דילוג לתוכן העיקרי

יום העצמאות | קוממיות

אחרי שנה

בתחילת חידושי רמב"ן למסכת מגילה, הוא נדרש לתופעה הייחודית של הפיצול בין מועד קריאת המגילה בעיירות לבין מועד קריאתה בכרכים. איך התפתח פילוג זה, ומדוע בכרכים קורין את המגילה בט"ו באדר ובערים הפרזות קורין אותה בי"ד בו?

תשובתו של רמב"ן פשוטה וריאלית. כשנחרץ גורל יהודי מדי ופרס, בעקבות גזרת המן בתמיכת אחשוורוש, ריחפה סכנת השמדה על כל קהל עדת ישראל היושב מהודו ועד כוש. ממילא, עם בוא ההצלה, חגגו באותה שנה כולם. פרזים ומוקפים, החשופים לחלוטין והמבוצרים יחסית - כולם הכירו בעובדה שניצלו משואה איומה וזכו לתשועה גדולה. לאור הנסיבות, כיוון שבשושן נמשך המאבק יום אחד נוסף, לא חגגו בכל המקומות באותה עת; אולם כאמור - באותה שנה חגג כל ישראל את הישועה הגדולה.

כעבור שנה נשתנה המצב. במרוצת הזמן, הסכנה ותחושתה הלכו וקטנו, חרדת האיומים פגה, זכרון פתשגן כתב הדת וכל מה שביטאו המן ואחשוורוש בשעתם - הכול התרחק ודהה. על כן כתום השנה התפלג העם: הפרזים, שהיו עדיין חשופים וראו עצמם כנמצאים עדיין במידת מה בסכנה, החליטו לחגוג מחדש; אך המוקפים - שהרגישו עצמם בטוחים בהיותם יושבים בערים מוקפות חומה גבוהה - התחילו לחשב חשבונות. על שום מה נחגוג? - הם חשבו - הלוא עברה שנה תמימה והכול כמעט נשכח! הרי אפילו המת הקרוב ביותר, קבעו חז"ל, משתכח בתוך י"ב חודש, ומדוע נחגוג את הסכנה שחלפה לדורות? במבט לאחור נראה המן האגגי כסיוט חולף, ופתשגן כתב הדת כבר נדמה למגילת עתיקות. אם הפרזים רוצים לחגוג, יערב להם; אולם אנו - הגרים בערים המוקפות - הלוא מוגנים ומבוצרים מכל צד, ומדוע נשחק כעת את משחק הפורים?

ואמנם, בארבעה-עשר באדר התעלמו יושבי הערים המוקפות מן המאורע והתמסרו איש איש לטרדותיו היום יומיות. עד שעמדו עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה בתוקף, כאמור: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף... לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם, דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט, כט-לא). אסתר ומרדכי הזכירו לכל העם: אין פרזים ואין מוקפים, אין חשופים ואין מוגנים. עליכם להוציא מגילה ולקרות בה! וכך הם דברי רמב"ן:

אחר זמן, לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה, עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות, וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק. וראוי להקדים פרזים למוקפים, מפני שהיה ניסם גדול ושהם התחילו במצוה תחילה לעשות להם לבדם יום טוב. לפיכך קבעו יום טוב של פרזים ביומן, ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן.

ישועה מתחדשת

בכל שנה אנו חוגגים את יום העצמאות והוא נדמה לנו כזיכרון למאורע ישן. עבר כבר יותר מדור מאז הקמת המדינה, והרגשת החידוש שבה, תחושת הישועה המשתקפת בה, הולכת ונחלשת.

יש כמה יהודים בעלי תחושה היסטורית חריפה, בעלי ריח מפותח ואוזן קשבת, מעין היהודים הפרזים, שחיים בכל שנה את המאורע מחדש כמו אז. וכיוון שאותם אנשים רואים את העצמאות בכל שנה בחידושה, הרי שכאדם שחרב חדה מונחת על צווארו ואחר כך חוזרת לתערה, מוכנים הם לחוג, להלל וליתן שבח והודיה על הישועה.

