מנהג שבת הלבשה - מקורו ומועדו
איתי קופר (מחזור נא)
קושטא דמילתא גליון ו' (כסלו התשפ"ג)
מאמר זה בא לסקור מנהג עתיק יומין – שבת הלבשה. ראשיתו של המנהג בעיר שאלוניקי ובקהילה המפוארת שם. קהילה זו, שהתעשרה מתעשיית בגדים ענפה, ייחדה שבת מיוחדת לתצוגת הבגדים אותם חילקה לאחר מכן לתלמידי ה'תלמוד תורה'[1] העניים. אך במשך השנים, ועם נדידת המנהג למקומות אחרים, מוקד המנהג השתנה והפך להיות אירוע התרמה גדול לטובת בגדי העניים.
במאמר זה אבקש להתחקות אחרי מקורותיו הקדומים של המנהג, אחרי התפתחותו, ואחרי ציונו בקהילות.
התפתחות המנהג בשאלוניקי
לאחר גירוש ספרד, בכיפת היהדות הספרדית שלטו הקהילות המפוארות בתורכיה ובמרכזן הקהילות בשאלוניקי, אזמיר, וקושטא (איסטנבול). קהילות אלו, שקלטו פליטים רבים מגירושי ספרד ופורטוגל, הפכו להיות מרכז העולם הספרדי. מכל רחבי האימפריה העות'מאנית נשלחו מכתבים ובהם שאלות למנהיגים שבשאלוניקי ובאזמיר. גדולי הרבנים, ובראשם הרב הכולל והחכם באשי, עמלו יום ולילה במענה על שאלות בהלכה שנשלחו מכל העולם. גם הקהילה היהודית בארץ ישראל הייתה מלאה בתושבי הערים האלה שעלו לארץ. לא אחת הראשון לציון, הרב הראשי של ירושלים, היה ממשפחה תורכית. הקהילות התברכו באוטונומיה מצד הסולטן שאפשרה לקהילות לשגשג הן בגשמיות והן ברוחניות. העושר הגשמי והתרבותי היווה מצע נוח לפריחת עולם התורה ולהתפתחות מנהגים.
עם הגעתם של מגורשי ספרד ופורטוגל לשאלוניקי החלה לפרוח תעשיית הבגדים הארוגים והצבועים, עד כדי כך שמהר"י בן לב[2] (עבר לכהן כרב בשאלוניקי ב-1534) מעיד בתשובותיו שרוב אנשי העיר מתפרנסים ממלאכת אריגת וצביעת בדים.[3] על בגדים יוקרתיים אלו, ששמעם נודע בכל העולם, הטיל הסולטן מס. כחלק מתשלום המס הקהילה ייצרה את המדים לצבא הסולטן ושלחה אותם לקושטא (איסטנבול), מס זה מכונה בפוסקים 'בגדי המלך'.[4] תעשיית הבגדים הייתה כל כך משמעותית בקהילה היהודית שאפילו הרבנים היו בקיאים בדקדוק המלאכות. כך ניתן לראות למשל בתשובותיו של אחד מגדולי רבני שאלוניקי – המהרשד"ם[5] (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' מה).[6]
המרכזיות שתפסה תעשיית הבגדים בקהילה היהודית בשאלוניקי גרמה לכך שמנהיגי הקהילה והרבנים נאלצו להתערב ולקבוע גם את סדרי המסחר: מחירי קניית הצמר מהרועים, היקף יצוא חומרי הגלם, תו התקן לצבע ועוד. לצורך כך מנהיגי הקהילה ורבניה פרסמו הסכמות רבות בענייני תעשיית הבגדים. לדאבוננו מאות ההסכמות שהצטברו, אבדו ברובן עם השנים. אולם, מעט מהן שרדו והתפרסמו בבמות שונות. אחת התעודות החשובות שאיגדה מספר הסכמות היא מאמרו של יצחק רפאל מונכו בכתב העת ספונות.[7] שם מציין מונכו כי מרבית ההסכמות נכתבו בעברית כנהוג במסמכים יהודיים רשמיים, אך מעטן, נכתבו בשפה המדוברת – לאדינו. באותו מאמר מביא מונכו תשע עשרה הסכמות מארכיונו של אברהם אמארילייו שנכתבו בלאדינו עם תרגומן לעברית. חלק מההסכמות, אותן נביא לקמן, עוסקות במנהג של שבת הלבשה – ומהוות העדויות הקדומות ביותר לאותו מנהג.
