נח | צוהר תעשה לתיבה

א. הקדמה

מרכזיותה של הכוונה בתפילה, היא אחד מהנושאים שזכו לדגש מיוחד במשנתו של הבעש"ט.[1] המילה "תיבה" שמופיעה בפרשת נח בהקשר של תיבת נח ("צוהר תעשה לתיבה" [בראשית, ו', טז]), התפרשה על ידי הבעש"ט במשמעות של מילה. הבעש"ט דרש כמה מהפסוקים שעוסקים בתיבת נח בהקשר של עולם התפילה. הספר "בעל שם טוב על התורה" מלקט תורות שנמסרו בשם הבעש"ט על פי סדר הפרשיות. בפרשת נח מופיע פרק שנקרא "עמוד התפילה", אשר בו מובאות עשרות תורות של הבעש"ט סביב נושא התפילה. מיקומו של "עמוד התפילה" בפרשת נח מבוסס על התורות הרבות שנאמרו בשם הבעש"ט בנושא התפילה על רקע הפסוקים מפרשת נח שעוסקים בתיבה. בהמשך השיעור נעסוק באחת התורות על המילים "צוהר תעשה לתיבה".

ב. חשיבות הכוונה בתפילה על פי הבעש"ט

הבעש"ט סבר שתפילה ללא כוונה נחשבת ל"דברים בטלים", כפי שמוכיח הסיפור הבא:

בימי הבעל שם טוב ז"ל היה איש אחד, שמצא כתוב בספרים, שאדם הנזהר ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים, תשרה עליו רוח הקדש. עשה האיש כך. כשכלו ארבעים היום ורוח הקדש לא שרתה עלו, עמד ונסע להבעל שם טוב לשאל ממנו פשר הדבר.

כשבא לבעל שם טוב והציע לפניו את תמיהתו, שאלהו הבעל שם טוב:

האם התפללת באותם הארבעים יום?

השיב האיש:

פשיטא! שלוש פעמים ביום!

ותהלים אמרת אז? הוסיף הבעל שם טוב לשאל.

בודאי השיב האיש.

אם כן - אמר הבעל שם טוב - ניחא: בכאן היו ה"דברים בטלים" שלך...

(סיפורי חסידים על התורה, ירושלים, תשס"ב, כרך א' עמודים 33 - 32).

במקביל לכך, ישנם סיפורים שמלמדים שהבעש"ט החשיב מאוד דיבורים שיצאו בכוונה מרובה מעומק ליבם של אנשים פשוטים, למרות שלא ניתן להגדירם מבחינה הלכתית כתפילה. הסיפור המפורסם ביותר בהקשר הזה, הוא הסיפור על הנער הכפרי שלא ידע לקרוא, אשר הגיע לבית מדרשו של הבעש"ט בשעת נעילה, ובקע חלוני רקיע וביטל קטרוג נורא באמצעות הזעקה "קוקוריקו אלוקים רחם נא". (מובא בסיפורי חסידים למועדים, ירושלים תשס"א, סיפור 102, נעילה, אות ב').

ישנו סיפור דומה, מוכר פחות, על נער שהתייתם בילדותו מאביו ואמו ואדון הכפר הגוי אימצו כבן. כאשר הילד גדל סיפר לו האדון את מוצאו ונתן לו כמה חפצים שהשאירו הוריו, ובהם סידור ישן. לפני יום כיפור הנער ראה את יהודי הכפר נוסעים בעגלות לעיר, ושאלם לפשר הדבר. הם הסבירו לו שהם הולכים להתפלל בעיר בקהל רב, ביום הדין. הנער החליט להתלוות אליהם, לקח את הסידור שירש מהוריו והגיע עימם לבית הכנסת. הנער ישב בבית הכנסת, ולא ידע כיצד מתפללים. לכן, הוא אמר: "רבונו של עולם, אינני יודע כיצד להתפלל; הא לך, רבונו של עולם, הסידור כולו", הרכין ראשו על הסידור ובכה. אחרי יום הכיפורים סיפר הבעש"ט לתלמידיו את המעשה, ואמר להם שתפילתו של הנער עשתה רושם גדול בשמים (מובא בסיפורי חסידים למועדים, סיפור 78, כל נדרי, א').

