלבד: אמנה היא הגבול הצפון-מערבי, והנהר הוא הגבול הצפון-מזרחי, כאשר ישנן דעות שונות בשאלה באיזה נהר מדובר, ואכמ"ל.

בכל מקרה, הגבול הצפוני של עולי מצרים רחוק כאמור מן הגבול הצפוני של מדינת ישראל, כך שכל יישובי צפון הארץ חייבים במצוות התלויות בארץ, לפחות ברמה של עולי מצרים. השאלה החשובה יותר מבחינה מעשית נוגעת דווקא לגבול הדרומי של עולי מצרים. גבולות מסעי מגיעים, כאמור, מקצה ים המלח לנחל מצרים. בדרך הם עוברים במקומות שונים, כמו "מנגב למעלה עקרבים", "מנגב לקדש ברנע", חצר אדר, עצמונה ועוד (ראה במדבר ל"ד, ג-ה). גבול זה מתואר גם ביחזקאל (מ"ז, יט), ושם נאמר שהוא עובר במקומות אחרים, כמו תמר ומי מריבות קדש. לגבי זיהוי המקומות הללו ישנן דעות שונות בין המפרשים והחוקרים, כך שקשה לקבוע היכן עובר הגבול.

אחת השאלות המשמעותיות ביותר נוגעות לזיהויו של "מעלה עקרבים". רס"ג מתרגם "אלעקבה", ולפי זה כתב הגרי"מ טוקצינסקי (עיר הקודש והמקדש, ח"ג עמ' רסד), שהכוונה היא לעיר עקבה שמול אילת, כך שהגבול ממשיך מים המלח דרומה עד לאזור אילת, ומשם והלאה פונה צפון מערבה לכיוון נחל מצרים. לדעה זו, כל שטחה של מדינת ישראל נמצא בגבולות עולי מצרים.

ברם, מרבית הפרשנים והחוקרים דחו דעה זו, ומיקמו את מעלה עקרבים במקום צפוני הרבה יותר, כגון במקום הנקרא כיום בשם זה (דרומית מזרחית לדימונה), או במקומות אחרים. לדעה זו, אזור הערבה נמצא מחוץ לגבולות הארץ. אמנם, ישנה מחלוקת בשאלה, האם הגבול עובר ישירות מקצה ים המלח אל מעלה עקרבים, או שמא הוא יורד מעט דרומה, ואחר כך פונה צפון מערבה לכיוון מעלה עקרבים[11]. לפי הדעה השנייה, החלק הצפוני של הערבה נמצא בגבולות עולי מצרים, ורק הערבה הדרומית נמצאת מעבר לגבול.

ברם, מעמדם של אילת והערבה מסובך יותר, שכן שלמה המלך כבש שטחים החורגים מגבולות מסעי, והגיע עד אילות ועציון גבר השוכנות "על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א' ט', כו). כאן מתעוררות כמה שאלות

א. האם הכוונה היא לאילת של ימינו? לדעת הרב ישראלי (ארץ חמדה ד', ח), הכוונה היא למקום אחר הנמצא ממזרח לקו הירדן, שהרי הפסוק מדבר על מקום בארץ אדום. לדבריו, אין שום ראיה לכך ששלמה חרג מגבולות מסעי גם בעבר הירדן המערבי. ברם, רבים חלקו על כך, והבינו בפשטות שהכוונה היא לאילת של ימינו, הסמוכה לארץ אדום, כך ששלמה הגיע עד ים סוף גם בעבר הירדן המערבי.

ב. כזכור, מקומות מחוץ לגבולות מסעי נחשבים כארץ ישראל, רק אם נכבשו לאחר כיבוש גבולות מסעי. ממילא עולה השאלה דלעיל, האם בימי שלמה נכבשו במלואם גבולות מסעי.

ג. להלן נעסוק בשאלה, האם הכיבוש מקדש את השטח באופן אוטומטי, או שיש צורך במעשה קידוש או עכ"פ בכוונה לקדש. אם נדרשים פעולת קידוש או כוונה לקדש, יש לשאול האם שלמה ביצע פעולה כלשהי, והאם כיבושיו נועדו להרחיב את ארץ ישראל, או רק לגבות מיסים מתושבי השטחים הנכבשים וכדומה (עיין ארץ חמדה שם).