ההסכמה הראשונה היא משנת ה'שט"ו (1555).[8] הסכמה זו, שמהווה העדות המוקדמת ביותר למנהג של שבת הלבשה, מתארת מנהג שכבר קיים לפחות כמה שנים (כיוון שאפשר לראות ירידה בהכנסות) של עריכת תצוגת בגדים בשבת חנוכה. ההסכמה היא תעודה היסטורית חשובה מאין כמותה, שכן היא מעידה כי המנהג היה קיים לפחות משלהי תקופת הראשונים. יש להניח שהמנהג התפתח בשאלוניקי כי אין זכר למנהג בכתביהם של רבני ספרד ופורטוגל. מדובר בפחות ממאה שנה אחרי הגירוש ושאלוניקי וכבר פורחת בתור מעצמה מקומית של צמר וטקסטיל. החוקר בנימין בראודה מביא במאמרו משנת 1983: "תעשיית 'בגדי סאלוניקי' בכלכלת מזרח הים התיכון" (פורסם בכתב העת פעמים 15, עמ' 95-82) עדות של איש העסקים הוונציאני יעקוב קונטראני שמציין בשנת 1507 שבשאלוניקי "מצויים 10,000 בתי אב יהודיים [...] הם עוסקים בתעשיית צמר ומפיקים כמות מדהימה של אריגי צמר". אם כן, במהלך אותם שנים מתחיל להתפתח בשאלוניקי מנהג, שבשבת חנוכה נערכת תצוגת בגדים בתלמוד התורה הגדול. תצוגות הבגדים מהווה גם אירוע התרמה לת״ת והכסף שנאסף משמש לספק תלבושות לנערים היתומים והעניים שלומדים בתלמוד התורה.
תלמוד התורה בשאלוניקי היה מוסד על-קהילתי שלימד בחינם אלפי תלמידים והעסיק מאות מורים. במהלך השנים, התפתח הת״ת למוסד שאיחד בקרבו את כל מוסדות העזר הכלליים והמשותפים של הציבור. בין כתליו הוקמו: בית חולים, בית משוגעים, אכסניה לאורחים, בית דפוס, וגם מפעל לייצור בגדי השופראמאנס – מדי צבא הסולטן. הת״ת היה אחראי על ליקוט המיסים מבני כל הקהילות.[9] תלמוד התורה שילם מלגות לתלמידיו ודאג לכל צרכיהם. ניתן לראות את מרכזיותו של הת"ת ושל שבת הלבשה בהסכמה הבאה משנת ה'שנ"ה (1595).[10] בהסכמה זו נקבע שכל ההכנסות של הת״ת במהלך השנה משמשות רק לקניית צמר לצורך התלבושות. הבגדים המחולקים היו באיכות טובה (גזורה ותפורה) כדי שהתלמידים לא יחליפו אותם בבגדים אחרים. נקבעים גם קריטריונים לתלמידים הזכאים לקבל תלבושות. את ההמולה התמידית סביב המאורע החד-שנתי הזה, ניתן לראות בהסכמה הבאה משנת ה'שס"ח (1608),[11] שבה מתבהרת תמונת מנהג ההלבשה. מלבד תעשיית הבגדים של הת״ת, במהלך השנה תורמים הביאו בדים שונים שאוכסנו במחסן ייעודי שנבנה לצורך כך במתחם הת״ת. הפרנסים היו מפקחים על הכנסת הבדים, ולאחר מכן על גזירתם ועשייתם לכדי תלבושות שיחולקו בשבת חנוכה.
בסביבות שנת 1653 ביקר בעיר שאלוניקי תייר בשם מוסטאפה בן עבדאללה חאג'י חאלפה, את התרשמותו מהעיר ומהקהילה היהודית הוא תיאר ביומנו:[12]
ברוב הבתים דרים יהודים שנסו בהיחבא ממלכויות הנוצרים, ניצולו ורובם באו הנה. הם שוכרים את החאנים[13] ואת הדירות לזמן ארוך. עם כל זה שהעיר, לצערנו, מלאה בכל כך הרבה יהודים, החרפה הזאת מיטשטשת על ידי התועלת הגדולה שמביאים התושבים האלו. הם יצרני המרבדים המפורסמים, בעלי הגוונים הרבים ששמם הגיע למרחקים, ושאין כמותם במקומות אחרים, וכן הם יצרני אריגים יפים. אחד מהדברים היותר נפלאים בשלוניקי הוא בית הספר הנמצא בשכונת היהודים נקרא [14]HORA, אשר בקומותיו העליונות מצויים גם הרבה ספרים. שם ממונים יותר ממאתיים מורים, העוסקים בלימוד המקצועות הפשוטים ביותר ועד דברי הימים. התלמידים הם ילדים מגיל ארבע-חמש עד אנשים משלושים עד ארבעים. מספר התלמידים אלף [וכל אחד] לומד לפי הדרגה שלו.[15] הם לומדים לכתוב וידיעות מעשיות.[16] היהודים העשירים נותנים הרבה כסף לצדקות ולמוסדות דתיים. היום בו מחלקים בגדים וכסף לעניים הוא יום חג לכל העיר.