אבל עבור רוב האנשים, כאשר הסכנה נראית רחוקה, הדברים מתחילים להיות שגרתיים והחגיגה השנתית הופכת למצוַת אנשים מלומדה. כשההתלהבות דועכת ומתעמעמת, צצה המחשבה שההתפעלות וההתרשמות התאימו רק לראשוני חוגגי יום העצמאות - לדור מייסדי המדינה, שחיו את המאורעות והרגישו את הסכנה במלא עוזה. עבור הפרזים המודרניים, המתבוננים בציניות על מדינת ישראל של ימיהם, רק בדור התקומה היה מקום לחגוג. ממגדל תצפית מוקף ומבוצר של יותר מיובל לאחר קום המדינה, ניתן להתבונן על אותם אירועים מבחוץ ולשוחח בצורה אובייקטיבית, באדישות וכמעט בלגלוג על ה"ציונות" כתופעה היסטורית.

אולם לעיתים מתברר שאין פרזים ואין מוקפים, אין מוגנים ואין בטוחים, וגם אדם היושב בעיר במרכז הארץ הוא חשוף. אירועים שונים, המתרחשים מדי כמה שנים, מזכירים לנו שגם היום - כל אדם נבון ורגיש אינו יכול שלא להבחין עד כמה חיינו בכל רחבי המדינה ארעיים ועד כמה קיומה של המדינה תלוי בחסדי שמיים. אירועים אלה מזכירים לנו את הצורך להודות לקב"ה תמיד על קיום המדינה ולהתפלל על שלומה.

במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת

גם הצעירים שבנו, אלו שהוריהם טרם נולדו בימי קום המדינה, מוכרחים לחוש את הישועה ולחיות אותה, וממילא לרצות לשבח ולהלל על הקמתה. מצד אחד - המדינה היא תופעה ישנה; אך מצד שני - יש בה מן החדש. במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת.

"ואולך אתכם קוממיות"

פרשת הברכות שבפרשת בחוקותי מסתיימת בהזכרת קוממיות ישראל (ויקרא כו, יג):

אֲנִי ה' אֱ~לוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

אם יש את נפשנו לעמוד על משמעות המדינה, עלינו לרדת לעומק הפסוק הזה - או יותר נכון: להפנים את משמעותו בלבנו.

במובן אחד, הקמת המדינה כרוכה כמובן בקיבוץ גלויות, בעלייה לארץ, בהגשמה של געגועים וכיסופים בני אלפי שנים ובבניין הארץ והמדינה. במובן זה, תקומת המדינה היא מעין יציאת מצרים, שמשמעותה העיקרית היא ביטול שעבוד מלכויות. זהו החלק הראשון של הפסוק: "אֲנִי ה' אֱ~לוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם".

המשמעות השלמה של הקמת המדינה נעוצה דווקא בסופו של הפסוק - "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". יש דרכים רבות להגיע לארץ ישראל ולהשתחרר מעול העבדות. העלייה לארץ יכולה להתרחש גם ברוח דברי הפסוק "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיהו לא, ח). אבל כאשר קיבוץ הגלויות, בניין הארץ והקמת המדינה מתחוללים ב"קוֹמְמִיּוּת" - יש להם משמעות מיוחדת. אף בתפילה שבכל יום איננו מבקשים רק 'ותוליכנו לארצו', אלא "וְתוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ" - בגאווה יהודית, בקומה זקופה ומתוך תחושת כוח ועצמאות.

הקוממיות הזו חשובה מבחינה פוליטית, אך יש לה גם משמעות עמוקה רוחנית. כאשר כל אדם בישראל יודע שהוא משוחרר מעול מלכויות, והוא נושם את אוויר ארץ ישראל בידיעה שהשלטון עליה נתון בידי מלכות ישראל, יש לכך משמעות רבה. איננו יותר עם נדרס, שחייב להתגנב ולברוח, אלא עם שאין על גביו אלא ה' א~לוהיו. עבדים אנו לקב"ה, ולא עבדים לעבדים.

הגמרא במסכת הוריות (יא ע"א-ע"ב) דנה בקרבן השעיר שמביא הנשיא על חלק מחטאיו:

ואיזהו נשיא? זה מלך. תנו רבנן: נשיא - יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב? תלמוד לומר: "מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ~לוֹהָיו"... מה להלן שאין על גביו אלא ה' א~לוהיו, אף נשיא - שאין על גביו אלא ה' א~לוהיו.

בעא מיניה [=שאלוֹ] רבי מרבי חייא: כגון אני - מהו בשעיר? [=אם אחטא, האם עלי להביא קרבן שעיר כמלך?] אמר ליה: הרי צרתך בבבל [=ראש גולה שבבבל על גבך].

ראש גולה שיש על גביו אדם אחר אינו מלך ואינו "נשיא" האמור בתורה. אין נשיאות בלי קוממיות. ואם לגבי ראש גולה שבבבל כך, קל וחומר שהוא הדין לגבי שלטון עותומני או מנדטורי. הגשמת חזון שלטון ישראל בארצו תובעת עצמאות מדינית.