בגלל השאלות הללו, נחלקו האחרונים האם הערבה ואזור אילת נכללים בגבולות עולי מצרים, או שמא דינם כחו"ל, והיושבים בהם פטורים לגמרי מכל המצוות התלויות בארץ. לשאלה זו ישנן גם נפקא-מינות הפוכות: האם יש לנהוג באזורים הללו יום טוב שני של גלויות, האם מותר לצאת מן הארץ לאזורים אלו, ועוד.

הלכה למעשה, כמה מפוסקי זמננו הכריעו שאילת והערבה הן מחוץ לתחום עולי מצרים ונחשבות כחו"ל לכל דבר, כך שישנה בעיה לצאת מארץ ישראל ולגור או לטייל שם (בכפוף לדעות השונות בעניין טיול בחו"ל), ויש לנהוג שם יום טוב שני של גלויות (הגדה של פסח, מועדים וזמנים (לר"מ שטרנבוך), עמ' קלז; שבט הלוי ח"ה, סי' קעג; משנת יוסף א', מד-מה). בהתאם לכך קבע הבד"ץ של העדה החרדית (בראשות הגר"י וייס, בעל ה'מנחת יצחק'), שפירות וירקות הגדלים באזורים אלו פטורים מתרומות ומעשרות, ואין בהם חשש שביעית כלל (עיין משנת יוסף שם). יבול זה משווק לציבור החרדי כיבול מהודר שאין בו חשש שמיטה.

אולם, פוסקים אחרים חלקו על כך, והכריעו שאילת והערבה נמצאות בגבול עולי מצרים (מקראי קודש (לרצ"פ פרנק) פסח ב', נח; ציץ אליעזר ח"ג, סי' כג ועוד). וכך הוא המנהג הרווח לפחות בציבור שלנו, שגם מי שנשמר מלטייל בחו"ל אינו נמנע מלטייל באזורים אלו, ואנשים באים להתיישב שם ומקימים שם ישיבות, ואין נוהגים שם יום טוב שני של גלויות[12]. בהתאם לכך נהגה הרבנות הראשית לדורותיה, להתיר עבודה בשמיטה באזורים אלו, רק לאחר ביצוע היתר מכירה[13].

גם אם מחמירים באזורים אלו בנוגע לעבודת האדמה בשביעית, עדיין ייתכן שניתן להקל בהם בעניין איסור ספיחים, ואולי גם בעניין קדושת שביעית, שהרי דינים אלו אינם נוהגים בגבולות עולי מצרים, אלא רק בגבולות עולי בבל. כעת יש לברר, היכן הם בדיוק גבולות עולי בבל.

גבולות עולי בבל

השטח שבו התיישבו עזרא ועולי בבל היה מצומצם יותר מן השטח שכבשו עולי מצרים, כפי שנאמר בכמה מקומות בגמרא, ש"הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל" (יבמות טז. ועוד). במשנה דלעיל נאמר, שעולי בבל הגיעו עד כזיב. מהגמרא בגיטין (ז:) עולה, שכזיב נמצאת על חוף הים התיכון, צפונית לעכו, ורבים מזהים אותה עם היישוב העתיק אכזיב[14].

בגמרא לא מבואר, עד היכן הגיעו עולי בבל בשאר האזורים, אולם ישנה ברייתא המכונה "ברייתא דתחומין", המונה למעלה מארבעים מקומות הנמצאים על גבול עולי בבל, כך שניתן לשרטט באמצעותה את הגבול בצורה די מדוייקת, אם רק יודעים לזהות את המקומות המנויים בה. ברייתא זו מופיעה בשלושה מקומות בחז"ל: בספרי (דברים, פרשה נ"א), בתוספתא (פ"ד, ה"ה), ובירושלמי (פ"ו, ה"א), ולאחרונה היא נמצאה גם על רצפת בית הכנסת העתיק ברחוב. ברם, בין המקורות השונים ישנם כמה הבדלי נוסח, ומעבר לכך מרבית המקומות המנויים שם קשים מאוד לזיהוי, כך שבפועל ישנן דעות רבות לעניין גבולות עולי בבל[15].