תיאור מרתק זה מצייר לנו באופן מוחשי את החיים היהודיים בעיר, את הת״ת, ואת חגיגת ההלבשה. אך לא צריך לפנות למקורות זרים כדי להיווכח בחגיגיות של ההלבשה. מספיק לקרוא את ההסכמות המובאות כאן, או את מאות הדרושים שמופיעים בספרי הדרושים של רבני תורכיה וגלילותיה, כדי להבין את מרכזיותה של שבת ההלבשה בחיים היהודיים דאז. הדרשות המפוארות, הפיוטים המיוחדים, והבדים המסוגננים הם רק חלק מאותה חגיגה שסחפה את כל יהודי העיר.
בשלב זה במאמר יש לשאול האם תצוגת ההלבשה הייתה אכן אירוע צדקה גרידא או שמא מדובר במעין תצוגת אופנה של 'בגדי שאלוניקי', ואח"כ את הבגדים המוצגים חילקו לעניים. מהמקורות שבידנו קשה להכריע באותה התלבטות, שכן ברור שלצד הדגשת הצדקה וגמילות החסדים לעניים, הייתה זו גם הזדמנות לחגיגה של העושר ושל הפריחה הכלכלית בשאלוניקי. נדמה שכקהילה המבוססת ברובה על פליטים, החגיגה של תצוגת ההלבשה הייתה יותר מאשר אירוע אופנה או אירוע התרמה כזה או אחר, היא הייתה חגיגה של הכרת הטוב. חגיגה של אותם שהגיעו לפני רק דור אחד או שניים, מגורשים וחסרי כל, והצליחו לבנות מאפר את משפחותיהם ואת הקהילות שלהם.
בעשרים השנים שלאחר מכן נראה שחלה ירידה במרכזיות של שבת ההלבשה בקהילה. הדורות הם כבר לא הדורות הראשונים שבניין הקהילה היה פרויקט חייהם. בעלי עסקים מתחילים לפזול החוצה לחפש דרכים אחרות להרוויח או לעקוף את המיסים, והת״ת הגדול כבר לא בראש מעייניהם של חברי הקהילות. מנהג ההלבשה ממשיך להתקיים אבל נדמה שיותר מכוח האינרציה מאשר כאמירה אידיאולוגית עקרונית. הדבר מביא אותנו להסכמה הבאה, משנת ה'תל"ו (1676) שמשקפת בצורה ברורה את הפער שנוצר בעשרים השנה הללו:[17] הסכמה זו, שנושאת כמות יוצאת דופן של חתימות,[18] מתארת בצורה כואבת את התפוררות הממסד הקהילתי בשאלוניקי. הת״ת כבר אינו צומת מרכזי בחיי הקהילה ואנשים מייצרים בדים באופן פרטי ומשווקים אותם לבד, כך שאירועים חשובים כמו שבת ההלבשה מתפספסים.
קשה להתחקות אחר קיום מנהג שבת ההלבשה במאות השמונה עשרה והתשע עשרה בשאלוניקי כיוון שאין בנמצא כמות גדולה של ספרי דרושים שמלקטים דרושי הלבשה כמו במקומות אחרים. שתי תעודות מעניינות שכן יכולות להעיד על קיום המנהג ואולי על התפתחות מעניינת בו, הן שני ספרונים בלאדינו ונמצאים בספרייה הלאומית. הספרון הראשון, משנת ה'תרמ"ח (1888),[19] הוא דרוש שנשא מנהל הת״ת הגדול בשאלוניקי – הרב משה יעקב אוטולינגי, בטקס הלבשה שנערך באותה שנה. בעמוד 18 של החוברת מופיע דבר תורה שנשא אחד מהתלמידים שקיבלו את הבגדים. מרתק לראות את שימור המנהג העתיק דווקא בת״ת הגדול של שאלוניקי. אף על פי שכבר לא מדובר ברב העיר שדורש לכבוד האירוע כי אם מנהל הת״ת, מכל מקום זו עדות לכך שמציינים את האירוע, נושאים דרשה, ואף מדפיסים אותה. הספרון השני, משנת ה'תרנ"א (1891),[20] גם הוא דרשה של הרב משה יעקב אוטולינגי, מנהל הת״ת, בטקס ההלבשה של אותה שנה. בספרון זה מודפס גם פיוט מיוחד שחיבר הרב אוטולינגי לכבוד האירוע.
