הפטורים ממצוות סוכה

מבוא

בפרק הקודם למדנו כי למרות שבאופן אידאלי צריך להפוך את הסוכה לבית של ממש, לשהות בה ולבצע בה פעילויות שונות, ההגדרה הטכנית של חובת הדירה בסוכה היא שאסור לאכול יותר מ'כביצה' של אחד ממיני דגן – אכילת קבע – מחוץ לסוכה. בנוסף, אסור לישון, ואפילו לזמן קצר (שינת עראי), מחוץ לסוכה.

הגמרא מציגה תרחישים רבים שבהם אדם יהיה פטור מלאכול או לישון בסוכה. חלק מהפטורים הללו מיוחדים למצוות הישיבה בסוכה ונגזרים מעיקרון 'תשבו-כעין תדורו' – יש לשהות בסוכה במהלך החג באופן כזה שדומה לצורה שבה אדם שוהה בביתו. סוג אחר של פטור יכול להיות מתואר כחיצוני, או אפילו כללי: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' – מי שעוסק בקיום של מצווה אחת פטור מלקיים באותו הזמן מצווה אחרת. בפרק זה נלמד אודות הפטורים השונים ממצוות סוכה שקיימים.

 

'תשבו כעין תדורו': פטור המטיילים

בגמרא נאמר כי 'הולכי דרכים' – מטיילים – פטורים מקיום מצוות סוכה:

תנו רבנן: הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. (סוכה כו ע"א)

רש"י מסביר:

'הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום' – דכתיב: "בסוכות תשבו" – כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע [מלטייל].[1]

לפי רש"י, פטור זה נגזר ממצוות הישיבה בסוכה – יש לשהות בסוכה במהלך החג באותה הצורה שבה אדם חי בביתו בשאר ימות השנה. כיוון שבדרך כלל אדם יוצא מביתו במהלך השנה כדי לטייל, יהיה לו מותר לצאת מהסוכה לצורך טיול, למרות שהוא לא יוכל לשבת בסוכה במהלך אותו טיול.

הרשב"א שואל גם כיצד ניתן לפטור אדם מקיום מצווה דאורייתא של ישיבה בסוכה כדי שיוכל לעשות פעולות אחרות שלא מוטלות עליו כלל כחובה (טיול למשל). בדומה לדברי רש"י והתוספות, הוא מסביר כי "הכתוב קבעו במקום שאדם דר דכתיב "בסוכות תשבו". תשבו - כעין תדורו, ובדרך אין דירה" (שו"ת הרשב"א ז, רצו).

מעניין לראות את העמדה השונה במידת מה של הריטב"א, שמצטט את הרמב"ן (ויקרא כג, מב):

ויש לשאול למה נכתב 'האזרח'? כלל שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כ'אזרח רענן' – פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן. וכל מאי דאמרינן‎ בכל דוכתא 'תשבו כעין תדורו' מהכא נפקא לן, דהא קרא גלי לן דמאי דכתיב 'תשבו' – אינה ישיבה כל דהו, אלא ישיבה כעין דירה, כענין 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' ואחרים בכתוב. (ריטב"א סוכה כח ע"ב)

הרמב"ן טוען כי עיקרון 'תשבו כעין תדורו' נגזר ממילות הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" – אדם צריך לשהות בסוכה רק אם הוא כ'אזרח רענן' – עץ ירוק שנטוע בביתו. הרמב"ן מייחס את הפטור של הולכי הדרכים וה'מצטער' לפסוק זה.

בפרקים הקודמים דנו בשאלה האם עיקרון 'תשבו כעין תדורו' חל גם בלילה הראשון של החג. יש ראשונים שטוענים כי אותם פטורים חריגים שנגזרים מעיקרון 'תשבו כעין תדורו' לא חלים בלילה הראשון של החג,[2] וכפי שעולה בבירור מדברי הגמרא (סוכה כז ע"ב). ראשונים אחרים חולקים על כך.[3] האחרונים חלוקים גם בשאלה האם הפטור של המטיילים חל גם על מי שנוסע בלילה הראשון של סוכות,[4] או שמא גם מי שנמצא במצב כזה צריך למצוא סוכה ולשהות בה במהלך הלילה הראשון,[5] בדומה לחובת האכילה בסוכה בלילה הראשון של החג גם אם יורד בו גשם.

חופשות וטיולים במהלך חג הסוכות

האם יהיה מותר לאדם לנסוע להנאתו במהלך חג הסוכות ולאכול מחוץ לסוכה בהסתמך על פטור הולכי דרכים? שאלה זו רלוונטית במיוחד למי שיכולים לקחת חופשה מהעבודה רק במהלך חול המועד, או לתנועות נוער, במיוחד בישראל, שרוצים לערוך טיולים עם לינת לילה במהלך החג.