באופן כללי ניתן לומר, שהגבול הצפוני של תחום עולי בבל קרוב במידת מה לגבול הצפוני של מדינת ישראל כיום. בצפון מזרח הארץ מונה הברייתא מספר מקומות הנמצאים כנראה בגולן ומזרחה לו, כך שחלקים גדולים מן הגולן כלולים בגבולות עולי בבל. וכן נוהגים ביישובי הגולן, לקיים את המצוות התלויות בארץ באופן מלא, כמו בארץ ישראל המערבית.

השאלה המרכזית נוגעת שוב אל הגבול הדרומי. בברייתא דתחומין מופיעות שתי נקודות ציון בלבד לסימון גבול זה: רקם גיאה וגינות אשקלון. בנוגע למקומה של רקם גיאה ישנן שתי דעות מרכזיות: יש המזהים אותה עם פטרה (ע"פ כתבי יוסף בן מתתיהו), ויש המזהים אותה עם קדש ברנע הנזכרת בתורה בכמה מקומות, שכן אונקלוס מתרגם בכל מקום "קדש ברנע" - "רקם גיאה". לפי הדעה השנייה, גבול עולי בבל קרוב לגבול עולי מצרים, שאף הוא עבר "מנגב לקדש ברנע". ואמנם, מהתוספתא נראה שבגבול הדרומי אין הבדל בין גבולות עולי בבל לגבולות עולי מצרים:

"סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים, שתי ארצות הן: או נאכל ונעבד, או לא נאכל ולא נעבד" (פ"ד, ה"ד)[16] .

למעשה, לפי הדעה שאילת והערבה אינן כלולות בגבולות עולי מצרים, לא ייתכן שרקם היא פטרה, שאם כן נמצא שעולי בבל חרגו מגבולות עולי מצרים. דעה זו באמת מקבלת את ההנחה שרקם היא קדש ברנע. רק לפי הדעה המחמירה, שאילת והערבה כלולות בגבולות עולי מצרים, ייתכן לומר שפטרה היא הגבול של עולי בבל. לפי זה, ניתן להקל באיסור ספיחים, ואולי גם בקדושת שביעית, רק בפירות שגדלו בחלק הדרומי של הערבה, מקו פטרה ודרומה[17].

כאמור, הגבול הדרום מערבי של עולי בבל הוא גינות אשקלון. מהמשנה בריש גיטין עולה, שהגבול נמצא צפונית לאשקלון, ואילו אשקלון עצמה ומה שמדרום לה נמצאים מחוץ לגבול[18]. הבעיה היא, שאשקלון נמצאת הרבה צפונה מפטרה או מקדש ברנע, וכלל לא ברור היכן עובר הגבול ביניהן, ומהו מעמדם של כל יישובי הנגב המערבי. הלכה למעשה, יש להחמיר בכולם מספק, ולנהוג בפירותיהם איסור ספיחים וקדושת שביעית (משנת יוסף א', מו)[19].

מדברי חז"ל בכמה מקומות עולה, שגם בתוך גבולות עולי בבל ישנן כמה ערים שעולי בבל לא כבשו ולא קידשו, כדי שהעניים יאכלו מהן בשביעית. כך למשל נאמר בגמרא בחולין (ו:-ז.), שבית שאן לא התקדשה ע"י עולי בבל, ומהירושלמי בדמאי (פ"ב, ה"א) עולה, שהוא הדין ביישובים הנמצאים בסביבת בית שאן[20]. ר' יצחק גולדהאר, בעל 'אדמת קודש' (דפים ע: וקי.), עמל לזהות את היישובים הנזכרים בירושלמי, והסיק שמדובר בשטח של יותר ממאתיים קמ"ר בעמק בית שאן. וכן מביאים בשם הרב פרנק, שניתן להקל במצוות התלויות בארץ בכל עמק בית שאן. ברם, לדעת החזון איש (ג', יט) עולי בבל לא התירו אלא את בית שאן עצמה ולא את סביבתה, ומקומה המדוייק של בית שאן דאז אינו ידוע לנו, כך שאין להקל היום באיסור ספיחים בשום מקום באזור זה (ומקובל להפריש שם תרומות ומעשרות בלי ברכה). וכך כותב החזון איש (כ"ו, סדר השביעית ד) גם לגבי שאר הערים שלא קידשו עולי בבל (קיסרי, סוסיתא ועוד), שלא ניתן לזהות אותן בוודאות, כך שאין להקל באיסור ספיחים בשום מקום בארץ.

