ל"ג בעומר | סיני והאש הגדולה

סיני והאש הגדולה*

ל"ג בעומר הוא מועד פופולארי מהסיבות המובנות. נשארים כל הלילה ערים, אין לימודים למחרת בבית הספר וכו'. אמנם, בחז"ל מצינו של"ג בעומר הוא חג פחות מרנין מהמוכר לנו.

בגמרא ביבמות נאמר:

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם" (סב:).

לפי המסורת, ל"ג בעומר הוא היום שבו המגפה פסקה, וכנראה שזהו מקור החגיגה. לעומת זאת, בימינו, רכש חג זה משמעויות קבליות ומיסטיות. נשאל את עצמנו שאלה אחת בנוגע לאותה גמרא. אחרי טרגדיה כל כך חמורה, הלך ר' עקיבא לדרום ושנאה להם. מה שנה להם? בגמרא ובראשונים אין התייחסות לשאלה זו. מן הסתם הוא לימד אותם תחומים רבים בתורה והכניס אותם לחדרים עמוקים בה, אך כנראה, שגם מעבר לכך.

רבי עקיבא ראה לנגד עיניו ציבור גדול, כמותית ואיכותית יורד לטמיון, והוא אינו מבין מדוע מתרחשת אותה מגפה. הסיבה בגמרא מוכרת, אך הוא חי את המציאות, הם היו תלמידיו! אותו רבי עקיבא, ענק הרוח, המוסר וההלכה, הרגיש בכל נימי נשמתו על מה ולמה פרצה המגפה- שלא נהגו כבוד זה בזה.

ובכן, כמי שהכיר בבעיה זו, במה הוא יפתח כאשר הוא יגיע לדרום כדי לבנות את התורה מחדש מן המסד ועד הטפחות? אם תורה של עשרים וארבע אלף תלמידים חרבה על שלא נהגו כבוד זה בזה, הרי שהמסר הראשון צריך להיות כיצד מתמודדים עם תופעה זו, כיצד מרפאים את החולי הזה, כיצד יורדים לשורש הבעיות, וכיצד בונים את הבנין מחדש.

גם בתחילת הבריאה אנו מתוודעים לחורבן ואותה שאלה המוזכרת לעיל עולה לנגד עינינו. כאשר נח ניצל, במה היה אמור להתחיל? התשובה צריכה להיות ברורה, בדיוק בנקודה בה נעצר אדם הראשון – נח היה צריך לפרות ולרבות. לעומת זאת, כאשר ר' עקיבא רואה עולם שחרב לא פחות, הוא לא אמור להמשיך מאותה נקודה בה נעצר. המסר הראשון ממנו עליו להתחיל את הבניה מחדש הוא התיקון. עליו ללמד את הציבור ואת כנסת ישראל כיצד נוהגים כבוד זה בזה, וכיצד מתגברים על החולי הרע שפשה בתוך הציבור – ואפילו בתוך תושבי בית מדרש.

לגבי נהיגת כבוד של אדם באדם אין הלכות והנחיות. ובעצם, הסדר בו ר' עקיבא אמור לפעול כאשר הוא מגיע לדרום ללמד תורה, מתבקש מדעת חז"ל מבריאת העולם. חז"ל מציינים את העובדה שדרך ארץ קדמה לתורה. מה פשר קדימה זו? ברמה המילולית מדובר על קדימות כרונולוגית. אם ר' עקיבא רוצה לברוא עולם יש מ'אין', הוא יכול לקבל הנחיות מבריאת העולם שהם הפנמת ערכי מוסר שאמורים לאפיין את דמותו של בן התורה ואת דמותו של בית המדרש.

אם ננסה לדמיין על מה מדבר ר' עקיבא עם תלמידיו, נדמה שנוכל לדלות לפחות שתי נקודות העולות מתוך הגמרא. ראשית, ש"לא נהגו כבוד זה בזה". המגפה האיומה פרצה לא בגלל שתלמידיו ביזו אחד את השני, שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידי ר' עקיבא יעשו כדבר הזה. מסתבר, שמה שמצופה מבן תורה וממקום תורה, הוא הרבה מעבר לכך.

בעולם ההלכה ישנה הבחנה בין שני מושגים. המושג כיבוד מופיע לגבי כיבוד אב ואם, והגמרא מסיקה שאב שמחל על כבודו כבודו מחול. אמנם, למרות שהאב יכול למחול על כבודו, הוא לא יכול למחול על בזיונו. אם כן יש הבחנה בין העדר בזיון לנוכחות כבוד. מסר אחד שר' עקיבא נושא עמו בבואו דרומה הוא שלא די באי-ביזוי אלא ישנו צורך בנהיגת כבוד.