מועד ההלבשה[21]
טעמים רבים ניתנו לקיום שבת הלבשה בשבת חנוכה. מהם דרשו שימי החנוכה הם בהתגברות החורף ומה מתאים בזמן הזה דוקא לקיים מצוות הלבשת ערומים ולהעניק לעניים תלבושות להגן מפני הקור והצינה. וכך כותב רבי משה קורקידי[22] בדרשותיו:
'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' [...] נמצאנו למדים דהקב"ה כ"י בכבודו ובעצמו הלביש לאדם ולאשתו ולכן נהגו כל בית ישראל בכל אתר ואתר בימים האלה ובזמן הזה דהם ימי החורף דהשעה צריכה לכך לקיים מצוה זו דהלבשת ערומים כדי להלוך אחר מידותיו של הקב"ה. (משה עבד, דרוש ו')כג
[23]אך אחרים נתנו טעם כעיקר לעשות ההלבשה בחנוכה דווקא, מפני שיש שייכות מיוחדת למצוות הלבשת ערומים דווקא עם ימי החנוכה. כך למשל רבי משה ישראל (השני) מרודוס[24] נתן טעמו שנר חנוכה נמשל לתלמוד תורה שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור" ועל כן ראוי בימים אלו דווקא לעשות צדקה עם עמלי תורה:
וזה נראה לעניות דעתי טעם זקנים שהנהיגו קדמונינו בכל תפוצות ישראל לעשות מצות ההלבשה בשבת זו של חנוכה יען כי רוב הלבושים המה למלמדי תנוקות ולתנוקות עצמן אשר הם יתומים ובני עניים הלומדים בבית רבן, ונמצא שמחזיקים בני ישראל ביד לומדי התורה, אמאטו להכי הנהיגו לעשותו בשבת של חנוכה לרמז הכתוב כי נר מצוה ותורה אור. (שארית ישראל, דרוש ח')
ויש שנתנו טעמם בכך שהיוונים ביקשו לעקור מצוות שבת, ר"ח, ומילה – ומצוות ההלבשה היא כנגד אותן מצוות להתחזק ולקיימן בימים אלו. כך כותב למשל רבי יעקב ן' נעים:[25]
ובזה נמצא טוב טעם ודעת על היות מצוה זו בימים ההם הנזכרים ונעשים על התשועות ועל הנסים ולבי ראה לתת קשר ושייכות לימים האלו עם פרשתנו ועם המצוה היקרה הזאת ויש לחקור במלכות הרשעה הזו הוא מלכות יון הארורה מה ראת' על ככה ומה הגיע אליה הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבטל מישראל שבת ר"ח ומילה יותר משאר מצוות הן אמת דהם מצות גדולות וחמורות ויקרות הערך [...] כי זאת מצאנו מצות הצדקה תבטל כחות אלו [...] ואיך שיהיה כבר הנביא ע"ה העיר על נותני צדקה ברכה עד בלי די מכל מקרי העולם ומרע"ה אמר למען יברכך ה"א בכל מעשה ידיך. (משכנות יעקב, דרוש לסדר מקץ)
וכן במקומות רבים החלוקה היתה בר"ח טבת או באחד מימי טבת ונתנו לכך טעמים רבים ובכללם שטבת הוא מלשון טוב ומה טוב לעשות טובה בחודש טוב ועל כן משתדלים במצוות ההלבשה דווקא בזה החודש. ועוד שבחודש טבת נפטר אברהם אבינו עליו השלום שמידתו היא מידת גמילות חסדים ועל כן משתדלים להרבות בגמילות חסדים בחודש טבת.[26]
[1] להלן: הת״ת.
[2] הרב יוסף בן דוד ן' לב (מהר"י בן לב, מהריב"ל) נולד בסביבות שנת ה'רס"ג (1503) במונאסטיר. בגיל צעיר עבר לשאלוניקי והתמנה לדיין שם. היה מגדולי פוסקי שאלוניקי, ובערוב ימיו, בשנת עבר לאסטנבול ונפטר שם בשנת ה'ש"ם (1580).
[3] שו״ת מהר״י בן לב, חלק ג, ס״ס ל״ג.
[4] למשל: כנסת הגדולה על הטור חו״מ סי׳ קס״ג אות פ״ח, שו״ת מהרח״ש לרב חיים שבתי ח״א סי׳ סד, שם סי׳ צה.
[5] הרב שמואל די מדינה (מהרשד"ם) נולד בשאלוניקי בשנת ה'רס"ו (1506) בשאלוניקי. כבר בגיל צעיר נודע כתלמיד חכם מופלג והפך להיות מגדולי המשיבים. נלב"ע בשאלוניקי ביום ב' בחשוון ה'ש"ן (1589).
[6] עוד דוגמאות לבקיאות הרבנים בתעשיית הבגדים: שער אשר לרבי אשר קובו, ח״א, סי׳ מ״ג ; באר המים לרבי יעקב מנשה, ס׳ מ.
[7] יצחק רפאל מונכו ודוד אמארילייו, ״ילקוט הסכמות שאלוניקי בלאדינו״, ספונות, ב (1958): כו-ס. (להלן: מונכו, ילקוט הסכמות).