כיבוש ימינו

לסיום נשאל, האם כיבוש מקומות שונים ע"י צה"ל והחלת ריבונות ישראלית עליהם, עשויה לשנות את מעמדם ההלכתי לעניין מצוות התלויות בארץ. בעניין זה יש לחלק בין שלושה אזורים:

א. שטחים הנמצאים בגבולות עולי בבל - באזורים אלו קדושת הארץ קיימת ממילא, והכיבוש או הישיבה בהם אינם מעלים ואינם מורידים.

ב. שטחים הנמצאים מחוץ לגבולות עולי מצרים (כמו אילת והערבה לדעה המקלה, וכן אזור סיני בשעתו) - כפי שהזכרנו לעיל, אזורים אלו אינם יכולים להתקדש כל זמן שלא כבשנו את כל גבולות מסעי, ומאחר שבגבול הצפוני אנו רחוקים מכך, אין הכיבוש יכול להרחיב את גבולות הארץ מעבר לגבולות עולי מצרים.

ג. שטחים הנמצאים בגבולות עולי מצרים, אך לא בגבולות עולי בבל (כמו אילת והערבה הדרומית לדעה המחמירה) - קדושתם של שטחים אלו פקעה עם הגלות הראשונה, ומאז לא כבשו אותם, וכאן בדיוק מתעוררת השאלה שלנו: האם כיבוש האזורים הללו בימינו יכול לשוב ולקדש אותם, ולהשוות את דינם לאזורים שבגבולות עולי בבל (כגון: להחיל בהם איסור ספיחים).

שאלה דומה עלתה באחרונים בנוגע לכיבושי החשמונאים. על פי מקורות היסטוריים, בתקופה זו התפשט עם ישראל לכל עבר, וכבש לא רק את גבולות עולי מצרים, אלא גם חלקים נרחבים מעבר הירדן המזרחי. היעב"ץ (מור וקציעה, או"ח, ש"ו ד"ה "ובאמת נבוך") הניח בפשטות, שהשטחים שכבשו נכנסו למעמד של גבולות עולי בבל, ואין לחלק בין מה שכבש עזרא לבין מה שכבשו מנהיגים שבאו אחריו. וכן נראה מדברי הכסף משנה (פ"ד, הכ"ח). ואילו בעל 'תבואות הארץ' (עמ' כ-כב) חלק על כך וכתב, שרק מה שנכבש בימי עזרא התקדש, ולא מה שנכבש מאוחר יותר, שהרי המקורות השונים המשרטטים את גבולות עולי בבל מתאימים למה שנכבש בימי עזרא, ולא למה שנכבש בימי החשמונאים.

המקורות אמנם מתאימים יותר לדעה השנייה, אולם טעמה של דעה זו אינו ברור: מדוע מלכי החשמונאים אינם יכולים להרחיב את קדושת עזרא, כפי שדוד ושלמה הרחיבו את הקדושה שיצר יהושע? הגרש"ז (מנחת שלמה על משנתנו ובשו"ת ח"ב, סי' מו) התחבט בכך, והסיק שאמנם אין מניעה עקרונית לקדש את הארץ ע"י כיבוש גם לאחר ימי עזרא, אלא שחז"ל ידעו שמלכי בית חשמונאי לא התכוונו לקדש את השטחים שכבשו, והארץ אינה מתקדשת אם אין כוונה לקדש אותה, כפי שמשמע מדברי התוס' (יבמות פב: ד"ה "ירושה").

