כבר ראינו, שמבין המלאכות הנעשות בארץ ובאילן קודם קטיפת היבול, לא אסרה התורה אלא את הזריעה והזמירה, ואולי גם את הנטיעה והחרישה[1]. היום ננסה לברר אילו מלאכות נוספו למעגל האיסור מדרבנן, ובאילו מקרים ניתן להקל בהן.

א. מלאכה במקום הפסד

המשנה בריש מועד קטן קובעת, שמותר להשקות את בית השלחין בחול המועד ובשביעית. 'בית השלחין' הוא שדה הזקוק מאוד למים, ואינו מסתפק במי הגשמים, כך שהשקאתו היא בגדר 'דבר האבד'. ברם, הגמרא (ב:) התקשתה בהיתר זה, שהרי רק לגבי חול המועד ידוע שניתן להקל בדבר האבד[2], אבל לגבי שביעית לא שמענו שניתן להתיר מלאכות דאורייתא במקום הפסד, ומאחר שהגמרא חשבה בשלב הזה, שכל המלאכות הקשורות לעבודת האדמה, לרבות השקיה, אסורות בשביעית מן התורה, לא הבינה הגמרא מדוע מותר להשקות בשביעית את בית השלחין.

כדי לתרץ קושייה זו טענו אביי ורבא, באופנים שונים, שאין מדובר כאן במלאכה דאורייתא, אלא במלאכה האסורה מדרבנן. אביי טען שעקרונית השקיה בשביעית אסורה מן התורה, אולם המשנה מדברת על הזמן הזה, לפי הדעה ששביעית אינה נוהגת בו אלא מדרבנן. ואילו רבא קבע, שאפילו בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, השקיה אינה אסורה אלא מדרבנן, שלא אסרה התורה אלא את ארבע המלאכות הנזכרות בפירוש בפסוק.

בגמרא לא מבואר, מה התועלת בכך שהורדנו את רמת האיסור להיות איסור דרבנן, הרי עדיין איסור יש כאן. לגמרא כנראה היה ברור, שאם האיסור הוא רק מדרבנן, שוב אין להחמיר בו יותר מאשר בחול המועד, וכשם שבחול המועד לא החמירו חכמים במקום הפסד, כך גם בשביעית. וכן הסבירו הראשונים (רש"י, ר"ן ועוד).

לפי זה, לדעת רבא, שהלכה כמותו, כל המלאכות שלא נזכרו בפסוק אסורות רק מדרבנן, ובכולן ניתן להקל במקום הפסד. בשלב זה אין סיבה להניח שהיתר זה נוגע להשקיה יותר מאשר למלאכות אחרות.

עבודה בשדה ובכרם

בהמשך הסוגייה מביאה הגמרא ברייתא:

" 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר' - אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: 'שדך לא', 'כרמך לא' - לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך... יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדֹר תחת הגפנים[3], ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות (=חריצים בקרקע מלאים מים) לגפנים? תלמוד לומר: 'שדך לא תזרע' - זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה, להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם" (ג.).

לפי פשטות הברייתא, ישנן מלאכות רבות האסורות מן התורה. אולם קביעה זו סותרת את דברי רבא, וכדי להתאים את הברייתא לדעתו מסבירה הגמרא, שדרשות הברייתא הן רק אסמכתא בעלמא לאיסורים מדרבנן. לפי זה, הברייתא באה להגדיר אילו מלאכות אסורות מדרבנן ואילו מותרות לגמרי: פעולה המוגדרת 'עבודה שבשדה ושבכרם' אסורה מדרבנן (אם אינה אחת המלאכות האסורות מן התורה), ופעולה שאינה מוגדרת כך מותרת לגמרי.

בראשונים ניתן למצוא פירושים שונים לגדר של 'עבודה שבשדה ושבכרם':

* הפירוש המיוחס לרש"י[4], תוס' - הכוונה היא למלאכות הנעשות גם בשדה תבואה וגם בכרם, למעט מלאכות הנעשות רק באחד מהם[5].

* ר"ן, מאירי (ב. ד"ה "ובשביעית"), נימוקי יוסף (א. באלפס ד"ה "משקין") - הכוונה למלאכות חשובות הנעשות בשדה או בכרם פעם אחת בשנה, כמו זריעה ונטיעה, למעט פעולות הנעשות באופן שגרתי לאורך כל השנה.