יש השואלים האם ההיתר של הגמרא לצאת לטיול ובכך להיפטר ממצוות סוכה חל רק במקרה של צורך גדול. לדוגמא, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ג, צג), בהתבסס על דברי רש"י שהובאו לעיל, טוען כי הפטור של הולכי דרכים חל רק על מי שחייב לנסוע מסיבות עסקיות (סחורה), ולא על אלה שנוסעים לשם הנאה.[6] גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה סוכות עמ' 166-168) סובר כי אדם יכול לפטור את עצמו ממצוות סוכה רק בשעת הדחק, כדוגמת נסיעה מטעם העבודה (פרנסה).

אחרונים רבים חולקים על כך וטוענים כי ראשונים אחרים לא מציינים שפטור הולכי דרכים מתייחס רק למי שנוסע בעקבות סיבות חיוניות כדוגמת פרנסה.[7] יש המציעים כי למרות ש'טיול' מחוץ לארץ ישראל איננו בעל ערך לכשעצמו, טיול בתוך ארץ ישראל יכול להיחשב כקיום של מספר מצוות שונות ולכן הוא יצדיק שימוש בפטור הולכי דרכים.

אחרים מתנגדים לנסיעה במהלך החג כשהיא נעשית מתוך כוונה להימנע מקיום מצוות סוכה (שבת יט ע"ב). חשש זה למעשה עשוי להיות כללי ולא מיוחד לחג הסוכות, כמו שהגמרא פוסקת כי אסור לעלות על ספינה שלושה ימים לפני שבת, למעט מקרה של נסיעה לשם קיום מצווה. יש ראשונים שמסבירים כי גמרא זו אוסרת להיכנס למצב פוטנציאלי של סכנת חיים בסמיכות ליום השבת, שכן בהכרח יהיה צורך לחלל את השבת (למשל, ראו את בעל המאור שבת ז ע"א). ראשונים אחרים מביעים חשש כי נסיעה זו תגרום ככל הנראה להפחתת ההנאה ביום זה (עונג שבת).[8] ייתכן שאיסור כללי זה צריך להעלות חשש גם כן בהקשר של נושא השיעור הנוכחי.

באופן ספציפי יותר בהקשר של חג הסוכות, האור זרוע כותב את הדברים הבאים:

ויש בני אדם, כשהן מקיזין דם במועד, דאוכלין חוץ לסוכה. ואומרין דלא גרע [אין הבדל] מחש בעיניו או בראשו [ואדם חולה פטורים מלאכול בסוכה]. וטעות הוא בידם, דאין הניקז חולה; אלא אדרבה, הוא שמח ומרבה בסעודה באכילה ושתיה. ותו דהויא ליה שלא להקיז במועד אלא קודם או לאחר כך. דאפילו גבי אבל, שבא עליו צער ממילא מן השמים, אמרינן לעיל דאיבעיא ליה ליתובי דעתו למצוה – כל שכן הכא שלא היה לו להקיז! אלא ודאי המקיז חייב לאכול בסוכה ולשתות בה ולישן בה ולשמוח בה. (אור זרוע הלכות סוכה רצט)

האור זרוע מתנגד להקיז דם באופן מכוון במהלך החג, מנהג שניתן להשוות במקרה זה להליך רפואי לא דחוף, ולאחר מכן לטעון לפטור מקיום מצוות סוכה על בסיס העובדה שהוא מצטער. בהתבסס על דעה זו, המובאת על ידי הרמ"א (תרמ, ג) המגן אברהם כותב את הדברים הבאים:

ולפי טעם' זה מי ששותה משקה המשלשל אף על פי שמצטער הרבה, מכל מקום חייב בסוכה דה"ל לעשותו קודם החג או אחריו. (מגן אברהם תרמ, ד)

המגן אברהם מתנגד למי שקובע בכוונה ומבחירתו החופשית לערוך טיפול רפואי במהלך חג הסוכות ואז טוען לפטור ממצוות הסוכה בעקבות 'מצטער'. האחרונים מסבירים כי במקרה זה מדובר על הקזת הדם שנעשית לשם הנאה ולא לשם טיפול רפואי דחוף. יש המציעים לומר כי כמו שאין ליצור בכוונת תחילה במהלך חג הסוכות מצב רפואי ש'יצדיק' לכאורה פטור מקיום מצוות סוכה, כך בוודאי שאין לתכנן טיול במהלך סוכות שימנע מהמטייל לקיים את מצוות זו.

עם זאת, נציין כי ישנם מקרים שבהם אדם אכן יהיה פטור ממצוות סוכה. לדוגמא, הגמרא מספרת כיצד רב חסדא ורבה בר רב הונא היו נוסעים לרבם במהלך חג הסוכות כדי לקיים את מצוות 'הקבלת פני רבו ברגל' (סוכה כג ע"א) – מצווה הגוברת על מצוות הישיבה בסוכה.