לפי זה, מחלוקת האחרונים אינה עקרונית אלא מציאותית, וגם לפנינו עומדת שאלה דומה: האם כובשי ימינו התכוונו להחיל על השטח הנכבש את קדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בה? מי בכלל מוסמך להשיב על שאלה זו?

מעבר לשאלת הכוונה, ישנן כמה שאלות הנוגעות להליך הכיבוש:

א. לעיל ציטטנו את דבריו של הרמב"ם, ש"ארץ ישראל האמורה בכל מקום, היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים", ולכאורה אין לנו היום מלך או נביא. אמנם, יש שכתבו שכאשר אין מלך, יש לממשלה או שלטון ציבורי מעמד מקביל למלך (משפט כהן קמ"ד; עמוד הימיני ז' ועוד).

ב. מדברי הרמב"ם עולה גם בעיה נוספת: לדבריו, כיבוש רבים הוא כיבוש הנעשה "מדעת רוב ישראל", והרי רוב היהודים אינם חיים בארץ. אמנם, ייתכן שלעניין זה די בכך שמרבית יהודי העולם עומדים מאחורי פעולות הכיבוש של צה"ל ומרוצים מהן, גם אם אינם חיים כאן. בנוסף, רש"י בגיטין (ח: ד"ה "כיבוש יחיד") חולק על הרמב"ם, וסובר ש'כיבוש רבים' אינו כיבוש שנעשה מדעת רוב ישראל, אלא לצורך כל ישראל, ולפי זה, מאחר שמדינת ישראל מיועדת לכל יהודי העולם, ניתן להחשיב את כיבושיה ככיבוש רבים.

ג. ייתכן שכדי לקדש את הארץ נחוצה פעולת קידוש מיוחדת. המאירי (חולין ו:; חגיגה ג:) הרחיק לכת וטען, שיש צורך בקרבן תודה. אמנם, המאירי עצמו במקום אחר (מגילה י.) כתב שאין צורך בכך, אולם גם לפי דבריו שם נחוצה פעולה של קידוש בפה. טקס כזה לא נעשה היום, וייתכן שיש צורך בסנהדרין כדי לבצעו.

ברם, יש אחרונים שטענו, שפעולה כזו נחוצה רק בקדושה הבאה מכוח 'חזקה', ולא בקדושה הבאה מכוח 'כיבוש'. בשיעור הקודם ראינו את דבריו של הרמב"ם, שקדושה ראשונה פקעה, כיוון שהיתה מבוססת על כיבוש, ואילו הקדושה השנייה תקפה, כיוון שהיתה מבוססת על חזקה. האחרונים תמהו, כזכור, מה פשרו של חילוק זה. לדברי הרדב"ז (תרומות פ"א, ה"ה), החזון איש (ג', א) ואחרים, עוצמתה של החזקה מבוססת דווקא על חולשתה: מאחר שישיבה לבד בלא מלחמה וכיבוש אינה יכולה לקדש את הארץ באופן אוטומטי, נאלץ עזרא לבצע טקס של קידוש בפה, ולאחר שנעשתה פעולה כזו, שוב אין הקדושה פוקעת לעולם. כיבוש יהושע, לעומת זאת, הצליח לקדש את הארץ בלא טקס מיוחד של קידוש, אולם מאחר שהקדושה היתה תלויה בכיבוש בלבד, היא פקעה עם תום הכיבוש והיציאה לגלות.

לפי זה, כיבושי צה"ל יכולים לקדש את השטחים הנכבשים בלא פעולת קידוש, אלא שאם ניסוג מאותם שטחים, תפקע הקדושה.

הלכה למעשה, מרבית פוסקי דורנו החרדים התעלמו לגמרי מכיבושי צה"ל, ויש שכתבו שאין הדבר בסמכותנו לקבוע שגבולות הארץ התרחבו. אולם הרב גורן (התורה והארץ ז'), הציץ אליעזר (ח"י, סי' א), הרב ישראלי (ארץ חמדה ג', יג) ואחרים, צידדו לומר שלשטחים הנכבשים יהיה מעמד של עולי בבל, לפחות לחומרא[21].

