ויחי | אבלות

בגמרא (מועד קטן כ.) שאלו מה המקור בתורה לכך שאבלות נוהגת שבעה ימים? תוס' (שם) כותבים שאי אפשר ללמוד מכך שעשו ליעקב אבל שבעה ימים מכיוון שימי אבל יעקב היו עוד לפני שקברו אותו. אולם בירושלמי (מועד קטן ג,ה) נראה שראו במעשה הנ"ל מקור ראוי: "מנין לאבל מן התורה שבעה? "ויעש לאביו אבל שבעת ימים".הירושלים מוסיף "ולמידין דבר קודם מתן תורה". התוס' לשיטתם, פירשו את סוף דברי הירושלמי בלשון תמיה. כלומר, וכי לומדים הלכה ממעשה שקרה קודם מתן תורה?!

מחלוקת גדולה נתעוררה בין גדולי הראשונים בשאלה האם ומתי נוהגת אבלות מן התורה. הרמב"ם (הלכות אבל א,א) פסק שמן התורה נוהגת אבלות ביום הראשון בלבד ובתנאי שהוא גם יום הקבורה.  בדומה למהלך של התוס', הרמב"ם כותב שאין ללמוד אבלות שבעה מימי אבל יעקב שהרי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. משה רבנו הוא שתיקן לישראל אבלות שבעת ימים (ושבעת ימי משתה לחתן וכלה).

ישנם הסוברים שחיוב כל שבעת ימי האבלות הוא מדרבנן בלבד (רא"ש ור"ת המובאים ברבנו יונה ברכות ט: באלפס). לעומת זאת כתב הרי"ף שחיוב שבעת ימי אבלות מדאו' ומקורו מימי אבל יעקב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". נראה שהרי"ף הבין את הירושלמי בשונה מתוס' וסבר שהירושלמי קובע קביעה "ולמידין דבר קודם מתן תורה", היינו שאפשר ללמוד ממעשה זה אף שקרה קודם מתן תורה. ואולם עדין יוקשה לנו כיצד יתמודד הרי"ף עם טענת התוס' שימי אבל יעקב נהגו קודם קבורתו ומכיוון שכך אין לראות בהם מקור לימי האבלות שלאחר קבורת המת?

על מנת לברר נקודה זו נעמיק קצת במהלך סיפור הדברים. בראשית הפרשה יעקב קורא ליוסף ומבקש ממנו שיעשה עמו חסד ואמת: "אל נא תקברני במצרים". יעקב מבקש להיקבר בקבר אבותיו ולמרות נכונותו המיידית של יוסף לקיים את צוואת אביו, יעקב מתעקש שיוסף ישבע לו על כך. מענין לציין שיעקב אינו נוקב בשם המקום בו הוא רוצה להיקבר באופן מפורש (מערת המכפלה).

לאחר שבירך את בניו חוזר יעקב ומצווה לשאר האחים שיקברו אותו במערת המכפלה ונימוקו עמו "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (מ"ט, ל"א).

מדוע ציווה יעקב את יוסף בנפרד משאר בניו? מדוע דווקא לשאר האחים נקב יעקב בשם המקום בו הוא רוצה להיקבר ולא עשה כך בצוותו את יוסף? ומדוע השביע יעקב את יוסף ולא נהג כך עם שאר האחים?

יתר על כן, יוסף אינו מדייק בדבריו כאשר הוא מבקש מפרעה לעלות לקבור את אביו בארץ כנען. יוסף אומר לפרעה שיעקב השביע אותו לקבור אותו בקברו המוכן לו מכבר בארץ כנען. יוסף אינו מדגיש שעיקר בקשתו של יעקב היתה שלא ייקבר בארץ מצרים. (המעוניינים ימצאו ניתוח שונה בספרו של ר' מרדכי ברויאר "פרקי בראשית", הוצאת תבונות, אלון שבות 1998 עמודים 716-720).

יתכן להסביר שיעקב חילק את בקשתו לשני חלקים. מצד אחד, יעקב חש שאין זה הגון לבקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה מאחר שאת אמו של יוסף, רחל, לא קברו שם. כמו כן, לא יכל יעקב לבטוח ביכולתו של יוסף לקבור אותו במערת המכפלה שהרי יתכן שיוסף כלל לא יורשה לעזוב את ארץ מצרים. מאחר שיוסף הוא המנהיג, היה מקום לחשוש שיתעורר נגדו החשד שמא הוא לא יחזור. ועוד היה מקום לחשוש שמא תושבי ארץ כנען לא היו מתירים לו להיכנס לארצם מחשש שמא יוסף השליט המצרי בא לכבוש את הארץ. מצד שני לא יכל יעקב לבקש משאר האחים להוציאו ממצרים. לשאר האחים אין את הסמכות והיכולת להעלות אותו ממצרים. יעקב חשש שהמצריים, אשר כיבדו אותו ויראו מפניו, ירצו לקבור אותו במצרים ולהפוך את קברו למקדש ומקום תפילה. על כן יעקב מצווה את יוסף, בנו בעל הסמכות והיכולת, להוציא את עצמותיו ממצרים. הוא משביע אותו על מנת "לכפות" את פרעה להסכים לתביעתו. ואכן פרעה עונה ליוסף "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך" (נ,ו). לאחר שיוסף ידאג להעלות את עצמות יעקב ממצריים, שאר האחים ידאגו להביא אותם לקבורה במערת המכפלה.

לפי מהלך זה יתכן שכל הפמליה כולה הגיע עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. בזאת השלים יוסף את חובתו לאביו. כאן בגרן האטד העביר יוסף לשאר האחים את האחריות להשלים את המשימה ולהביא את יעקב לקבורה במערת המכפלה. מכיוון שסיים יוסף את תפקידו ולכן פונה הוא לחזור למצרים, עליו בלבד חלה חובת האבלות, בהתאם להלכה שמשעת מסירת המת לנושאי המיטה מתחילים הקרובים לנהוג מנהגי אבלות (מועד קטן כב.).

ניתן אפוא ללמוד ממעשה זה לענין שבעת ימי אבלות שמקורם מן התורה. הרב כשר ("תורה שלימה", ירושלים, 1992, כרך ח' עמ' 1902) מצטט מכתב יד "מושב זקנים" שמלכי כנען לא נתנו ליוסף להיכנס לארצם ולכן הוא נאלץ לחזור למצרים ולנהוג שם שבעת ימי אבלות.

אפשר להביא ראיה לדרכנו מלשון הכתובים "ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (נ',י'). הפסוק היתה בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד (יוסף) אף על פי שכולם באו לגרן האטד ("ויבואו") וכולם ספדו ליעקב ("ויספדו"), רק אחד (יוסף) עשה ("ויעש") לאביו אבל שבעת ימים. לאחר מכן מסופר שהאחים עשו ליעקב "כאשר ציום" וקברו אותו במערת המכפלה. בתחילת הפרק נאמר שיוסף עלה ממצרים יחד עם אחיו וכעת מסופר רק על האחים נראה שעל יוסף הוטלה האחריות להעלות את יעקב ממצרים ולהביאו לגרן האטד. כעת האחריות להמשך מסע הקבורה עוברת לשאר האחים ויוסף יושב שבעה.

בדרך דומה אך שונה במעט הלך ר' מאיר שמחה ב"משך חכמה". לדעתו מי שנהג אבלות היו המצריים שלא ניתנה להם הרשות להיכנס לארץ כנען. אמנם הרעיון דומה אך יהיה זה מוזר להבין שהירושלמי למד הלכה מהמצריים. יותר נראה כדברינו שיוסף הוא שנהג אבלות כפי שמורה לשון הפסוק "ויעש"- לשון יחיד.

במדרש לקט טוב נאמר ששבעת ימי האבלות מקבילים לשבעת ימי הבריאה. לפיכך נברא האדם יחידי וללמך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא (סנהדרין לז.) ולכן ראוי שכאשר נפטר אדם מן העולם ישבו יתאבלו עליו שבעה ימים.