חלק מן הפוסקים טוענים כי יש לחקור באיזו מידה מטיילים פטורים ממצוות סוכה. האם הפטור של המטיילים הוא מוחלט, או שכן נדרש מהם להשקיע זמן ואנרגיה במציאת סוכה כשרה? האם הפטור של המטיילים פשוט מניח שאי אפשר למצוא סוכה ולקיים את המצווה? למשל, הגמרא שהובאה לעיל כותבת כי מי שמטיילים ביום יהיו חייבים בסוכה בלילה. התוספות מסבירים כי מטייל שישן בעיר יהיה חייב במצוות סוכה בלילה כיוון שמן הסתם יש בה סוכה. אמנם, אם אין סוכה נגישה בלילה מעמדו כ'מטייל' פוטר אותו ממצוות סוכה הן ביום והן בלילה (תוספות סוכה כו ע"א ד"ה וחייבין). המאירי מצטט דעה שלפיה יש חובה לבנות סוכה במקום בו ישנים אבל הוא דוחה את דעה זו (מאירי סוכה כו ע"א ד"ה הולכי).

הוויכוח בשאלה האם מטייל פטור לחלוטין רק בזמן שהוא מטייל בפועל או גם בלילה נמצא גם בדברי האחרונים. הרמ"א כותב כי הנוסע חייב במצוות סוכה בלילה רק אם הוא יכול למצוא סוכה; אם הוא לא מצליח למצוא סוכה, הוא יהיה רשאי להמשיך לטייל, לאכול ולישון בסוכה ביום ובלילה (רמ"א תרמ, ח). אמנם, המגן אברהם מבין כי התוספות טוענים שכאשר מגיעים לעיר יש להקים סוכה (מגן אברהם שם טו). רוב האחרונים פוסקים כי לא חייבים להקים סוכה בלילה אם הוא לא מוצא אחת שכזו במקום שבו הוא ישן.[9]

למרות הפסיקה שמטייל לא צריך להקים סוכה במקום בו הוא ישן, הרמ"א מביא את האורחות חיים שכותב את הדברים הבאים:

ואף על פי שאינו הולך רק ביום פטור אף בלילה דאין לעשות לו שם דירה. וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם ואין להם סוכה באותן הכפרים יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואף על גב דיש להקל מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה. (אורחות חיים הלכות סוכה לג; ראו גם ספר המכתם סוכה כו ע"א)

הרמ"א כותב כי רצוי להקפיד ולחזור הביתה כדי לאכול בסוכה (רמ"א תרמ, ח). בנוסף לכך, למרות שמבחינה טכנית מטייל פטור מאכילה ושינה בסוכה ביום ובלילה, רבים מהאחרונים כותבים כי למרות שאין צורך לעכב את האכילה כדי למצוא סוכה בזמן טיול, מי שמסוגל לכך עדיף שיאכל בסוכה.[10] מה שעולה מכך באופן ברור הוא שיש אי נוחות מסוימת בפטור הגורף של הולכי דרכים, וההמלצה היא לחפש סוכה גם כשפטורים מקיומה.

לסיכום, אפשר למצוא הצדקה למנהג של המטיילים בסוכות שעושים שימוש בפטור הולכי דרכים, במיוחד בטיולים הקשורים לפעילות חינוכית, כיוון שחול המועד הוא הזמן היחיד שיש לארגן טיול שכזה. עם זאת, נראה שבעקבות הקלות שבה אפשר למצוא סוכה כשרה בימינו, יש להקפיד ולתכנן לאכול את הארוחות הדרושות בסוכה.

ר' אהרן ליכטנשטיין מעלה חשש עקרוני יותר. הוא טוען שצריך להתנגד בחריפות – הן מטעמים חינוכיים והן מבחינת קיום ערכי ההלכה – לטיולים או פעילויות מאורגנות שכרוכים באי קיום מצוות סוכה.[11] הוא מצטט את הרמב"ם שכותב את הדברים הבאים בנוגע למצוות ציצית, מצווה שמבחינה טכנית מתחייבים בה רק כאשר לובשים בגד עם ארבע כנפות (פינות):

אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים. (הלכות ציצית ג, יא)

כך טוען גם הרב ליכטנשטיין; מנקודת מבט חינוכית, וכן מזו הערכית-רוחנית, זה יהיה לא ראוי שאדם יפטור את עצמו באופן מכוון מקיום מצוות סוכה.

 

חולים: פטור חולים

המשנה מלמדת כי "חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה" (סוכה כה ע"א). בתוספתא, המובאת בתוך הגמרא, מוסבר:

תנו רבנן: חולה שאמרו, לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חולה שאין בו סכנה - אפילו חש בעיניו ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר ר' יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. (סוכה כו ע"א)

הראשונים מסבירים כי חולים פטורים מלשהות בסוכה משום עיקרון 'תשבו כעין תדורו', שכן ייתכן שאדם חולה אף יצא מביתו כדי למצוא מקום נוח יותר (ראו למשל בתוספות סוכות כו ע"א ד"ה הולכי). מסיבה זו אחרונים רבים מניחים כי פטור זה חל רק על מי שיש באפשרותו למצוא רפואה לחוליו מחוץ לסוכה (לבוש תרמ, ג; ראו גם משנה ברורה שם ט וערוך השולחן שם ג). לעומת זאת, הט"ז טוען כי פטור חולה ומצטער נובעים מכך שאותו חולה\מצטער מרגיש לא בנוח ולכן הוא לא יכול להתרכז בקיום ראוי של המצווה. לכן, ללא קשר לשאלה האם צערו של החולה\המצטער היושב בסוכה יפחת אם הוא יצא ממנה, אותו חולה\ מצטער יהיה פטור מלשבת בסוכה (ט"ז תרמ, ח; ראו גם מהרי"ק קעח וכן בתשובות הגאונים, מוספיה נא).

