ראה | צדקה

בפרשתנו מופיעה מצוות צדקה, תוך כדי ציון שתמיד יהיו אנשים עניים ונזקקים שיצטרכו לכך: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (ט"ו, יא). על חשיבותה של מצוות צדקה כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"א): "חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ".

בפרשה מופיע למעשה ציווי כפול: לצד הציווי החיובי לפתוח את היד לעניים ולאביונים, התורה גם מזהירה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (שם, ז). הרמב"ם אכן מנה שתי מצוות נפרדות: מצוות עשה לתת צדקה (ספר המצוות, עשה קצה), ומצוות לא תעשה (רלב), להימנע מלתת צדקה, שביחס אליה הוא הזכיר את שני החלקים שבפסוק "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ". לעומת זאת, בה"ג מנה אותם כשתי מצוות לא תעשה נפרדות (קצ-קצא).

הגמרא (בבא בתרא ח ע"ב) מספרת שרבא כפה את רב נתן לתת צדקה. תוספות שם (ד"ה אכפיה) הקשו מדוע הוא נהג כך, והרי בית דין של מטה אינם מוזהרים על מצווה שמתן שכרה מופיע בצדה בתורה, ובצדקה הרי מפורש גם מתן שכרה – "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י)? רבינו תם תירץ, שרבא לא כפה את רב נתן בכוח לתת צדקה, אלא שכנע אותו בדברים לקיים את חיובו. הוא גם העלה אפשרות אחרת, שיש חובה ציבורית לתת צדקה, והציבור קיבלו על עצמם שגבאי הצדקה יכריח אותם לתת. ר"י הציע תשובה אחרת, שאכן לא כופים לקיים מצווה שמתן שכרה בצדה, אבל במקרה של צדקה בנוסף למצוות עשה יש מצוות לא תעשה, ומשום כך ניתן לכפות. הריצב"א שם הציע, שבית דין אכן יכול לכפות על מצוות עשה, גם אם מתן שכרה בצדה, וכל העיקרון שלא כופים על מצוות כאלו הוא רק שבית הדין איננו נענש אם אינו כופה עליהן, אולם עדיין יש רשות לבית דין לכפות עליהן.

תירוצים נוספים רבים נאמרו על ידי ראשונים ואחרונים. הריטב"א (כתובות מט ע"ב ד"ה אבל היכא) טען שניתן לכפות על הצדקה, "מפני מחסורם של עניים". המהדיר על הריטב"א (מהד' מוסד הרב קוק), הרב משה גולדשטיין, העיר ששיטה הזאת דומה לשיטת הריצב"א, שבית הדין אינם חייבים לכפות על מצווה שמתן שכרה בצדה, אך הם יכולים אם רוצים. משום כך, בגלל מחסורם של העניים, ראוי שבית הדין יחליט לכפות על נתינת צדקה. נראה שלפי גישת הריטב"א, הרי שגם במקרה של בן שמסרב לעזור להוריו הנזקקים, ראוי שבית הדין יכפה על הבן לעזור להוריו, למרות שכיבוד אב ואם היא מצוות עשה שמתן שכרה בצדה.

הריטב"א הוסיף, שיש גם ציווי ספציפי לכפות על נתינת צדקה. הגמרא (ראש השנה ו ע"א) דורשת את הפסוק "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (דברים כ"ג, כד), שיש אזהרה לבית דין לכפות על הנודר לקיים את נדרי הצדקה שלו. לימוד זה אמנם מתייחס דווקא לנדרים, אולם הריטב"א טען שלימוד זה אינו מוגבל דווקא למקרה של נדר, אלא שלימוד זה אינו מוגבל דווקא למקרה של נדר, אלא שלימוד זה אינו מוגבל דווקא למקרה של נדר, אלא שלימוד זה אינו מוגבל דווקא למקרה של נדר, אלא "הוא הדין לכל צדקה, משום מחסורם של עניים".

הרדב"ז (הל' מתנות עניים פ"ז ה"י) וקצות החושן (סי' לט ס"א) ביארו, שהחיוב לתת צדקה הוא חיוב ממוני, ולא רק חובה דתית, ומשום כך ניתן לכפות על הצדקה, כשם שניתן לכפות על לווה לשלם את חובו למלווה.

יש הבדלים רבים בין התירוצים המגוונים. לדוגמה, אם היסוד של כפייה על הצדקה הוא מצד הרשות שיש לבית דין לכפות, הרי שהדבר תלוי במנהג המקומי בכל קהילה. בנוסף אם יגיע לקהילה עני ממקום אחר, ייתכן שבית הדין לא יוכל לכפות על אנשי הקהילה לתת לו צדקה, אלא לכל היותר לנקוט באמצעי שכנוע בדברים, כשיטת רבנו תם.

הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"י) פסק שאם אדם לא רוצה לתת צדקה, או שהוא נותן פחות ממה שהוא יכול לתת בהתאם למצבו הכלכלי, "בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן". הב"ח (יו"ד סי' רמח ס"א) הבין שכוונת הרמב"ם היא שברגע שהוא מסרב לתת צדקה, הרי שניתן לקחת מנכסיו אפילו אם הוא נוכח, ובית הדין אינם צריכים לחכות עד שהוא ייתן את הצדקה בעצמו. מכאן משתמע, שאם הוא לא נמצא, ברור שבית דין יכולים לרדת לנכסיו ולגבות מהם לצדקה. באופן עקרוני, יש דיון הלכתי האם אדם מקיים את מצוות צדקה גם אם לוקחים את נכסיו בכוח,[1] ולכן היה מקום לחשוב שאין זה ראוי שבית הדין ייקח מנכסיו אם אותו אדם נמצא ויכול לתת צדקה בעצמו, ולכן הב"ח מחדש שאף במצב כזה ניתן לקחת ממנו בכוח. מכל מקום, אם אותו אדם לא נמצא, הב"ח סובר שבוודאי ניתן לקחת מנכסיו ולתת לעניים כדי לקיים את חובתו.

הש"ך (סי' רמח ס"ק ד) חלק על הבנת הב"ח ברמב"ם, וסבר שכוונת הרמב"ם היא שבית דין יורדים לנכסיו דווקא בפניו, אולם אם הוא איננו נוכח, בית הדין אינם יכולים לרדת לנכסיו.[2]

המחלוקת בין הב"ח לש"ך עשויה להיות קשורה לשאלה מדוע בית הדין כופה על אדם לתת צדקה. אם הכפייה דומה לדין הכללי של כופין על המצוות, נראה שניתן לכפות על נתינת צדקה רק אם אותו אדם נוכח, כדעת הש"ך. אולם אם מבינים כמו הקצות, שיש חובה ממונית בנוסף למצווה הדתית, הרי שבית הדין רשאי לגבות מנכסיו גם כאשר אינו נוכח.

הרמב"ם כתב (הל' אבל פי"ד ה"ב) שיש מצווה חשובה ללוות אדם העובר ממקום למקום, ופסק (שם ה"ג) שבית הדין יכול לכפות על אנשים על מצוות לוויה, כשם שכופים על הצדקה. מעצם ההשוואה ניתן להסיק שהכפייה קשורה לאופי המצווה ולא לחובה ממונית, ומכאן ניתן להביא ראיה לשיטת הש"ך.

הגמרא (בבא בתרא ט ע"א) אומרת שאדם המשפיע על אחרים לתת צדקה נחשב שעשה מעשה חשוב יותר מהנותן עצמו. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"ו) הביא דין זה באופן שונה במקצת, וכתב: "הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום', ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' ".