בפועל, הנפקא-מינה של הדיון אינה משמעותית כל כך, שכן כפי שראינו לעיל, אין כמעט מקומות בארץ שניתן לומר עליהם בוודאות, שהם נמצאים בגבולות עולי מצרים ולא בגבולות עולי בבל. הנפקא-מינה נוגעת בעיקר לשטחי הערבה הדרומית ואילת, לפי הדעה שהם כלולים בגבולות עולי מצרים. לדעה זו יש אפוא מקום להחמיר באזורים אלו גם באיסור ספיחים וקדושת שביעית, כדין גבולות עולי בבל. וכבר הזכרנו שהרבנות הראשית מורה לעשות שם היתר מכירה.

מומלץ לצפות בסרטון כאן >> להבין טוב יותר במה מדובר.

 


[1] הראשונים נחלקו, האם הפירות אסורים לאחר הביעור בכל מקרה, או רק אם האדם לא הפקיר אותם. בעניין זה עסקנו בהרחבה בשיעור שעסק בביעור שביעית, עיין שם.

[2] הרמב"ן מעלה אפשרות, שכל עיקרו של דין הביעור הוא רק מדרבנן, אולם ראשונים אחרים כתבו בפשטות שמדובר בדין תורה.

[3] הגרש"ז (מעדני ארץ ח', א) ניסה להציע כמה הסברים אפשריים לכך, עיין שם.

[4] כך עולה גם מתשובת הרמב"ם, מהדורת בלאו סי' קכ"ח.

[5] בנוגע למחלוקת זו עיין דעת מקרא לבמדבר, עמ' תיז-תכ, ובמקורות המצויינים שם בהערה 12.

[6] ניתן לראות שרק חלקו הדרומי של הירדן, מן הכנרת והלאה, מהווה גבול של הארץ, ואילו באזור שמצפון לכנרת, הגבול אינו עובר בירדן ההררי, אלא במקומות אחרים. לפי זה הגולן אינו נחשב 'עבר הירדן המזרחי', אלא ניתן לראותו כהמשך של הגליל. בעניין מעמדם של עבר הירדן המזרחי והגולן ניתן להאריך עוד הרבה, ועיין למשל במאמרו של הרב יגאל אריאל בתחומין י"ד. להלן נראה שחלק גדול מן הגולן נכלל ממילא בתחום עולי בבל.

[7] על מחלוקת זו עמד בהרחבה הרב ישראלי בארץ חמדה, שער ב' סי' ג וסי' י, עיין שם.

[8] כך נראה גם מדברי הגמרא בבבא בתרא נו., האומרת ש"כל שהראה הקב"ה למשה, חייב במעשר", היינו שהחיוב במעשרות תלוי בארץ ישראל המובטחת, ולא בארץ ישראל שנכבשה בפועל. ועיין במקדש דוד (נ"ה, א ד"ה כתב הרמב"ם), שניסה ליישב את הגמרא לדעת הרמב"ם.

[9] הרמב"ם יוכל לתרץ, שראיית הגמרא היא ממה שנאמר בפסוק הבא, שיושבי בית שאן הכנענים שילמו מס לעם ישראל, בהנחה שתשלום מס יכול להיחשב ככיבוש לעניין מצוות התלויות בארץ. וכן פירש רש"י בחולין שם.

[10] האחרונים באמת התקשו, איך לפי הרמב"ם חל החיוב במצוות אלו מיד עם הכניסה לארץ, הרי שטחים שלא נכבשו אינם נחשבים עדיין 'ארץ ישראל' לדעתו, עיין חזון איש (ערלה א', יד) וארץ חמדה (שער ב' סי' י).