האחרונים חלוקים לגבי סיבת הפטור של המלווים ('משמשיהן' בלשון המשנה). יש המסבירים כי המלווים פטורים מצד עיקרון 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'.[12] ערוך השולחן טוען כי הפטור של המלווים מבוסס גם כן על עיקרון 'תשבו כעין תדורו' – מלווה של אדם חולה גם יעזוב את ביתו בעת הצורך (ערוך השולחן תרמ, ג-ד). ר' יעקב ריישר (1611-1733) טוען בספרו שבות יעקב כי המלווים פטורים כיוון שהם 'מצטערים' כשהחולה שבו הם מטפלים מצטער גם הוא (שבות יעקב ג, נא). השולחן ערוך פוסק כי חולים, גם מי שסובלים רק מכאב ראש, פטורים ממצוות סוכה, ואילו המלווים שלהם ייפטרו מן המצווה רק כשהחולה זקוק להם (שולחן ערוך תרמ, ג).

 

מצטער: מי שחווה אי נוחות בסוכה

הגמרא מלמדת:

רב שרא [התיר] לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא [לישון בתוך כילה] בסוכה, אף שגבוהה הכילה עשרה טפחים ויותר והריהו כאילו ישן בתוך בית בסוכה ואינו יוצא חובת סוכה — משום בקי [הזבובים הנושכים]. רבא שרא ליה [התיר לו] לר' אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא [לישון חוץ לסוכה], משום סירחא דגרגישתא [הסרחון של האדמה] שבקרקע הסוכה.

ומעירים: רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: המצטער, כלומר: מי שהישיבה בסוכה גורמת לו צער ויסורים — פטור מן הסוכה. (סוכה כו ע"א)

מי שסובל מאי נוחות, לפי הגמרא, פטור ממצוות סוכה. הראשונים דנים במשמעות ההלכתית של אי נוחות זו, וכן בסוג אי הנוחות שיכולה ליצור את פטור זה.

כפי שהזכרנו לעיל, רוב הראשונים רואים בעיקרון 'תשבו כעין תדורו' את המקור לפטור זה – כמו שאדם לא יישאר בביתו אם הוא לא מרגיש בנוח, כך גם אדם שלא מרגיש בנוח בסוכה יוכל לצאת ממנה. אמנם, יש אחרים שמסבירים את הטעם לפטור מצטער באופנים אחרים. כפי שראינו לעיל, הרמב"ן מבין כי מצוות הישיבה בסוכה חלה רק על מי שהוא כ'אזרח רענן' (עץ ירוק) שמושרש היטב באדמה (תהילים לז, לה) – למעט מטיילים, שומרי פירות, מצטער וכו'.[13]

בדומה לכך, הט"ז טוען כי פטור מצטער נובע מחוסר היכולת להתרכז בקיום מצוות הסוכה בזמן שמרגישים שלא בנוח (ט"ז תרמ, ח). דברים אלו עולים בקנה אחד עם עמדת הב"ח, חותנו, שקובע כי יש לזכור את הכוונה של מצוות סוכה, וכפי שאומר הפסוק (ויקרא כג, מב): "למען ידעו דורותיכם" (ב"ח תרכה). לכן, ללא קשר לשאלה האם בכך שהמצטער יצא מן הסוכה הוא ירגיש טוב יותר או לא, מי שמצטער תמיד יהיה פטור מן המצווה. הרמ"א פוסק כי אדם שכזה יהיה פטור ממצוות הישיבה בסוכה רק במידה שאם יעזוב אותה אכן ירגיש טוב יותר (רמ"א תרמ, ד).

מה נחשב כסיבה לגיטימית של הרגשת אי נוחות? בנוסף לחרקים וריחות רעים, הגמרא אומרת כי רוחות חזקות שגורמות לחתיכות קטנות של הסכך ליפול לתוך הסוכה ובכך יוצרות אי נוחות, פוטרות את האדם מלשבת בסוכה (סוכה כט ע"א). הירושלמי מציין כי גם חום קיצוני ויתושים פוטרים את האדם מלשבת בסוכה (ירושלמי סוכה ב, א).

תרומת הדשן פוסק כי אם אור הסוכה נכבה במהלך סעודת שבת ויש אור בבית יהיה מותר לעזוב את הסוכה ולאכול בבית. בנוסף לכך, לא צריך לעשות מאמץ מיוחד ולהעביר את האוכל של הסעודה לסוכה של אדם אחר, שכן גם זה נחשב ל'מצטער' (תרומת הדשן, תשובה צג). השולחן ערוך מזכיר רוחות, זבובים וריחות רעים (שולחן ערוך תרמ, ד). הרמ"א מצטט את תרומת הדשן (רמ"א שם).