* תלמיד ר' יחיאל מפריש, וכעין זה ברש"י (האמיתי) ובריטב"א - הכוונה היא למלאכות הנעשות בגוף הקרקע או בגוף האילן כדי להשביחם.

לפי כל הפירושים, מתחדש כאן סוג נוסף של פעולות חקלאיות המותרות בשביעית. לעיל ראינו, שחכמים התירו לבצע מלאכות דרבנן בשביעית במקום הפסד, ואילו כאן אנו למדים, שישנן פעולות שמלכתחילה לא נכנסו למעגל המלאכות האסורות, כיוון שאינן חשובות דיין ע"פ הקריטריונים שהוזכרו לעיל, כך שאין שום איסור לעשותן בשביעית, אפילו שלא במקום הפסד.

יש לציין, שבין המלאכות שהתירה הברייתא מופיעות גם כאלו הקשורות להשקיה: מילוי נקעים ועשיית 'עוגיות'. ובאמת ייתכן, שלאור חידושה של הברייתא, שוב אין צורך להבין שהמשנה התירה להשקות את בית השלחין משום הפסד. ייתכן שהשקיה פשוט אינה מלאכה חשובה, ואינה אסורה כלל בשביעית. וכן כתבו כמה ראשונים (תוס' ו: ד"ה "מרביצין" בשם רש"י על המשנה; תלמיד ר"י מפריש ב., ו:; ברטנורא על המשנה ועוד), שמותר להשקות בשביעית אפילו שדה של 'בית הבעל', היינו שדה שיכול להסתפק במי הגשמים, ואין ההשקיה חיונית כל כך עבורו. המשנה דיברה דווקא על בית השלחין, מפני שדבריה נוגעים גם לחול המועד, שבו לא הותר אלא דבר האבד, אבל בשביעית אין חילוק בין שדות שונים, שכן השקיה אינה אסורה בשביעית כלל.

אמנם, הרבה ראשונים (ריטב"א ב. ד"ה "ובשביעית"; רמב"ם פ"א, ה"ח; ר"ש פ"ב, מ"ב ועוד) חלקו על כך, והבינו את המשנה כפשוטה, שהשקיה לא הותרה אלא בבית השלחין. לדבריהם, יש לומר, שהברייתא לא דיברה על ההשקיה עצמה, אלא על הכנת מערכת ההשקיה[6], אבל ההשקיה עצמה היא מלאכה חשובה הנמנית עם המלאכות האסורות, ולכן אין להתירה אלא במקום הפסד.

מחלוקת זו נוגעת להערכת חשיבותה של פעולת ההשקיה, ותלויה גם בהגדרות השונות של 'עבודה בשדה ובכרם'[7], אולם כל הראשונים הללו מסכימים מן הסתם לעיקרון, שבגמרא מופיעים שני היתרים שונים: ישנן מלאכות שכלל לא נאסרו בשביעית, ומעבר לכך ישנו היתר לבצע בשביעית מלאכות דרבנן במקום הפסד. ההיתר הראשון קשור לאופי הפעולה, והשני קשור לתוצאה שלה[8].

ברם, יש ראשונים שנקטו בדעה אחרת. המאירי (ב. ד"ה "ובשביעית") הבין מצד אחד, שהשקיה אינה מלאכה חשובה, שהרי לדעתו מלאכה שנעשית בשדה באופן תדיר, אינה נחשבת 'עבודה בשדה ובכרם'. מצד שני למד המאירי את המשנה כפשוטה, שלא התירו השקיה בשביעית אלא בבית השלחין, היינו במקום הפסד. ומכאן הסיק המאירי, שכדי להתיר פעולה בשביעית צריכים את שני הדברים: מלאכה לא חשובה + הפסד. חכמים לא הקלו אלא בפעולות שגרתיות ולא מיוחדות, שאי ביצוען גורר הפסדים. אין כאן שני היתרים העומדים זה לצד זה, אלא היתר אחד הכרוך בשני תנאים. וכן הבין החזון איש (י"ז, כ) בדעת הנימוקי יוסף (א. באלפס ד"ה "משקין").

אמנם, הלכה למעשה פסק החזון איש (כ"א, יז), שמאחר שיש כאן 'תרי דרבנן', שהרי הספק נוגע למלאכות דרבנן, וגם שביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ניתן לסמוך על הדעה הראשונה (שהיא דעת רוב הראשונים), ולהקל בכל המלאכות דרבנן במקום הפסד. וכן מקובל להלכה.