ר' אפרים מסלדיקוב נכדו של הבעש"ט, מביא בשם הבעש"ט את התורה הבאה:

וכן יש לומר הרמז בפסוק כאן על פי מה שהאיר אא"ז נ"ע[2] תיבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה. וכמו שכתוב צוהר תעשה לתיבה, ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התיבה שתוציא מפיך והאריך בזה... (דגל מחנה אפרים, פרשת נח, ד"ה "ופתח").

הבעש"ט פירש את הפסוק "צוהר תעשה לתיבה", כדרישה ותביעה מהמתפלל להאיר (צוהר מלשון אור) את התיבה, דהיינו את המילים של התפילה. הארת מילות התפילה מתרחשת באמצעות כוונת הלב בשעת אמירתן.

בתורה אחרת מוסיף ה"דגל מחנה אפרים" להסביר עניין זה:

או יאמר כי הדיבור היוצא מן האדם בכוונת לבו ומחשבתו בדחילו ורחימו[3] הוא נקרא דיבור אבל כשמדבר בלא כוונה ובלא דחילו ורחימו אינו נקרא דיבור כלל ואין אומר ואין דברים...

נוכל ללמוד עוד על מרכזיות הכוונה בתפילה בעולמו של הבעש"ט מתוך העדות הבאה שמופיעה בספר צוואת הריב"ש (צוואתו של הבעש"ט[4]):

הנשמה אמרה להרב[5] שמה שזכה שנתגלו אליו דברים העליונים, לא מפני שלמד הרבה מש"ס ופוסקים, רק משום תפילה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה עליונה.

(צוואת הריב"ש, אשדוד, תשנ"ט, עמוד י').

ג. הכוונה בתפילה על פי ר' חיים מוולוז'ין

מקומה ומעמדה של הכוונה בתפילה היו אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים בין החסידים למתנגדים. העמדה המתנגדית לסוגיית מקומה של הכוונה בתפילה נוסחה בבהירות על ידי ר' חיים מוולוז'ין, בספרו נפש החיים:

והגם שהלכה פסוקה בש"ס שתפלה נאמרת בכל לשון. היינו לצאת ידי מצות תפלה כמו שנתבאר לעיל סוף שער א שבכל המצות ואפי'[6] מצות תפלה שנקראת עבודה שבלב. עכ"ז[7] עיקרן לעכובא הוא חלק המעשי שבהן. אמנם למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשב'[8] וכוונה שלימה. ולפי גודל טוהר הכוונה כן תגדל מעשה המצוה ובפרט עבודת הלב שבתפלה. עם כי מי שהתפלל בכל לשון יצא י"ח.[9] אבל אין ערוך למי שמתפלל בלה"ק[10] באלו התיבות דוקא העומדי'[11] ברומו של עול'[12] ומדבק כל כחותיו בהם.

(שער ב', פרק יג, הערה בסוף הפרק).

ר' חיים אינו חולק על מעלתה של הכוונה בתפילה, אלא על הגדרת עיקר התפילה: מדברי הבעש"ט אשר בהם עסקנו בתחילת השיעור מתברר שלדעתו עיקר התפילה הוא הכוונה, ולכן אין ערך לתפילה בלא כוונה. בניגוד לכך, ר' חיים טוען שעיקר התפילה היא אמירת המילים, גם אם הם נאמרות בלא כוונת הלב.

שיטת ר' חיים מפורשת עוד יותר בציטוט הבא:

ולא זו בלבד שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, ולמדוהו ז"ל בריש פרק קמא דתענית[13] מכתוב ולעבדו בכל לבבכם,[14] עם כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה כמו שאמרו רז"ל בריש פרק אין עומדין[15] מקראי דחנה דכתיב בה רק שפתיה נעות[16] מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו..., וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינות נר"ן[17] שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו...והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור, כמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה,[18] ובפ' כל כתבי (קי"ט ע"ב) אמרו מנין שהדבור כמעשה שנאמר כו'...

(נפש החיים, פרק ה').

ר' חיים מודע למשמעות הרוחנית של התפילה כפי שהיא מוסברת בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל; אך לדעתו עיקר השפעת התפילה תלוי במעשה אמירת המילים, וכוונת הלב יכולה רק להוסיף על כך.