[8] מונכו, ילקוט הסכמות, הסכמה ראשונה, ע״מ לב.
[9] עוד על הת״ת אפשר לראות בספר זכרון סלוניקי – גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, בעריכת דוד א׳ רקנטי (תל אביב: הועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תשל״ב), 22-21 (להלן: רקנטי, זכרון סלוניקי).
[10] מונכו, ילקוט הסכמות, הסכמה שמינית, ע״מ מ-מב.
[11] מונכו, ילקוט הסכמות, הסכמה שתים עשרה, ע״מ מד-מה.
[12] Rumili und bosra, בתרגום גרמני של יוסף האמר, מובא ע״י קארל בראון-וויסבאדן, Eine türkische, Reise, vol. 2, Stuttgart 1876, pp. 272-274. אני העתקתי מתוך רקנטי, זכרון סלוניקי, ע״מ 39. ניתן לקרוא את התיאור המלא של העיר שם, ע״מ 51, הערה 5.
[13] כעין מלון ובזאר כאחד (רקנטי, זכרון סלוניקי).
[14] ככל הנראה שיבוש של המילה TORA.
[15] מספר התלמידים שונה במקורות שונים אך ככל הנראה נע בין אלף לעשרת אלפים תלמידים.
[16] בגרמנית: Erfahrungswissenschaften, כלומר מדעים מדוייקים כגון פיזיקה, ביולוגיה וכימיה.
[17] מונכו, ילקוט הסכמות, הסכמה תשע עשרה, ע״מ נו-ס.
[18] על ההסכמה חתומים 42 רבנים ואישי ציבור. לצורך השוואה – במאמר של מונכו, ההסכמה עם הכמות הגדולה ביותר של החתימות מלבד זו, היא הסכמה שלוש עשרה שנושאת עשרים וחמש חתימות, ושאר ההסכמות הן עם עשרים חתימות ומטה.
[19] פריט מספר 990011251860205171 בספרייה הלאומית.
[20] פריט מספר 990011251850205171 בספרייה הלאומית.
[21] יש לציין שלא בכל המקומות נהגו לעשות את שבת ההלבשה בשבת חנוכה. במקומות רבים ציינו את שבת הלבשה בשבת זכור. כך ניתן לראות בספר ׳אפד בד׳ לרבי דוד פ׳ראנסייא שחגגו דוקא בשבת זכור ונתן טעם לכך שההלבשה היא זכר למחצית השקל: (אפד בד, דרוש א׳ לשבת זכור והלבשה) ״אשר בזה נלע״ד לתת קצת טעם למה שנהגו בעיר הזאת לתת הלבשה בחדש אדר דוקא לרמוז דמחצית השקל בא לכפר על עון ע״ז [...] משו״ה יאה ויאה לעשות מצוה זו בעת ובעונה שנתחייבו במחצית השקל כדי לכפר על עון ע״ז.״ וכך גם בפרי פאשה (Piri Paşa), מפרברי קושטא, שם כיהן הרב יצחק אקשוטי, ערכו מידי שנה הלבשה בשבת זכור שבת הלבשה כפי שנדפס בתשעה דרושים בספרו בני ישחק. גם בכפר הסמוך לאזמיר, יוזיל חיסאר (Güzelhisar), עשו שבת הלבשה בשבת זכור. כך ניתן לראות בספרו של רבה של יוזיל חיסאר – הרב נסים רפאל יצחק צורייאנו, רני ושמחי. מרן החבי״ף בספרו ברכת מועדיך לחיים נותן כמה טעמים לכך שביוזיל חיסאר עשו את ההלבשה בשבת זכור: (ברכת מועדיך לחיים דרוש ג׳ לשבת זכור) ״כי על פי הדברים האלה טועמי׳ה חיים למה שנהגו בעיר תהלה בקרובה אלינו יזיל חיסאר יע״א, לעשות שבת הלבשה בשבת זכור, ובשבוע שחל פורים מחלקים ההלבשה לערומים ולתינוקות של בית רבן ולמלמדי תורה. והוא: (א) דכיוון דהמן נין עמלק והוא מכחו אתי [...] לכן ממתינים לעשות צדקה גדולה כזאת [...] בימים האלה ובזמן הזה דהוא תועלת גדול דיצמח פורקניה ויקרב משיחיה [...] אז יבא ישועת ישראל ויושלם השם והכסא [...] ובעבור זאת נהגו בכל תפוצות ישראל להרבות בצדקה ביום פורים, שלא יש יום אחר בשנה מריבוי צדקה כהיום הזה. (ב) [...] עוד נראה לתת טעם למנהגינו שאנו עושים ההלבשה בחנוכה, ולמנהג יוזיל חיסאר יע״א שעושים בפורים, והוא מה שאמרו בזוהר חדש דף קל״ב ע״ד: חנוכה ופורים אילין אינון תרי שוקין דמלכא, דעלייהו שריא נס [...] עכ״ל, וידוע כי תרי שוקין אינון [...] אשר תלמידי חכמים אחוזים בהם, והמחזיק לתלמידי חכמים מחזיק הני תרי ירכי קשוט. [...] לכן מזה הטעם נהגו פה עמנו לחלק ההלבשה לתינוקות של בית רבן ולתלמידי חכמים נצרכים להחזיק בידם, וביוזיל חיסאר בפורים, דהוא תקון גדול לעשות צדקה גדולה כזאת עם עמלי תורה לחזק ברכים כושלות. (ג) ויראה וירצה טעמא אחרינא על מה שנהגו בעיר הקרובה אלינו הנזכרת לחלק הלבשת עניים ותינוקות של בית רבן בחדש אדר שהוא בימי הפורים, והוא על פי מה שאמרו בגמרא [...] דחורף הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, נמצא כי אמצע החדש (צ״ל: החורף) הוא חדש אדר, ולכן בחרו לעשות ההלבשה בזמן שנקרא חורף. (ד) [...] כיון דהוא זמן חורף והוא סמוך לחג הפסח, כדי שישמחו בהלבשה ללבוש בחג הקדוש לבוש חדש, ניחא להו לחלק באדר שהוא זמן חורף סמוך לחג. (ה) [...] עוד נראה לע״ד לתת טעם למנהגן של ישראל ביוזיל חיסאר יע״א, על פי מה שאמרו רבותינו ז״ל דושתי נגזר עליה לבא ערומה, ועל זה היתה סיבת מיתתה מפני שהיתה מביאה לבנות ישראל עניות ערומות בשירותה. [...] ולכן להודות לה׳ קיימו לקבלו לעשות ההלבשה בפורים נגד שהיו בנות עניות משרתות ערומות, דמשם נתגלגל הנס, ומזה תלבש אסתר מלכות, והתחילה בהצלה עד ומרדכי יצא, דוירם קרן לעמו, לכן נאה ויאה לעשות ההלבשה לעניים ותינוקות של בית רבן דבר בעיתו ודוק״.
כמו כן היה נפוץ לעשות שבת הלבשה בשבת הגדול. במקומות אחרים ערכו את ההלבשה בשבת הגדול, השבת שלפני פסח. רבי נסים גבאי נתן לכך טעם: (דרך הנגב, דרוש ה' למעלת שבת הגדול) "ועפ"י זה אפשר לומר שזה שנהגו ישראל קדושים לעשות הלבשת ת"ת ולקבוע מדרש למעלת ת"ת של תשב"ר קרוב לפסח יש בו רמז גדול שלהיות שליל פסח הוא זמן הגאולה העתידה [...] אנו עושים מעשה זה לעורר אהבת דודים אבותינו הקדושים עם השי"ת והוא עמהם ולבקש רחמים על הגלות הארוך הזה שיגאל אותנו בבא הפסח והוא שכבר אמרנו שכשאנו מחזיקי' באהבתו יתברך ותורתו זוכר לנו אהבת הקדמוני' ומרחם עלינו וכבר נודע שהזכות שהיה לישראל לשיצאו ממצרים הוא מה שהיו עתידין לקבל את התורה [...]. והנה כל מה שאנו עושים בענין זה לעשות הלבשה ולקנות ספרים ולפרוע שכר מלמד ולקבוע מקום שילמדו בו ולהשים עין השגחתינו ולטרוח שילמדו הוא למען יחזקו כל התינוקות בתורת ה' ואין לך דבר שאנו מחזיקים באהבתו יתברך ובתורתו יותר גדול מזה דלא תשתכח תורה מישראל [...] וזה שאנו עושים באהב' לקיי' התור' דלא תשתכח מישראל הוא כעין מה שעשו אבותינו שיצאו למדבר לקבל התורה ונמצא דע"י זה שאנו עושים קרוב לפסח אנו מעוררי' הרחמים ומבקשי' מה"ית שבזכות שאנו מחזיקי' בתורת ה' יזכור לנו אהבת אבותינו הקדושים לרחם עלינו דהיינו דכשם דבזכות קבלת התורה נגאלו אבותינו ממצרים בליל פסח כך בזכות קיום התורה דלא תשתכח מישראל יגאל אותנו בליל פסח." גם רבי שמואל ן' חביב בספרו אמר שמואל מביא שני טעמים לעריכת ההלבשה בשבת הגדול: (אמר שמואל, חלק הדרושים, שבת הגדול פרשת ויקרא) "ואפ"ל שע"ז סמכו ישראל קדושי' לצרף מצות הלבשת עניים בשבת זו (א) שמצוה גוררת מצוה (ב) ומטעם הנז' שקורין אותו שבת הגדול שנעשה בו מצות ויום גדול וקדוש הוא לאלהינו שנתקן היום במצוה שקיימו כל ישראל כאחד לכך מצרפים עוד מצוה רבה כזו לחונן דלים ועניים תשב"ר לעשו' עמהם צדקה וחסד הלבשת ערומים." הרב משה איררה, מחכמי שאלוניקי בדורות האחרונים, נתן עוד שני טעמים לעשות שבת הלבשה בשבת הגדול: (כתבי מהר"ם איררה, דרשה ה') "(א) שבמשך שבתות השנה לא היה להם דרשן קבוע, אבל בשבת שלפני הפסח היה דרשן קבוע ונודע לכל שרק הרב הראשי, שהוא הרב הגדול הוא הדורש בשבת זו, ומטעם זה נשתלשל ונשתרש המנהג בכמה תפוצות ישראל שבשבת הגדול שהחכם ורב העיר דורש לפני הקהל שדרשת שבת זו שייך רק להגדול ואין להרבנים אחרים שייכות בזה. ומפני זה אנחנו קורים לשבת זו שבת הגדול ז"א שבת השייך להגדול [...] ונוכל לומר שלזה הנהיגו באיזו קהילות לעשות הלבשת היתומים בשבת זו דוקא, הגם שהיה מתאים יותר לעשותה בשבת שקודם סוכות שאז ימי החורף ממשמשים ובאים, ויותר נחוץ להיות ההלבשה לזמן החורף, אלא שעשו כן מפני כבודו של גדול כיון שהוא דורש באותה שבת מחלקים ג"כ בגדים ושמלות ומגדנות להיתומים עניים בכדי שישתתפו בשמחתו של גדול. (ב) ועוד נראה לומר טעם כעיקר דאורייתא על יסוד המנהג לההלבשה בשבת זו שהנהיגו קדמונינו, הוא בכדי לעשות זכר ליציאת מצרים שהוא נשמת ישראל, וכמו שתורתנו הקדושה מצוה אותנו בכמה מצוות כדי שנזכור יציאת מצרים, כמו כל השבתות וכל החגים והרבה מצוות אחרות, גם רז"ל חייבונו לאכול מרור זכר לוימררו את חיי אבותינו בעבודה קשה חרוסת זכר לטיט וכדומה. גם אבותינו כיוונו ההלבשה זו זכר להמאמר דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (שמות יא, ב). ובנ"י עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכיון שביציאת מצרים עם ישראל התלבשו בשמלות שניתן להם ע"י המצריים למרות שעם ישראל סרבו לקבל מהם כמ"ש (שמות יב, לו) "וה' נתן את חן העם ביני מצרים וישאילום", שפירוש וישאילום הוא על כרחם של ישראל. גם בהלבשה זו הנחלקת לעניין ואביונים אנחנו עושים זכר ללאותה ההלבשה שהתלבשו אבותינו כשיצאו ממצרים.
בספרו של רבה של בורסה רבי שבתי גאליפוליטי, ישמח משה, מלבד דרשות רגילות להלבשה ולצדקה, ישנם דרשות לשבת תשובה שעוסקים גם בהלבשה. כך שניתן ללמוד שלעתים ציינו את שבת ההלבשה בבורסה בשבת תשובה.
בספרו של רבי ראובן מזרחי מקושטא, מעין גנים, יש דרוש משולב לחג השבועות ולהלבשה. השילוב בין חג מתן תורה להלבשה הוא אך טבעי ואכן הדרוש של רבי ראובן מזרחי עוסק במתן תורה ובמעלת תלמוד התורה של תינוקות של בית רבן.
היו מקומות שציינו את שבת הלבשה לאו דוקא במועד קבוע. כך למשל כבר בהסכמה הראשונה משאלוניקי בשנת שט"ו ששבת חנוכה היתה מיוחדת לתלמוד תורה הגדול, אבל בקהילות אחרות יכלו לציין את ההלבשה במועדים אחרים: (מונכו, ילקוט הסכמות, הסכמה ראשונה, ע"מ לב.) "על כן אנו החתומים מטה, גוזרים שבשבת חנוכה, שהוא יום תצוגת ההלבשה לתלמוד תורה הגדול, אסור לערוך תצוגת הלבשה בשום קהל בעירנו. ואם במקרה ימצאו רצון לערוך תצוגת הלבשה באיזה קהל, עליהם לקבוע אותה ביום אחר." כך גם בעיר בגדאד ציינו את ההלבשה במהלך החורף – לעתים מיד אחרי חנוכה ולעתים כמה שבועות לאחר מכן. בספרי רבי אברהם פאלאג'י מוצאים שבשנים מאוחרות יותר נהגו לערוך את שבת ההלבשה פעמיים או שלוש בשנה. ייתכן שזה כחלק מהצורך להתחדש במלתחה לחורף ולקיץ או כחלק ממפעלי הצדקה לקראת החגים. וכך הוא כותב בספריו: בשנת ה'תרמ"א (1881) – (אברהם את ידו, דרוש ט' לשבת הלבשה) "אומר לה' מחסי ומצודתי מי כעמך כישראל קדושים דאמר היותם בדוחק גדול, והכל ביוקר עדיין עושין אותה בשמחה מצוה זו דהלבשת ערומים ואדרבא מידי שנה בשנה הולך וגדל דמוספא ואזלא ממה שהיה זאת לפנים." בשנת ה'תרמ"ב (1882) – (אברהם את ידו, דרוש י' לשבת הלבשה) "בגודל יקר תפארת הלבשת ערומים דעושים בעירנו אזמיר יע"א פעמים בשנה בחנוכה ובפרוס הפסח." בשנת ה'תרמ"ה (1885) – (אברהם את ידו, דרוש י"ג לשבת הלבשה) "הנמצא כזה גודל יקר ת"ח הלבשת ערומים דעושין בעירינו אזמיר יע"א פעמים בשנה בחנוכה ובפרוס הפסח כעין יפה וישמחו העם על התנדבם בשמחה ובשירים." בשנת ה'תרמ"ה (1885) (בשבת החדש – השבת שלפני ר"ח ניסן) – (אברהם את ידו, דרוש י"ד לשבת הלבשה) "אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון על שזכינו בימינו ג' פעמים בשנה לעשות הלבשת ערומים ואחת מהנה הוא מאי דקמן בעצם היום הזה." בשנת ה'תרנ"א (1891) – (פדה את אברהם, דרוש ג' לשבת הלבשה) "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב דזכינו בימינו ג' פעמים בשנה לעשות הלבשת ערומים." (וכך היא הפתיחה לדרשה ו' משנת ה'תרנ"ג – 1893).
[22] הרב משה קורקידי נולד במאה הי״ט באזמיר. לימד תורה לנערים בתירייה הסמוכה לאזמיר, ועסק רבות בצדקה ובגמילות חסדים. נלב״ע בו׳ בתמוז ה׳תרמ״ג [1883] בעיר הולדתו אזמיר. לאחר מותו יצא ספרו ׳משה עבד׳, בו דרשות וחידושים.
[23] וכך גם פעמים רבות בדרשותיו של מרן החבי״ף. למשל: (ברכת מועדיך לחיים, דרוש ג׳ לשבת זכור) ״ולפי מנהגינו פה אזמיר יע״א דבחרו לחלק בזמן הקור דהוא באמצע הקור [...] בחדש העשירי הוא חדש טבת דהוא זמן צינה. על זה קבעו החלוקה שיהיה בזה החדש דוקא בשבוע שמדליקין נרות חנוכה, ולא יעבור כתיב, כדי לרמוז דנתינת הצדקה הגדולה הלזו הוא בזמן הראוי, והנרות הללו יעידון כי החלוקה הזאת היא ראויה בימים האלה ובזמן הזה, והחודש הזה לכם כדי להלביש ערומים, ״מעדה בגד ביום קרה״ (משלי כה, כ) ודוק.״ וכן (צדקה חיים דרוש ג׳) ״ענין חילוק הלבשה לעניין הנהוג בעירנו אזמיר יע״א שמחלקים אותה תכף אחר שבת חנוכה שהוא זמן הקור כאשר כתבתי בדרושים הקודמין והבאים אחריהם״.
[24] ר׳ משה בן אליהו ישראל נולד בירושלים בשנת ה׳תק״ז (7471) למשפחת הרבנים ׳ישראל׳. בילדותו עבר לרודוס עם אביו רבי אליהו ישראל בעל ׳קול אליהו׳ כשזה מונה לרבה, והוא עצמו מונה במקום אביו, למרות גילו הצעיר, לפוסק ודיין, כשאביו עבר מרודוס לשמש כרבה של אלכסנדריה. הוא נפטר על פני אביו בשנת ה׳תקמ״ב (2871) בגיל 34.
[25] הרב יעקב ן׳ נעים היה הרב הכולל ואב״ד בעיר אזמיר. דרשותיו אוגדו בספר משכנות יעקב שנדפס בשאלוניקי בשנת ה׳תפ״א (1721). בסוף הספר משכנות יעקב נדפס גם קונטרס ׳צניף מלוכה׳ בנושא כבוד המלך ועניינים נוספים. נלב״ע באדר ה׳תע״ד (1714).
[26] עיין למשל בצדקה חיים דרוש ח ודרוש ט. וכן עוד בצדקה לחיים ערך הלבשה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)