האם יש רמה אובייקטיבית של אי נוחות? במילים אחרות, באיזו נקודה אדם נפטר מקיום מצוות סוכה?

הטור כותב:

ונראה שאין כל אדם יכול לומר מצטער אני ליפטר, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו. (טור תרמ)

כלומר, הטור טוען כי חייב להיות קריטריון אובייקטיבי ל'מצטער'. הביאור הלכה (תרמ) מציין כי הר"ן (סוכה יב ע"א ד"ה חתן) ככל הנראה חולק על כך, אך הרמ"א פוסק בהתאם לדעת הטור (רמ"א תרמ, ד).

האחרונים מטילים ספק בפסיקה זו כיוון שהגמרא מביאה את המקרה של רב יוסף שביקש לצאת מהסוכה כשהתחיל לרדת גשם כדי שהאוכל שלו לא ייהרס, בהתאם לדברי המשנה (סוכה כח ע"ב). "אמר ליה [רב יוסף לאביי שחלק על רצונו לעזוב את הסוכה בעקבות הגשם, שהרי התבשיל של רב יוסף עדיין לא התקלקל]: לדידי [לי], כיון דאנינא דעתאי [שאנינה, מפונקת, דעתי] — כמי [כאילו] שתסרח המקפה דמי [נחשב] לי אפילו בלכלוך מעט, ולכן אינני צריך לשבת שם" (סוכה כט ע"א).

רב יוסף לכאורה טוען כי אסטניס, אדם רגיש במיוחד (אנין דעת) עשוי להיות פטור מאחרים. נראה כי הדבר מרמז לכך שאמות המידה של 'מצטער' הן סובייקטיביות ולא אובייקטיביות. הט"ז מסביר כי כיוון שכל מי שמוגדר כאסטניס יחווה אי נוחות במצב שכזה, אמת המידה שהציג רב יוסף אכן נחשבת לאובייקטיבית עבור כל האסטניסים (ט"ז תרמ, ו).

 

בניית סוכה במקום לא נוח

בירושלמי שהובא לעיל מובא כי עומס חום הוא סוג אחד של מצטער, ונראה כי גם קור קיצוני צריך להוות פטור מישיבה בסוכה. למעשה, רש"י מציין שהקור הוא סוג של מצטער (רש"י סוכה כה ע"ב ד"ה צרה) והרמ"א כותב: "מה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים" (רמ"א תרלט, ב).

הרמ"א, שמצטט את היראים (תכא), מעלה חשש חדש ורציני (מתיירא מחמת לסטים או גנבים), ובכל זאת כותב:

אם עשאה מתחילה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שאי אפשר לעשות לו אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה – אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו. (רמ"א תרס, ד)

לפי דעה זו, אם לא ניתן לישון בסוכה בגלל קור, ייתכן שהיא תהיה פסולה לגמרי – אפילו מלאכול בה במהלך היום! הרב צבי הירש בן יעקב אשכנזי, חכם צבי, חולק על היראים בספר השו"ת שלו, ופוסק כי ניתן להקים סוכה אחת לשם אכילה וסוכה אחרת לשם שינה.[14]

מה עומד מאחורי המחלוקת הזו? נראה כי היראים סובר שסוכה שאי אפשר לישון בה פשוט לא נחשבת לסוכה; במילים אחרות, הסוכה עצמה נפסלת. מנגד, חכם צבי טוען כי עיקרון 'תשבו כעין תדורו', שממנו נגזר הפטור של מצטער, מתייחס לחובתו האישית של כל אדם ולא לכשרות הסוכה.[15]

בהנחה שמקבלים את עמדת היראים, האחרונים שואלים איך אפשר בכלל להקים סוכה במזג אויר חם\קר או בכל מקום שלא ניתן לשהות בו הן ביום והן בלילה. הם מביאים תשובות רבות. למשל, המשנה ברורה מביא את דעת הסוברים כי אפילו סוכה שבנויה במקום קר עשויה להיות נחשבת כמתאימה לשינה אם יש בה מספיק שמיכות וסדינים (משנה ברורה תרמ, יח).

עם זאת, אפשר להציע הבנה שונה לחלוטין של היראים. בעוד שחכם צבי מבין כי רק סוכה שאיננה מתאימה הן לשינה והן לאכילה תהיה פסולה, אפשר להגיד שהיראים מבין כי החובה 'לשבת' בסוכה כרוכה בכך שאפשר גם לאכול וגם לישון בסוכה כפי שאפשר לאכול ולישון בבית. אמנם, אם בכל זאת אדם בונה סוכה אחת לאכילה וסוכה נוספת לשינה, סוכות אלו יהיו כשרות לשימוש. בנוסף לכך, אם אדם לא מסוגל לבנות סוכה עבור שינה ייתכן שהסוכה שנועדה לאכילה בלבד תהיה מספיקה, שהרי הוא הבטיח שהוא ישהה בסוכה כמיטב יכולתו, ובכך הוא יקיים את מצוות 'תשבו כעין תדורו'. הפרי מגדים מתבטא באופן דומה וכותב כי אם אי אפשר לבנות סוכה במקום שאפשר לישון בו, הסוכה שתיבנה באותו מקום והשימוש בה אכן ייחשב לקיום מצוות 'תשבו כעין תדורו' (פרי מגדים אשל אברהם תרמ, ו). האחרונים כותבים כי בדיעבד אפשר לאכול בסוכה שנבנתה במקום שבו אי אפשר לישון (משנה ברורה תרמ, כ; ערוך השולחן שם ט).

