כיצד מתוודים

כיצד מתוודים^* / דוד אורן

קושטא דמילתא גליון ד' (ירח האיתנים התשפ"ג)

 

במחזורים הכתובים כמנהג ספרד ישנם שלשה פיוטים, המהווים הקדמה והרחבה לוידוי: "לך א-לי תשוקתי", המיוחס לאבן עזרא או לריה"ל, נאמר בכניסת יום הכיפורים; "רבונו של עולם קודם כל דבר אין לי פה להשיב^[1]" המיוחס לרב ניסים גאון, נדפס במחזורים כהקדמה לוידוי בחזרת הש"ץ של שחרית;^[2] "רבונו של עולם בראותי בחורותי" שנכתב על ידי רבי שם־טוב ארדוטיאל, אשר נדפס במחזורים כהקדמה לוידוי בחזרת הש"ץ של מוסף.^[3],[4]  

פיוטים אלו כוללים חלקים רבים, ומתארים תנועות נפש שונות ועמדות מגוונות בעמידתו של האדם נוכח הקב"ה ונוכח חטאיו.

במאמר זה אני רוצה לנסות לעמוד על כמה מהתנועות הנפשיות ביחס לחטא, לקב"ה, ובעיקר ביחס לוידוי, כפי שלתחושתי הן משתקפות בפיוטים. אנסה לעמוד על שתי נקודות בכלל הפיוטים – מהי עמדת המוצא הנפשית ממנה מתחיל המתוודה, ומהו הטיעון, או הטיעונים, אותם מגייס לעזרתו המתוודה, על מנת לשכנע את הקב"ה למחול לו. אקדים ואומר שיתכן שזו אך ורק הקריאה שלי, וקוראים אחרים ימצאו בפיוטים עמדות אחרות. יותר משחשוב לי להציג את קריאתי בפיוטים, אשמח אם הקוראים יחשבו על קריאתם שלהם בפיוטים.

  הפיוט הראשון בו נעסוק הוא "אין לי פה להשיב". הפיוט מתחיל בתיאור עוונותיו הרבים של המתוודה, בשלם הוא אינו מעז אפילו להרים ראש אל הקב"ה. המתוודה חש שבור ונכלם, וחש שבצורה כמעט פיזית, עוונותיו מכבידים עליו. לפיכך, הוא אינו יכול לעמוד זקוף אל מול הקב"ה ולדבר איתו.^[5]

בנוסף לתחושה הקשה בשל החטאים, המתוודה חש גם את אפסותו וקטנותו הכללית של האדם, בשלה הוא אינו יכול לעמוד נוכח הקב"ה. בניסיון לפתור את הקושי, המתוודה מציין שעם כל חטאותיו, "אך לא להכעיסך נתכוונתי", דבר שאולי פותח פתח לתשובה וקרבה אל ה'. בנוסף, המתוודה מציין שהוא נסמך על כך שהקב"ה רחמן.^[6]

ב"בראותי בחורותי", אנחנו פוגשים אדם המחפש את דרכו. האדם עומד ומביט אל עָבַרוֹ, ורואה שהוא מלא בעוונות.^[7] הוא מעוניין להתוודות, אך חושש, שכן אינו יודע האם וידוי בכלל יועיל לו:

אֵיך אֶתְוַדֶּה בְּשָׁעוֹתַי חָטּאִים שֶׁחָטָאתִי וַעֲוֹנוֹתַי וְאֶשָּׂא אֶת שׁמוֹתָם עַל שְׂפָתַי.... אִם אֲבַקֵּשׁ עַל פְּשָׁעִים בִּשְׂפָתַיִם נָעִים וְקוֹלוֹת נִשׁמָעִים הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים... אַך דְּבַר שְׂפָתַיִם מַה יִּסְכּוֹן לְדָמִים מָלְאוּ יָדַיִם וּלְחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפָּיִם / וּלְחֵטְא הֹוֶה וְהָיָה מִמִּפְעָל וַעֲשִֹיָה מה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לְךָ לָשׁוֹן רְמִיָּה?