לאוקמי ולאברויי

נמשיך בלימוד הסוגייה. כזכור, בין הפעולות שהתירה הברייתא מוזכרת גם פעולת ה'קשקוש', שהיא סוג של עידור והזזת עפר. הגמרא תמהה על היתר זה:

"וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' - 'תשמטנה - מלקשקש, ונטשתה - מלסקל'! - אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו: חד - אברויי אילני (=הבראת האילן), וחד - סתומי פילי (=סתימת בקעים באדמה). אברויי אילן - אסור, סתומי פילי - שרי".

הגמרא מחלקת בין שתי פעולות של 'קשקוש': ישנו קשקוש שנועד להשביח את האילן, והוא אסור בשביעית, ולצדו ישנו קשקוש שנועד לסתום סדקים בקרקע המסכנים את קיום האילן ומעמידים אותו בחשש התייבשות, ופעולה זו מותרת בשביעית.

חילוק דומה מופיע גם בגמרא בעבודה זרה (נ:). הגמרא מסבירה ש'זיהום' (=הגנה על העץ ממזיקים (רמב"ם) או חבישת מכה שיש לו (רש"י)) מותר בשביעית ואילו גיזום אסור, מפני ש"זיהום אוקומי אילנא (=העמדת האילן במצבו) ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור". ובהמשך קובעת הגמרא, שכשם שישנם שני סוגי 'קשקוש', כך ישנם סוגי 'זיהום': "חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור".

הגמרא מחלקת אפוא בין 'לאוקמי' ובין 'לאברויי': פעולה שמטרתה להשביח את הצמח ולהגדיל את צמיחתו - אסורה, ואילו פעולה שבאה רק להגן על הצמח מסכנות שונות ולשמור על מצבו הנוכחי - מותרת[9].

מה פשר החילוק בין 'אוקמי' ל'אברויי'? לאיזה משני ההיתרים שראינו לעיל הוא מתקשר? בשאלה זו נחלקו הדעות. לדעת הפירוש המיוחס לרש"י במועד קטן (ג. ד"ה "שרי"), 'קשקוש' שנועד לסתום סדקים בקרקע מותר בשביעית, "דאית ביה משום פסידא". החשש מפני התייבשות של העץ הוא שמתיר, אפוא, לבצע כאן את מלאכת ה'קשקוש'. בעקבות דבריו הבינו כמה אחרונים, שההיתר לעשות בשביעית פעולות 'לאוקמי', זהה להיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד.

אולם, הבנה זו סותרת לכאורה את פשטות הסוגייה, שהרי מקור ההיתר לבצע קשקוש שהוא 'לאוקמי' הוא בדברי הברייתא, והברייתא הרי הסבירה בפירוש, שפעולה זו מותרת משום שאינה 'עבודה בשדה ובכרם'. ומכאן נראה, שפעולה שהיא 'לאוקמי' לא הותרה מפני שמדובר במקום הפסד, אלא משום שפעולה כזו אינה נכללת בגדר 'עבודה בשדה ובכרם', ואינה נמנית עם המלאכות האסורות בשביעית. וכך עולה בבירור מדבריו של רש"י בעבודה זרה:

"מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא, והני לאו מלאכת קרקע נינהו, דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות, ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא" (נ: ד"ה "אבל").

כך כתב רש"י (האמיתי) גם בפירושו לסוגייה כאן, וכעין זה כתבו גם הריטב"א ותלמיד ר"י מפריש. הדבר אינו צריך להפתיע אותנו, שהרי כך בדיוק הגדירו ראשונים אלו את המונח "עבודה בשדה ובכרם": פעולה שנעשית בקרקע או באילן כדי להשביחם. התורה לא אסרה אלא מלאכות חקלאיות הקשורות לגידול וצמיחה. מלאכות שהן בבחינת 'עזרה ראשונה' לצמח, שאיום כלשהו התרגש עליו, ואנו מצילים אותו מנזק או ממוות, אינן מלאכות חשובות שהתורה אסרה[10].

אמנם, לפי ההגדרות האחרות למונח 'עבודה בשדה ובכרם', קשה יותר לראות איך החילוק בין 'אוקמי' ו'אברויי' משתלב בגדר זה. נראה שזוהי בדיוק כוונת הגמרא בתירוצה: לחדש שלמונח 'עבודה בשדה ובכרם' ישנה הגדרה מורכבת יותר ממה שחשבנו בתחילה, וכדי שפעולה תיאסר אין די בכך שתעמוד בתנאים דלעיל, אלא עליה גם להיות פעולה הקשורה לצמיחה.