[11] בדעה הראשונה אחז הרב יהוסף שווארץ בספרו תבואת הארץ (עמ' כב-כז), ואילו בדעה השנייה אחז הרב יצחק גולדהאר בספרו אדמת קודש (דף ד), ועיין משנת יוסף ח"א, סי' מד שסיכם את השיטות.

[12] הדבר מבוסס על שיטת הריטב"א (ר"ה יח.), שבכל מקום המוגדר כ'ארץ ישראל' אין נוהגים יום טוב שני של גלויות, בניגוד לדעת הרמב"ם (קידוש החודש פ"ה, הל' ט-יב), שיום טוב שני נוהג גם בארץ ישראל, במקומות שלא היה בהם יישוב בזמן שקידשו את החודש ע"פ הראיה, או ששלוחי בי"ד לא הגיעו אליו, עיין ציץ אליעזר שם. ויש שפסקו לנהוג במקומות אלו יום טוב שני לחומרא (היינו שמניחים תפילין וכו' אך נמנעים מעשיית מלאכה ואכילת חמץ וכו'), עיין ספר 'יום טוב שני כהלכתו' בשם הגרש"ז והגריש"א.

[13] ייתכן שביצוע היתר מכירה שם פשוט יותר מאשר בשאר חלקי הארץ, שכן לדעת המנחת חינוך (צ"ד, ד), איסור "לא תחֹנם" אינו חל אלא בגבולות עולי בבל. אמנם, החזון איש (כ"ד, א) ואחרים דחו את דעתו.

[14] מהגמרא שם עולה, שגבול עולי בבל מגיע עד עכו, אלא שבין עכו לכזיב ישנה רצועה צרה של ארץ ישראל הנכנסת לשטח של חוץ לארץ. ואילו בירושלמי (שביעית פ"ו, ה"א) הגרסה היא להפך, שהגבול מגיע עד כזיב, אלא שבין עכו לכזיב ישנה רצועה צרה של חו"ל הנכנסת לתחום הארץ. ויש הגורסים כך גם בבבלי. סוגייה זו העסיקה הרבה את הראשונים והאחרונים, ולא נאריך בה כאן.

[15] סקירה מפורטת של המקומות השונים הנזכרים בברייתא, ההבדלים בין הנוסחים השונים, והזיהויים השונים של החוקרים, מופיעה בחוברת שיצאה במסגרת האנציקלופדיה התלמודית כנספח לערך "ארץ ישראל".

[16] אמנם, בתוספתא ישנם גם גרסאות ופירושים אחרים.

[17] מבחינה מעשית, כזכור, נוהגים לבצע שם היתר מכירה, אולם גם מי שמחמיר בדרך כלל באכילת פירות של היתר מכירה, יכול להקל יותר בכל אזור הערבה, במיוחד מקו פטרה ודרומה.

[18] הרמב"ם הבין את המשנה והגמרא שם באופן אחר, ואכמ"ל.

[19] אמנם, בנוגע ליישובי גוש קטיף היה מקום להקל יותר מסיבות שונות ולומר שהם כלולים בגבולות עולי מצרים בלבד, ואכמ"ל בעניין זה שלצערנו כבר אינו אקטואלי.

[20] מדברי רש"י בחולין שם (ז. ד"ה "הרבה") עולה, שבבית שאן מותר אפילו לחרוש ולזרוע בשביעית. וכבר תמהו עליו, שבגבולות עולי מצרים לא התירו עבודה בשביעית, כפי שעולה מהמשנה דלעיל. ותירצו המקדש דוד (נ"ט, א), החזון איש (ג', כד) ואחרים, שחכמים לא אסרו עבודה אלא בגבולות עולי מצרים שמעבר לגבולות עולי בבל, אבל באותן ערים בודדות שנמצאות בגבולות עולי בבל, אלא שרצו לדאוג לעניים ולא קידשו אותן, גם את העבודה התירו בהן, כדי שיהיה לעניים יבול רב לאכילה. ויש המתרצים את רש"י באופנים אחרים.

[21] ועיין גם במאמרו של הרב יעקב אריאל (שטיגליץ) במורשה א', ובספר שמיטה ממלכתית במדינת ישראל, פרק י"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)