הוא אינו יודע האם בכלל וידוי יועיל, הוא אינו יודע האם כדאי לנסות לברוח מפני ה' ולהסתיר ממנו את חטאיו, או שמא עדיף לנסות לעמוד ולהתוודות, למרות הבעיתיות שבוידוי. מתוך אותה תחושת בלבול וחוסר אונים מציין המתוודה:

אָכֵן כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי וּסְעִיפַי יְשִׁיבוּנִי הֵם הִרְהִבוּנִי. /  בֶּאמוֹר אֵלַי בַּקֵּשׁ פִּדְיוֹם כִּי עֲדַיִן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם וְאִם הַדַּיָּן נוֹרָא וְאָיוֹם / אַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הָרַחֲמִים כִּי עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּמְּרוֹמִים וְלֹא אָץ לָבֹא כְּיוֹם תָּמִים.

בדומה למתוודה מ"אין לי פה להגיד", גם המתוודה ב"בראותי בחורותי" נסמך על רחמיו של הקב"ה, ורק בזכותם הוא מעז לעמוד ולהתוודות. נראה שהרעיון העולה משני הפיוטים, שלא ניתן לעמוד מול הקב"ה או להתוודות ללא רחמיו של הקב"ה, מבוסס על המדרש (פסיקתא דרב כהנא, שבת שובה, פסקא ז):

טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך וג' (תהלים כה, ח). שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, א' להם יעשה תשובה ויתכפר לו.

מצד האמת, כפי שמציין "בראותי בחורותי", לא ניתן להתוודות. היכולת להתוודות ולשוב בתשובה היא חסד מחסדיו של הקב"ה, הפועל בעולם גם במידת הרחמים.

בניגוד כמעט מוחלט לשני הפיוטים שראינו, עומד "לך א-לי". המאפיין הראשון ששונה, הוא שבפיוט "לך א-לי" אינו מזכיר הפייטן את החטאים בתחילתו. הפיוט, בשש עשרה השורות הראשונות שלו, יכול להוות שיר שבת קלאסי, ללא שום שיוך לחטאים, תשובה וּוידוי. מעבר לאי אזכור החטאים, גם האווירה הכללית של הפיוט שונה לחלוטין. אנחנו לא רואים בו פחד או בושה, אלא אהבה. אהבה גדולה. "לְךָ אֵ-לִי תְּשׁוּקָתִי / בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי" מתחיל הפייטן, ובשורות הבאות הולך ומונה את כל חלקי גופו, ומפרט כיצד הם, כולם יחד ואחד אחד, שייכים לקב"ה. בהמשך מתאר הפייטן כיצד הקב"ה הוא מפלטו של האדם:

לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה / הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי

לְךָ אוֹחִיל בְּעֵת אָחִיל / כְּיוֹלֵדָה בְּאַנְחָתִי

לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי / וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי

לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה / עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי

לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח / וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי

לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק / עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי

לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי / וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי

אחרי כל התיאור הנרגש של מערכת היחסים, אנחנו מגלים שגם היכולת להתוודות והסליחה בפיוט, אינם טובה שהקב"ה מרעיף על האדם, אלא חלק אימננטי ממערכת היחסים בין האדם לא-להיו:

לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה / עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי

לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי / וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי

לְךָ אִכַּף וְאֶפְרֹשׁ כַּף / שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָתִי

כחלק ממערכת היחסים של האהבה והקרבה, האדם מתוודה, והקב"ה אמור לסלוח.

אילו היינו עוצרים כאן את העיון ב"לך א-לי", הייתה מצטיירת לנו תמונה יפה, של שני מודלים של עמידה לנוכח הקב"ה – האהבה והיראה. אבל "לך אלי" לא נגמר כאן, והפיוט ממשיך ומציג מודל שלכאורה, בהשקפה ראשונה, דומה באופן כללי למה שראינו בשני הפיוטים האחרים. הוא מספר על צער ובכי בשל העוונות, ועל פחד ומורא מהעונש שיקבל האדם בעת שיעמוד מול הקב"ה:^[8]

וְגָדול מִנְּשׂוא חֶטְאִי. וְגָדְלָה יַד מְשׁוּבָתִי.
וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי. וְקָצַרְתִּי זְרִיעָתִי.
וְאוי עָלַי וְהָהּ לִי. אִם תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי.

אך עם זאת, דומני שהמשכו של הפיוט כן מורה על כך שהרגש השולט בו הוא האהבה. כך, אחרי שמפורטים חטאות המתוודה, הוא מציין "וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס / וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי. וּמוֹחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן / וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי". בניגוד למתוודה ב"בראותי בחורותי", החש שאין לו מנוס מפני הקב"ה, המתוודה ב"לך א-לי" חש שאין לו מנוס אלא אל ה'. אם כן, אולי יש לומר שהיראה בשני הפיוטים הקודמים נובעת מעצם העמידה לפני ה', ואילו היראה בפיוט "לך א-לי" היא מפני תוצאות המשפט. גם הרחמים, עליהם מתבססים המתוודים, שונים בפיוט "לך א-לי" - בשאר הפיוטים, הרחמים הם רחמיו של הקב"ה, הנובעים מעצם היותו רחמן. לעומת זאת, הרחמים בפיוט "לך א-לי" נובעים מאהבתו של הקב"ה את האדם.^[9]

אחרי שסקרנו את עמדת הפתיחה של המתוודים בפיוטים השונים, נעבור לדבר על הטיעונים אותם מעלה המתוודה במטרה לשכנע את הקב"ה לסלוח לו. נתחיל בסגירת הדיון על "לך א-לי": ב"לך א-לי" אין טיעון מסודר לסיבות בשלם הקב"ה צריך למחול, אולם מבין השורות עולות שתי טענות:

                 א) האהבה של ה' את האדם, כפי שהזכרנו.

                 ב) הצרות בהם נמצא האדם.

הצרות יכולות לשמש כמוטיב של כפרת עוונות, אך נראה שב"לך א-לי", בדומה לפיוטי הסליחות הקלאסיים, הן משמשות כהמרצה של הקב"ה לסייע לאדם – כאילו אומר: ראה כמה אני מסכן, ואין לי מושיע בלעדיך. ^[10]

ב"בראותי בחורותי", מופיעים שני טיעונים. הטיעון הראשון חוזר לרחמיו של הקב"ה:

וְכאֲשֶׁר טֶבַע לִי לִמְעוֹל / כַּך נָאה לְך לִמְחוֹל.^[11]

וכן על כך שגדולתו של הקב"ה מתבטאת בכך שהוא מוחל.

הטיעון השני הוא היותו של האדם קרוץ חומר. באופן ספציפי, הטיעון מדבר על היותו של האדם עשוי מארבע יסודות, אשר מושכים אותו הנה והנה, והוא אינו מצליח להשתלט עליהם.^[12] ולפיכך, במידה מסוימת, הוא אנוס לעבור עבירות ופטור מעונש עליהם. בשורות האחרונות של הפיוט, הפייטן מציין שאם טיעונים אלו לא מועילים, הוא מבקש שה' יעשה למען זכות הציבור בתוכו הוא עומד.

ב"אין לי פה להשיב" יש קיצור רב בטיעונים לסליחה, אך בדומה ל"בראותי בחורותי" בטיעונו הראשון, הוא מציין את רחמיו של הקב"ה, ואת גדולתו שמתגלית בכך שהוא סולח.

 

לאן מכאן?

עד כאן סקרנו את עמדתם הנפשית של מחברי הפיוטים לפני כאלף עד חמש מאות שנה. כשאני מסתכל על עמדתנו כיום, אני חש שאף אחת משתי העמדות המוצגות כאן אינה זו המביאה אותנו לוידוי. לא האהבה הגדולה לקב"ה, וודאי לא היראה הגדולה. לתחושתי, אנחנו דומים יותר לשב בתשובה אותו מציג הרב קוק בדברו על "התשובה האמונית" (בפתיחת אורות התשובה): ^[13]

אחרי התשובה הטבעית באה האמונית, היא החיה בעולם ממקור המסורת והדת, שהיא עוסקת הרבה בתשובה.

איני רשאי כמובן לדבר בשמם של אחרים, אך אני חש שהתשובה, ובכללה הוידוי, באים אצלנו ממקום שכלי של: "חטאתי, אני יודע שכתוב בתורה שצריך לחזור בתשובה, אני חוזר בתשובה". הרב קוק, על פניו, מציג את התשובה האמונית כנעלית יותר מזו ה"טבעית־נפשת־רוחנית", הבאה מרגשותיו של האדם.

ואף על פי כן, איני יכול שלא לתהות, האם אין חסרון, או לכל הפחות פספוס והפסד, בכך שאיננו מערבים גם רגשות ביחסנו לתשובה.