גם ברמב"ם ישנה הפרדה ברורה בין דין 'לאוקמי' לבין דין 'מקום הפסד'. הרמב"ם (פ"א, הל' ד-ז) מונה את המלאכות האסורות בשביעית מדרבנן, ובמסגרת זו הוא מציין (ה"ז), שפעולת ה'קשקוש' אסורה רק אם באה להברות את האילן, ולא אם נועדה לסתום בקעים באדמה. הרמב"ם אינו מציין נימוק כלשהו לקביעה זו. ואילו בהמשך דבריו (פ"א, הל' ח-י), כאשר הוא מביא את פרטי ההיתר להשקות בשביעית, הוא טורח לציין את טעמו של ההיתר:

"ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה, תֵעשה הארץ מלֵחה, וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו" (ה"י).

נימוק זה מתייחס רק להשקיה ולא לקשקוש, שהרי הרמב"ם אומר "שאם לא ישקה". מסתבר שהרמב"ם לא נימק באופן מיוחד את היתר הקשקוש 'לאוקמי', משום שסבר שאין כאן 'היתר', אלא פשוט אין זו פעולה חשובה שיש לאסור בשביעית. ואילו השקיה היא פעולה חשובה שעקרונית אסורה בשביעית, ולכן הדגיש הרמב"ם, שלא הקלו בה אלא מחמת ההפסד.

נמצא שעל פי פשטות הגמרא והראשונים, אין שום קשר בין ההיתר לבצע פעולות 'לאוקמי', לבין ההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד[11]. פעולות 'לאוקמי' כלל אינן נמנות עם המלאכות האסורות, מאחר שאינן קשורות לצמיחה, והן מותרות אפילו שלא במקום הפסד[12].

נפקא מינות בין שני ההיתרים

כדי לחדד את ההבדל שבין שני ההיתרים, נעמוד על כמה נפקא-מינות ביניהם. נפקא-מינה אחת, לא מעשית במיוחד, תהיה במלאכות שאינן מביאות לצמח שום תועלת ואינן מצילות אותו משום נזק: מלאכה כזו ודאי אינה קשורה לצמיחה, ומצד שני מקום הפסד אין כאן. ובכן, לפי פשטות הגמרא בבבא בתרא פ: ("לא מקשי קשי לה ולאו עלויי מעלי לה"), מלאכות כאלו אסורות בשביעית, אולם מרבית הראשונים שם (תוס', רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד) טענו, שאין להבין את הגמרא כפשוטה, שהרי מלאכות 'לאוקמי' לא נאסרו בשביעית. מכאן ראיה נוספת לכך, שפעולות 'לאוקמי' אינן אסורות כלל בשביעית, ואין הדבר נוגע למה שהקלו חכמים במקום הפסד[13].

נפקא-מינה נוספת תהיה במקרה ההפוך: מלאכות שגם מביאות לצמח תועלת וגם מצילות אותו מהפסד. לעיל ראינו, שלדעת הרבה ראשונים השקיה אינה מותרת אלא בבית השלחין, היינו במקום הפסד. מדוע לא נאמר שהשקיה היא מלאכה 'לאוקמי' ומותרת בכל מקרה, הרי היא מצילה את השדה מהתייבשות? התשובה ברורה: השקיה היא מלאכה חקלאית מובהקת, המועילה לגדל ולפתח את הצמחים. היא נעשית ע"פ הנחיות חקלאיות מדוייקות, ויש לה השפעה משמעותית על איכות היבול. אמנם העדר השקיה עלול להביא את הצמחים לידי הפסד, אולם לא משום כך נגדיר את ההשקיה כפעולה של 'לאוקמי', ונתיר אותה באופן מוחלט. ההיתר 'לאוקמי' אינו נוגע אלא למלאכות שאינן משפרות כלל את גידול הצמח, אלא רק מונעות ממנו להידרדר ולהגיע לידי הפסד או מוות. פעולות המשפרות את גדילת הצמח לעולם תיחשבנה 'לאברויי', גם אם אי עשייתן תוביל לידי הפסד. בפעולות כאלו ניתן להקל רק על פי ההיתר השני, לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד.