נקודה שניה עליה יש לתת את הדעת, היא ההבחנה בין היחיד לציבור. הגמרא אינה שמה את הדגש על כבוד הציבור או על הימנעות מפסילות כלליות למיניהן. הדגש הוא "שלא נהגו כבוד זה לזה"- אדם לאדם, ברמה הפרטנית ביותר. מצד אחד, אדם אומר לעצמו שעשרים וארבע אלף אנשים לעולם לא יכלו לכבד כל אחד ואחד. מאיפה הזמן והמרץ? אך למרות זאת המסר הוא שלא רק שיש לרכוש כבוד לאדם כחלק מקבוצה עמה אני מזדהה, אלא יש לרכוש כבוד זה לזה, יחיד ליחיד.

המשנה באבות בהקשר זה, מציבה דרישה מרחיקת לכת ביותר:

"ר' אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים" (ד, יב).

כלומר, המשנה מקבילה בעקיפין בין כבוד חבר למורא שמים. עומק הדרישה של כיבוד החבר בוקעת ועולה מדברי המשנה.

ברם, בדורנו אנו אחראים לעצמנו ולבית המדרש שלנו. אינני מתכוון לכך שחס וחלילה תהיה מגפה בפתח, ואף איני מתייחס לתופעה מיוחדת בעייתית. אבל עדיין מדגדגת השאלה: האם אנו עומדים בדרישות המרחיקות לכת של ניהוג כבוד זה לזה? האם הפנמנו את המסר כראוי?

אנו נמצאים סמוך לל"ג בעומר, אך גם חג השבועות נמצא בטווח הנראה לעין. אם באנו לדון בשאלת ניהוג כבוד זה בזה, יש לראות את הדברים גם בפרספקטיבה של חג השבועות וההכנה לקראת קבלת התורה. ברמה אחת יש לדברים משמעות מבחינת אופי קבלת התורה. חז"ל הדגישו כי עם ישראל עמד כנגד ההר "כאיש אחד בלב אחד". אין הכוונה לכך שהיתה תמימות דעים טוטאלית לגבי כל נושא אישי, חברתי ולאומי. ודאי שהיו חילוקי דעות, ואף בריא שיהיו חילוקי דעות. אך לא חילוקי דעות המושתתים על זלזול, אלא חילוקי דעות הבאים מתוך רכישת כבוד זה לזה, נכונות לשמוע ומתן זכות לדבר.

מעבר לכך, היכולת לנהוג כבוד בזולת היא אחד מעמודי התוך בדרך הארץ שקדמה לתורה. מפשט המשנה באבות, לא ברור מה פירושה של אותה 'דרך ארץ'. רבנו יונה מקשר את דרך ארץ עם אופיו של חג השבועות, דרך משנה נוספת במסכת אבות. במשנה מובאת רשימה של ערכים שיש ביניהם קשר מסויים:

"ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ אין תורה..." (ג, יז).

לדבריו, ישנה חשיבות לסדר הכרונולוגי בו מופיעים הערכים השונים:

"ר"ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצוות כי אי אפשר וזהו כעניין שנאמר נעשה ונשמע וכמו שכתבנו" (שם).

אם כן, הקדמה זו של דרך ארץ לתורה מקבילה ל"נעשה ונשמע". נעשה ונשמע פירושו שנקיים את דבריו של הקב"ה גם אם אנו לא בדיוק מבינים את כל הפרטים. "נעשה ונשמע" פירושו שאדם מקיים מצוות מתוך קבלת עול מלכות שמים גמור.

הביטוי "נעשה ונשמע" לא נאמר בפרשת יתרו, אלא רק בסיום תהליך קבלת התורה, בפרשת משפטים. עם ישראל לא הגיע לרמת "נעשה ונשמע" בתחילת התהליך, כי אם בסופו, בפסגת קבלת התורה. בגמרא בכריתות וברמב"ם (איסורי ביאה יג, א), נאמר שעל שלושה דברים כרת ה' יתברך ברית עם ישראל: מילה, טבילה, וקרבן. רק בהרצאת הדמים שבסוף נשלמה הגרות מבחינה משפטית.

תהליך קבלת התורה מתחיל בימי הספירה, ומגיע לשיאו בקבלת התורה בחג השבועות. גולת הכותרת בשבועות היא הימצאותנו מול הקב"ה ואמירת אותו צמד מילים הנאמר לדורי דורות – "נעשה ונשמע". בעוד אנו רגילים שפירוש מילים אלו הוא ציות עיוור ולאחר מכן הבנת הדברים, בחג השבועות הקריאה "נעשה ונשמע" מקבלת ביטוי מחודש: דרך ארץ קדמה לתורה.

כמובן, דרך ארץ הוא נושא מקיף. אך הנקודה העקרונית היא שתיקון הבעיות שהיו בבית מדרשו של רבי עקיבא, צריך להתקיים היום בכל בית מדרש. מחשבה זו צריכה ללוות אותנו בבואנו לקראת האש הגדולה של סיני שעוד תשוב בחג השבועות.

 

---

* השיחה הועברה בערב ל"ג בעומר ה'תשס"ח, סוכמה על-ידי לביא ביגמן ולא עברה את ביקורת הרב. הופיעה לאור בדף קשר נשא – שבועות, ד' סיוון תשס"ח, גליון 1139