לבסוף, כפי שכתבנו, הראשונים דנים בשאלה האם מצטער פטור ממצוות סוכה גם בלילה הראשון של החג. הרמ"א כותב כי בלילה הראשון של סוכות, מצטער מחויב לאכול בסוכה (רמ"א תרמ, ד). המשנה ברורה פוסק כי כיוון שהמצטער יושב בסוכה בלילה הראשון בעקבות הספק, הוא לא מברך את ברכת 'לישב בסוכה' (משנה ברורה תרמ, כה וכן תרלט, לט).

 

גשם: פטור 'ירדו גשמים'

הגמרא מלמדת כי אם במהלך הישיבה בסוכה התחילו לרדת גשמים מותר לעזוב את הסוכה:

כל שבעת הימים של חג הסוכות אדם עושה סוכתו קבע, שתהא לו כבית דירתו העיקרי וביתו כדירת עראי. אם ירדו גשמים בסוכה מאימתי מותר לפנות ממנה — משתסרח המקפה (תבשיל קפוי, שאינו רך ואינו מוצק), כלומר: משירדו גשמים עד כדי כך שהם מקלקלים את התבשיל הנאכל בסוכה. משלו חכמים משל למה הדבר הזה שנפטר אדם אז מן הסוכה דומה — לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו להראות לו שאינו רוצה בשימושו, ואף כאן הרי זה סימן שאין הקדוש ברוך הוא רוצה באותו אדם שיקיים מצות סוכה.

הגמרא מסבירה את הנמשל: "שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי [אינני רוצה] בשמושך שאתה משמש אותי", וכפי שכותב הרמ"א: "וכשיוצא מן הסוכה מכח הגשמים אל יבעט ויצא אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו" (רמ"א תרלט, ז).

מהמשנה עולה כי הקיום האידאלי של מצוות סוכה – תשבו – משמעו להפוך את הסוכה למקום המגורים הקבוע של האדם. רוב הראשונים מניחים כי ניתן אפוא לעזוב את הסוכה בזמן ירידת גשמים, בדיוק כפי שכל מי שחווה אי נוחות בסוכה יהיה רשאי להיכנס חזרה לביתו (רא"ש ברכות ז, כג; שו"ת הרשב"א ד, עה). אם כן, עלינו להבין מדוע המשנה מפרטת מהו ה'שיעור' האובייקטיבי שבו יהיה מותר לעזוב את הסוכה.

לדברי הטור, שטוען כי חייבת להיות רמה אובייקטיבית של אי נוחות כדי שיהיה מותר לצאת מהסוכה, המשנה פשוט מפרטת מהו אותו שיעור (טור תרמ). מעניין להעיר כי הר"ן, שכפי שראינו לעיל טוען כי רמת אי הנוחות שפוטרת את האדם ממצוות סוכה היא סובייקטיבית, מציע פרשנות אחרת למשנה זו. הוא מסביר כי מי שחווה צער בעקבות ירידת גשמים וודאי שלא יצטרך להיכנס לסוכה מלכתחילה. אמנם, המשנה מתייחסת לחשש אחר – מי שעוזב את הסוכה באמצע הסעודה שלו עשוי להיראות כ'מבעט בסוכה' (מואס בה) ולכן הוא יהיה רשאי לעזוב את הסוכה רק אם האוכל שלו מתקלקל בפועל בגלל הגשם. עם זאת, הוא מסיק כי באופן אישי הוא לא מסתמך על קולא זו כיוון שהיא לא מבוססת במקורות אחרים (ר"ן, סוכה יג ע"א, ד"ה מתניתין).

האם צריך להתחיל לאכול בסוכה במצב שבו רואים שעומד לרדת גשם בקרוב? הריטב"א כותב כי אם רואים שעומד לרדת גשם, כבר אז נפטרים ממצוות סוכה. לכאורה, אדם לא יאכל בביתו, עם כל ההכנות הדרושות לכך, אם הוא יודע שהוא יצטרך לעצור באמצע סעודתו ולהמשיך אותה במקום אחר ('תשבו כעין תדורו').[16] הרדב"ז חולק (שו"ת הרדב"ז ו, שכ) והשולחן ערוך פוסק כי פטור גשמים חל לאחר שמתחילים לאכול בסוכה (שולחן ערוך תרלט, ו).