קביעה זו מצמצמת מאוד את האפשרות להשתמש בהיתר של 'לאוקמי'. מרבית הפעולות החקלאיות המתבצעות כיום, באות ברמה זו או אחרת לשפר את גידול העצים והפירות, וממילא נחשבות 'לאברויי'. ההיתר של 'לאוקמי' שייך בעיקר בפעולות המגישות 'עזרה ראשונה' לגידולים שניזוקו, וכן בפעולות הבאות להגן מפני מזיקים, כמו ריסוס והדברה.

זאת ועוד: יש לציין, שבשום מקום בגמרא לא נאמר כלל גורף, שכל פעולה שהיא 'לאוקמי' הותרה. רק לגבי שתי פעולות, 'קשקוש' ו'זיהום', נאמר בגמרא שכאשר הן נעשות 'לאוקמי' הן מותרות, שאינן בכלל 'עבודה בשדה ובכרם'. ייתכן שישנם שיקולים נוספים הקובעים מתי פעולה נכללת בגדר זה, ואין די בכך שהיא תהיה 'לאוקמי'.

הרמב"ם (פ"א, ה"ה) באמת פוסק, שאין לסוך את הנטיעות בדבר מזוהם כדי להגן עליו מפני אכילת העופות, אף שזוהי לדעתו מלאכת ה'זיהום' המוזכרת בגמרא. האחרונים התקשו כיצד מתיישב פסק זה עם הגמרא בעבודה זרה, שהתירה זיהום כשהוא 'לאוקמי', ותירצו שהרמב"ם הבין שהגמרא חזרה בה מדבריה, או שדחה את הגמרא מפני הירושלמי, כך שלמסקנה יש לצמצם את ההיתר 'לאוקמי', באופן שלא יכלול את פעולת ה'זיהום'[14]. יש שכתבו שלא התירו משום 'לאוקמי' לבצע פעולות בגוף האילן, אלא רק מסביבו (פאת השלחן כ', יא; שבת הארץ א', ה); אחרים כתבו שלא התירו אלא להציל את הצמח מפני נזק בלתי מצוי שמאיים עליו, ולא להגן עליו מפני נזקים הבאים בדרך הטבע, כמו שמש או בעלי חיים (בית רידב"ז א', ה; ספר השמיטה פ"ד הערה 3), ויש גם תירוצים נוספים[15]. בכל מקרה, שיטת הרמב"ם מצמצמת עוד יותר את ההיתר של 'לאוקמי'.

יתרה מזו מצינו בדברי המאירי (עבודה זרה שם; בבא בתרא פ:; סוכה מד:), שהבין אף הוא שלמסקנת הגמרא אין להתיר 'זיהום' אפילו לאוקמי, אלא שלדעתו בכך חזרה בה הגמרא מכל ההיתר של 'לאוקמי', ולהלכה אין לחלק בין 'לאוקמי' לבין 'לאברויי'[16].

שיטת המאירי לא נפסקה להלכה, וניתן להקל בפעולות שהן 'לאוקמי', אולם לאור ההגבלות שראינו בדין זה, אין זה דין שימושי כל כך. ככלל ניתן לומר, שהאפשרות להחזיק שדות בשמיטה מבוססת בעיקר על ההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד, ולא על דין 'לאוקמי'.

במלאכות דאורייתא

כמה אחרונים העלו את השאלה, האם ההיתר של 'לאוקמי' חל גם על מלאכות האסורות מן התורה[17]. לפי דברינו אין מקום לשאלה זו, שהרי אין 'היתר' של 'לאוקמי', אלא שפעולות שהן 'לאוקמי' אינן נמנות עם המלאכות האסורות כלל, וממילא כל מלאכה שהתורה אסרה, בהכרח אינה כלולה בקטגוריה זו[18].

השאלה היחידה שניתן לשאול היא, האם ההיתר של 'מקום הפסד' חל גם על מלאכות דאורייתא. בגמרא ברור, שכאשר שביעית מן התורה, אין להתיר מלאכות דאורייתא במקום הפסד, אולם יש לשאול, האם במצב ששביעית דרבנן מותר לבצע במקום הפסד מלאכות דאורייתא, כשם שניתן לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד כאשר שביעית דאורייתא. בשאלה זו פסקו אחרונים לאיסור (בית הלוי ח"ג, א, ח; חזון איש כ"א, יז ועוד).