אין נשיאות בלי קוממיות; הגשמת חזון שלטון ישראל בארצו תובעת עצמאות מדינית

קוממיות, מלכות ונשיאות כרוכות כמובן גם בסכנות. נשיא עלול להתנשא, מלכות היא פתח לשחצנות ועצמאות עלולה להוביל לגאווה פסולה. ואמנם, הגמרא מלמדת שאסור ללכת קוממיות (ברכות מג ע"ב):

ואל יהלך בקומה זקופה, דאמר מר: המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות - כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

במידה מסוימת, חטאנו בעבר בגאווה יתרה, ואולי עדיין חוטאים אנו בכך. ביום הכיפורים נוכל להתפלל בכוונה מלאה: "וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן". אבל כיוון שהתורה מבטיחה קוממיות, ברור שהקוממיות כשלעצמה אינה פסולה. עלינו לילך קוממיות, אך לדעת היטב שלא הגענו לכך בכוחות עצמנו, אלא רק בזכות הקב"ה, שקיים בנו את ברכתו: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". האידיאל של מלכות ישראל הוא הצירוף של קוממיות עם קבלת עול מלכות שמיים; של נשיאות ומלכות ביחד עִם תודעה ברורה של המלך, שאין על גביו אלא ה' א~לוהיו.

ארבע כוסות הקוממיות

לצערנו, עודנו רחוקים מהגשמת האידיאל הזה במלוא תוכנו. יחד עם זאת, אסור לעובדה זו להשכיח מאִתנו את ההודיה לה' על המימוש החלקי של האידיאל ועל ההישגים העצומים שהשגנו בעקבות הקמת המדינה. עצם היציאה ממצרים ומהיות להם עבדים, עצם שבירת המוטות, עצם העובדה שיהודים חופשיים לגור בארץ ישראל, עצם קיומו של כוח צבאי המזכיר לעולם כולו כי דם יהודי אינו הפקר וכי חיי יהודי הם קודש - כל התמורות הללו הן בעלות משמעות לאין ערוך.

התלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מביא בשם רבי יוחנן, שמצוַת שתיית ארבע הכוסות בליל הסדר היא כנגד "ארבע גאולות" - ארבע לשונות הגאולה (שמות ו, ו-ח):

 לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא~לוֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ~לוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

אם שתיית ארבע הכוסות היא כנגד ארבע לשונות הגאולה, הרי שמצווה אחת לפנינו, שקיומה הוא בשתיית ארבע כוסות המבטאות את ההצלה מהשעבוד, את היציאה מהמצוקה ואת כריתת הברית המחודשת עם הקב"ה. שתיית ארבע הכוסות מכוּוֶנת במובן זה כנגד תהליך אחד, שאנו שואפים להשלמתו ואיננו מוכנים לנוח ולשקוט עד הגשמתו במילואו.

אולם במובן שני, כל אחת מארבע הכוסות היא בעלת חשיבות עצמאית. כך לימדנו רבינא (פסחים קט ע"ב): "ארבעה כסי [=ארבע כוסות] תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד [=כל אחת ואחת] - מצוה באפי נפשה [=בפני עצמה] הוא".

ברור שאיננו מסתפקים בכוס אחת, בשתיים או בשלוש. ליל הסדר לא יסתיים עד שנשתה ארבע כוסות, וחלק מאִתנו יוסיפו וישתו גם כוס חמישית - כנגד "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". אך עובדה זו אינה שוללת חס ושלום את ערכה של כל כוס. כל כוס חשובה לעצמה, גם אם התהליך השלם מורכב מארבע כוסות.

רחוקים אנו מלראות את גמר ההלל. איננו יכולים לחזות בעיני הבשר שלנו מתי נזכה לערוך את הסדר של כנסת ישראל ושל מלכות ישראל בכל פארו והדרו, על חמש כוסותיו. אך אוי לנו אם נימנע מלהעריך במלוא שיעור הקומה כל כוס וכוס בייחודיותה וכל שלב ושלב כלשעצמו. נתאמץ בכל לב ונפש להגשים חזוננו במלואו; לא נתהלך באשליות כאילו הגענו לברכת השיר שבסוף ההלל, כאשר עודנו מצויים ב"עבדים היינו". אך יחד עם זאת, נדע לייחס לכל כוס את חשיבותה ונבין שכל אחד משלבי הקוממיות, כמו כל אחת מהכוסות, קובע ברכה לעצמו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)