יש המבינים את פטור גשמים בצורה שונה לחלוטין. הם סוברים כי למרות שהמצטער יהיה פטור ממצוות סוכה, סוכה שלא יכולה לסוכך על יושביה מהגשמים לא יכולה להיחשב בכלל כ'דירה' – בית. אכן, נאמר בפסוק "וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד, ו). סוכה שאינה יכולה לספק מחסה מפני הגשם לא יכולה להיחשב כסוכה (ראו סוכה ב ע"ב).

השאלה האם אנו הלכה זו היא 'פטור גברא' (פטור אישי) או 'פסול בחפצא' (פסול בסוכה עצמה) – יכולה להוביל להבדלים משמעותיים. למשל, כפי שכתבנו קודם לכן, הראשונים דנים בשאלה האם 'עיקרון תשבו כעין תדורו' וכן פטור מצטער חלים בלילה הראשון של סוכות. כמה ראשונים מביאים דעה שלפיה יש לאכול בסוכה בלילה הראשון של החג גם אם יורד גשם.[17] אחרים לעומת זאת טוענים כי הגמרא לא מבחינה בין הלילה הראשון ללילות האחרים; תמיד אפשר לעזוב את הסוכה כשמתחיל לרדת גשם (שו"ת הרשב"א ד, עח; ריטב"א סוכה כו ע"א ד"ה הא דאמרינן).

הרמ"א פוסק כי בלילה הראשון יש לאכול לפחות בגודל של 'כזית' בסוכה – גם אם יורד גשם (רמ"א תרלט, ה). האחרונים מתלבטים האם במקרה זה יש לאכול ללא אמירת ברכת 'לישב בסוכה' כפי דעת הרמ"א שסובר כי יש לאכול בסוכה גם אם יורד גשם מטעם חומרא,[18] או שמא אכן יש להגיד את הברכה כדעת הראשונים שסוברים כי יש לאכול בסוכה גם אם יורד גשם על פי שורת הדין (ט"ז תרלט, יז). למעשה, אם יורד גשם בלילה הראשון של סוכות נהוג לאכול כזית לחם בסוכה בלי ברכה, ואם הגשם מפסיק חוזרים לסוכה ואוכלים בה כביצה לחם עם ברכה.

הגר"א כותב כי מי שטוען שאדם פטור מלאכול בסוכה בלילה הראשון של סוכות בעקבות ירידת גשמים סובר כי 'אין שם סוכה עליו' – הסוכה אינה כשרה (ביאור הגר"א תרלט, ז). בספר מעשה הרב מובא כי הגר"א פסק שאין לאכול בסוכה בלילה הראשון של החג אם יורד גשם, כיוון שהסוכה איננה נחשבת כלל לסוכה. עם זאת, הוא קבע שצריך להישאר ערים כל הלילה ולחכות שהגשם יפסיק כדי לאכול בה (ספר מעשה רב ריז). ככל הנראה, הגר"א כנראה מסכים כי עיקרון 'תשבו כעין תדורו' לא פוטר מאכילה בסוכה בלילה הראשון, אך עד שהגשם יפסיק מלרדת אין סוכה שאפשר לאכול בה!

האחרונים מתלבטים בשאלה אם אפשר לסמוך על הדעה המקלה ולאכול בתוך הבית אם יורד גשם בליל יום טוב שני בחוץ לארץ, או שמא קודם לכן יש לקדש ולאכול בסוכה כזית לחם ורק אז לעבור לתוך הבית ולסיים שם את הסעודה.[19] המשנה ברורה כותב כי אפשר לקדש, לברך שהחיינו, לאכול את כל הסעודה בתוך הבית, לאכול כזית לחם בסוכה ולבסוף לברך ברכת המזון בבית (משנה ברורה תרלט, לו).

מה צריך לעשות אם הגשם מפסיק לאחר שכבר יוצאים מהסוכה? הגמרא מביאה על כך תוספתא:

תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד [לביתו] – אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. (סוכה כט ע"א)

האחרונים מסבירים כי המאמץ לחזור חזרה לסוכה עשוי להיות סוג של 'מצטער' (לבוש תרלט, ו), בנוסף, ששינוי מיקום של סעודה באמצעה בוודאי לא נחשב ל'כעין תדורו' (ערוך השולחן תרלט, כד). באופן דומה, מי שישן בסוכה בזמן שמתחיל לרדת גשם יהיה רשאי לעזוב אותה וכן הוא לא יצטרך לחזור אליה אם הגשם ייפסק:

היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד [ועזב את הסוכה] - אין מטריחין אותו לעלות [חזרה לסוכה] עד שיאור [עלות השחר] . איבעיא להו: עד שיעור או עד שיאור [עד שיתעורר או עד שיאיר]? תא שמע: עד שיאור ויעלה עמוד השחר. (סוכה כט ע"א)

אין צורך לחזור לסוכה עד שמתעוררים בבוקר למחרת.[20]

 