ב. גדרי הפסד

אף שההיתר של 'מקום הפסד' רחב יותר מאשר ההיתר של 'לאוקמי', במובן מסויים הוא היתר מוגבל יותר, שכן אותן מלאכות בודדות שניתן להתיר מדין 'לאוקמי', מותרות לביצוע בלא שום הגבלה, שהרי אין הן נמנות כלל עם המלאכות האסורות בשביעית, כפי שראינו לעיל. לעומת זאת, ההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד, אינו קובע שמלאכות אלו מותרות מעיקרן, אלא שבלית ברירה מותר לבצע אותן כדי לא להגיע לידי הפסד. לכן אין להתיר אלא את המינימום הנדרש למניעת הפסד: חובה לבצע את מה שאפשר לפני השביעית או אחריה (חזון איש כ"א, יז), אין לחרוג בשביעית ממה שנחוץ, כגון להשקות מטע שלם כאשר העצים רחוקים אחד מהשני (רמב"ם פ"א, ה"ח), ואין לבצע פעולה למניעת נזק, אם ניתן לתקן את הנזק בשנה השמינית בלא הוצאה כספית ניכרת (משפטי ארץ ג', ב).

בנוסף יש לדון, מהי מידת ההפסד הנדרש כדי להתיר את המלאכה. מהרמב"ם משתמעת אמת מידה מחמירה מאוד: "שאם לא ישקה, תֵעשה הארץ מלֵחה, וימות כל עץ שבה" - הפסד מוחלט של כל העצים. וכן נראה מדבריו של החזון איש (כ"א, יז). אמנם, יש שהסתפקו בהפסד ניכר ומשמעותי (עיין משפטי ארץ, פ"ג הערה 5).

הפסד העץ או הפסד היבול

מעבר למידת ההפסד, יש לשאול באיזה הפסד מדובר: של העצים? של היבול? של הבעלים? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעמוד קודם על יסוד ההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד. לכאורה יש לתמוה על עצם ההיתר, שהרי זו מהותה של מצוות השמיטה, שבעלי השדות מוותרים על שדותיהם לשנה אחת ומפסידים את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהם, כדי להגשים את הערכים שבהם עסקנו בעבר, ומה יישאר ממצווה זו, אם נוותר עליה במקום הפסד?

התשובה הפשוטה לשאלה זו היא, שיש לחלק בין מניעת רווח לבין הפסד: התורה מונעת מבעלי השדות להרוויח משדותיהם בשנה השביעית, ותובעת מהם להפקיר את יבולם, אולם אין היא דורשת מהם להפסיד את ה'קרן', היינו את השדות והעצים עצמם, המהווים תשתית להפקת רווחים בשנים הבאות. לכן מותר לבעלי השדות לבצע מלאכות דרבנן, הבאות לשמור על השדות והעצים ועל כשירותם לגדל פירות בעתיד.

ההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד, נוגע אפוא קודם כל למצב שבו יש חשש לפגיעה בשדות ובעצים. האם ההיתר קיים גם כאשר החשש הוא לפגיעה ביבול שיתנו השדות או העצים בשנת השמיטה[19]?

מסברה התשובה היא שלילית: בעל השדה לא אמור ליהנות מיבול שדהו בשנה זו, אלא מחוייב להפקירו, ולכן אין סיבה להתיר לו לבצע פעולות לשמירת הפירות, ובכלל אין כרגע מישהו שמפסיד מן הפגיעה בפירות, שהרי הפירות הם הפקר. וכן כתב גם הרב קוק (שבת הארץ א', ה ובקונטרס אחרון י"ב; משפט כהן, סי' ע"ט), וסייע דבריו מלשון הרמב"ם (פ"א, ה"י), שלא דיבר אלא על הפסד הקרקע והעצים בלבד: "תֵעשה הארץ מלֵחה, וימות כל עץ שבה". מותר אפוא לבצע מלאכות דרבנן רק כאשר חוששים להפסד הקרקע או העצים, וכן עבור פירות השנה השישית או השמינית, שאינם הפקר, אבל לא עבור פירות השנה השביעית, שהם הפקר.

ברם, החזון איש (כ"א, יד), ספר השמיטה (ד', א, ב והערות 5-6) ואחרים חלקו על כך, והביאו מספר ראיות לכך שמותר לבצע מלאכות דרבנן גם עבור הגנה על פירות השנה השביעית. לדבריהם, אמנם פירות אלו אינם שייכים לבעל השדה, אולם הם מיועדים לאכילת הציבור, ומותר לבצע מלאכות דרבנן כדי שלציבור יהיו מספיק פירות לאכול[20].

בעניין זה ציטטו הרבה אחרונים את דבריו של מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון ה', רנט), שכתב שהפקר הפירות בשביעית אינו דומה להפקר רגיל: חפץ רגיל של הפקר אינו שייך לאף אחד, ואילו פירות שביעית נחשבים כאילו הם שייכים בשותפות לעם ישראל כולו, ומאחר שהפירות שייכים לכלל, הרי שהכלל יפסיד אם הם לא יגדלו כראוי, ומותר לבצע מלאכות דרבנן כדי למנוע את הפסדו של הכלל.

מסתבר שהרב קוק חלק על הבנה זו, וסבר שפירות שביעית אינם שונים מהפקר רגיל, ואינם שייכים לאיש קודם שנלקטו, כך שאין סיבה להתיר עשיית מלאכות כדי לשמור עליהם[21].

בנוגע לראיית הרב קוק מן הרמב"ם כתב החזון איש (שם), שדברי הרמב"ם, "תֵעשה הארץ מלֵחה, וימות כל עץ שבה", אינם מכוונים למצב שבו העצים מתים ואינם יכולים יותר להניב פירות, אלא למצב שבו העצים מתים בשנה זו, ואינם מוציאים בה את תנובתם הרגילה. לטענת החזון איש, מבחינה מציאותית, אי השקיה של עצים אינה מובילה למוות מוחלט שלהם, אלא רק לפגיעה ביבול. ומקרא מלא הוא בספר איוב: "כי יש לעץ תקוה... אם יזקין בארץ שרשו, ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפרִח, ועשה קציר כמו נטע" (י"ד, ז-ט). אמנם ייתכן שכאשר ישנם פירות על העץ, הם יונקים את כל הלחלוחית שלו עד שהוא מתייבש ומת, אולם ניתן לפתור בעיה זו ע"י סילוק הפירות מן העץ, ואין סיבה להגיע למצב שכל העצים מתים. על כורחנו, שהרמב"ם לא התיר השקיה אלא מחשש שהעץ לא יתן פירות בשמיטה, וזהו פירוש דבריו "ימות כל עץ שבה", שאילן בלא פירות נחשב כאילן מת באותה השנה.

בין האחרונים שנקטו בדעה זו, ישנה מחלוקת בשאלה, האם מותר לבצע מלאכות דרבנן עבור פירות שעוד לא באו לעולם, היינו לוודא שהאילן יתן כמות סבירה של יבול, או שמא לא הותר אלא לבצע מלאכות לשמירה על פירות שכבר נמצאים על העץ. מחלוקת זו תלויה בנימוקים שראינו לעיל:

לפי מהרי"ל דיסקין, עקרונית אין להתיר לבצע מלאכות דרבנן, אלא כשיש מישהו שעלול להפסיד את הקרן אם לא תתבצענה אותן מלאכות, אלא שלעניין זה, 'מישהו' אינו דווקא הבעלים, אלא גם כלל ישראל, שהפירות שייכים לו. ממילא אין להתיר אלא פעולות השומרות על פירות קיימים השייכים לכלל ישראל, אבל פירות שעוד לא נולדו אינם שייכים לאף אחד, ואין כאן מישהו שיפסיד מן הפגיעה בהם, ועל כן אין להתיר שום מלאכה עבורם. אמנם לעם ישראל יש אינטרס שהעצים יניבו יבול מירבי, אולם כל זמן שהפירות אינם קיימים בעולם, הפגיעה באינטרס זה היא בגדר מניעת רווח, ולא בגדר הפסד. וכן פסק הרב ישראלי (חוות בנימין, סי' ק"ג).

ברם, לפי הבנת החזון איש ברמב"ם, ההיתר מבוסס על החשש שהעץ לא יניב פירות וייחשב כמת באותה שנה, היינו שלא הפירות ובעליהם עומדים בראש מעייננו, אלא העצים שייחשבו כמתים בהעדר פירות. אמנם 'מוות' זה אינו פוגע כעת בבעל העצים, שהפירות ממילא לא יהיו שלו, אולם נראה שלדעת החזון איש אין צורך בכך שמישהו יפסיד כדי להתיר, ועצם העובדה שהעצים ייפסדו היא סיבה מספקת להתיר, כיוון שהתורה לא רצתה לפגוע בתשתית החקלאית הקיימת. לפי זה, ניתן לבצע מלאכות כדי שהעצים יתנו יבול בכמות ואיכות סבירים, גם אם כרגע אין עליהם פירות (משפטי ארץ פ"ג, הערה 8; קטיף שביעית פ"ב, הערה 12).

יש שהקלו בכך מטעם אחר, שאמנם בדרך כלל מניעת רווח אינה בכלל הפסד, אולם פירות שביעית ניתנו לכלל ישראל, ומאחר שכך הבטיחה התורה, הרי שמתנה זו היא בגדר 'קרן', ולא בגדר 'רווח', ואם עם ישראל לא יקבל יבול ברמה סבירה, הרי הדבר נחשב כהפסד, ולא כמניעת רווח, ולכן מותר לבצע מלאכות דרבנן כדי לשמור על כמות היבול שיעמוד לרשות הכלל (עיין 'שמיטת קרקעות' פ"ה, הערה ס"א, בשם הרב קרליץ).

ראינו אפוא שלוש דעות בשאלה, עבור מה מותר לבצע מלאכות דרבנן בשביעית:

* רק לשם הגנה על הקרקע והעץ, וכן עבור פירות השנה השישית או השנה השמינית.

* לשם הגנה על הקרקע, העץ, והפירות הקיימים עליו, אפילו אם הם קטנים.

* כדי שהשדה והאילנות יתנו יבול בכמות ובאיכות סבירים ביחס למקובל בשנים אחרות.

למחלוקת זו ישנה משמעות עצומה בכל הנוגע לאפשרות להחזיק שדות בשמיטה. במרבית הגידולים החקלאיים המצב הוא כזה, שבלי לבצע כמה פעולות לא יצא כמעט שום יבול הראוי למאכל. ממילא, חקלאי המחמיר כמו הדעה הראשונה, היא דעת הרב קוק, לא יוכל להתפרנס משדהו בשנת השמיטה. מאחר שבדרך כלל אין הוא יכול לעמוד בכך, הוא ייאלץ לסמוך על היתר המכירה, וכן הורה הרב קוק עצמו. ואילו מי שסומך על אחת משתי הדעות האחרונות, יוכל להפיק יבול משדהו. יבול זה, כמובן, לא יהיה שייך לו אלא לכלל הציבור, אולם אם ייכנס למסגרת של 'אוצר בית דין', שבה נעסוק בעתיד, יוכל עכ"פ לעבוד בשדהו כשליח הציבור ולקבל שכר על עבודתו, וכך להתפרנס בשנת השמיטה בלא להזדקק להיתר המכירה[22].

גם מבחינת מספר המלאכות שהותרו, ישנו פער גדול מאוד בין שלוש הדעות. ספרי ההדרכה השונים לחקלאים ולגננים מפרטים אילו מלאכות מותרות לפי כל אחת מהן[23]. במסגרת זו נסתפק ביסודות ההלכה, ולא ניכנס לפרטי המלאכות השונות.

צמחי נוי

לסיום נציין, שההיתר לבצע מלאכות דרבנן במקום הפסד קיים גם בצמחי נוי. מקור דין זה בתשובת המבי"ט (ח"ב, סי' ס"ד), שכתב שאע"פ שההפסד שם הרבה פחות קריטי, אין מחלקים בין הפסד גדול להפסד קטן, כשם שאין מחלקים בין הפסד אילנות להפסד ירקות. מה שחשוב הוא מידת הנזק הצפויה לצמח, ולא מידת ההפסד הכספי של הבעלים. לכן מותר למשל להשקות צמחי נוי בהתאם למה שנחוץ לקיומם. מותר גם לבצע מלאכות דרבנן הנחוצות לשמור על יופיו של הצמח, שלא ייפגם באופן משמעותי, שכן הנוי הוא עיקר ייעודו, ואם אינו משמש למטרה זו, הרי הוא כעץ פרי שלא יוכל לתת פירות לעולם, שהרי הוא חשוב כמת (במנחת שלמה סי' נ"א, ח הסתפק בכך, ובמשפטי ארץ ד', א הקל). ברם, אם הנוי יתקלקל לשנה זו בלבד, וניתן יהיה להשיב אותו לקדמותו לאחר השמיטה, הרי הדבר תלוי במחלוקת שהוזכרה לעיל, בעניין הפסד שנוגע לפירות ולא לעץ, ומאחר שהצורך כאן הוא פחות קריטי, ראוי לנקוט כדעה המחמירה (משפטי ארץ שם; קטיף שביעית י"א, א).

 

---