אדם שמקיים מצווה אחרת: העוסק במצווה פטור מן המצווה

קודם לכן דנו באותם אלה שפטורים ממצוות סוכה מצד עיקרון 'תשבו כעין תדורו'. כפי שראינו, הולכי דרכים, שומרי עיר, שומרי גנות ופרדסים, חולים ומצטערים פטורים ממצוות סוכה, כיוון שבמצב דומה אף אחד מהאנשים הללו לא היה מהסס לצאת מביתו. מעניין שהמשנה מתחילה את הדיון על הפטורים ממצוות סוכה דווקא באותם אנשים שפטורים מקיומה מצד העיקרון הכללי: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' (סוכה כה ע"א). הגמרא מלמדת:

תניא [שנויה ברייתא]; אמר ר' חנניא בן עקביא: כותבי ספרים (ספרי תורה) תפילין ומזוזות, הן עצמן ותגריהן הסוחרים המוכרים אותם ותגרי תגריהן הקונים מן הסוחרים הראשונים ומוכרים אותם לאחרים וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי [להוסיף] בכלל אלה אף מוכרי תכלת לציצית — פטורין מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה, בזמן שהם עוסקים במלאכה זו, לקיים את דברי ר' יוסי הגלילי, שהיה ר' יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה.

הגמרא מספרת גם על רב חסדא ורבה בר רב הונא:

כי הוו עיילי בשבתא דריגלא לבי ריש גלותא [כאשר היו באים בשבת הרגל לבית ראש הגולה], לשמוע את דרשת הרגל של ראש הגולה, הוו גנו ארקתא דסורא [היו ישנים על שפת נהר סורא] ולא בסוכה, אמרי [היו אומרים]: אנן [אנחנו] שלוחי מצוה אנן [אנחנו] ופטורין אנו ממצות סוכה. (סוכה כו ע"א)

נסיעה לשם שמיעת דרשת ראש הגולה היא מצווה (ראו ראש השנה טז ע"ב) שמצדיקה מתן פטור מישיבה בסוכה.

הראשונים דנים בשאלה האם הפטור מן המצווה השנייה חל רק כשהביצוע שלה מעכב את ביצוע המצווה הראשונה (תוספות סוכה כה ע"א ד"ה שלוחי) או שמא גם מי שיכול לקיים את שתי המצוות יהיה פטור מהמצווה השנייה כל זמן שהוא עוסק בפועל בקיום המצווה הראשונה (ראב"ד ורי"ף סוכה יא ע"ב; ראו גם ר"ן סוכה יא ע"ב ד"ה ואיכא).

ככל הנראה, ראשונים אלה חלוקים בשאלה האם חייבים בשתי המצוות אך פטורים מקיום אחת מהן אם ביצועה מעכב את האחרת, או שמא באופן עקרוני אי אפשר להתחייב לקיים שתי מצוות במקביל. גישות אלו עשויות להוביל למסקנות הלכתיות שונות.

לדוגמא, באופן כללי, מי שמפספס את אחת משלושת תפילות החובה היומיומיות צריך להגיד את התפילה הבאה פעמיים (תשלומין; תפילת השלמה לזו שאדם החסיר). מי שלא אמר את תפילת עמידה של שחרית למשל צריך להגיד את תפילת עמידה של מנחה פעם נוספת. האחרונים מתלבטים בשאלה האם מי שפספס תפילה כיוון שהיה עסוק בקיום של מצווה אחרת, כגון מי שהיה מעורב בפעילות לטובת הציבור (צרכי ציבור), חייב באמירת תפילת תשלומין. הדרישה כותב כי כיוון שאדם זה היה פטור מחובת תפילה בזמנה, שהרי שהוא עסק במצווה, הוא לא צריך להגיד תפילת תשלומין (דרישה יורה דעה שמא). אמנם, הט"ז חולק וכותב כי אדם שעסוק בקיום של מצווה לא שונה מאדם חולה ולא מרוכז, או כל אדם אחר שבגלל סיבות שאינן נתונות לשליטתו לא היה יכול להתפלל, ולכן במקרה שכזה הוא אכן יצטרך לחזור בשנית על תפילת העמידה (ט"ז אורח חיים קח, א).

נראה כי הדרישה והט"ז חולקים בנוגע לשאלה האם אדם שעסוק בקיום של מצווה אחת פטור לחלוטין מלקיים את המצווה השנייה (זאת אומרת שהוא מעולם לא התחייב בה) או שמא הוא אכן חייב בה (במצווה השנייה) אבל ניתן לו פטור (ראו שער הציון תעה, לט).

הרמ"א פוסק כפי התוספות (רמ"א לח, ח) והשולחן ערוך פוסק כי שלוחי מצווה, כולל אנשים שיצאו מביתם כדי לראות את רבם בחג, ללמוד תורה או לשחרר שבויים יהיו פטורים ממצוות סוכה (שולחן ערוך תרמ, ז; ראו משנה ברורה שם לה). יש המציעים לבקר את ההורים בחג, ובכך לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, גם אם לא יהיה לו סוכה לישון בה (ראו ספר סוכה כהלכתה, עמ' 130, הערה 25).

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג