האזינו | ברכות התורה

מקורות

הרמב"ן הוסיף שבע עשרה מצוות למניין מצוות עשה של הרמב"ם שלדעתו הרמב"ם שגה בכך שהשמיט אותן. אחת מהמצוות היא החובה לברך ברכה על לימוד תורה, מצווה שהגמרא (ברכות כא ע"א) לומדת אותה מהפסוק בפרשתנו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ" (ל"ב, ג). הרמב"ן הדגיש, שברכת התורה היא מצווה עצמאית, ואין היא רק מרכיב של מצוות תלמוד תורה. כשם שמצוות אכילת קורבן פסח ומצוות סיפור יציאת מצרים נמנות כשתי מצוות עצמאיות, כך לדעתו יש למנות את ברכת התורה ואת מצוות תלמוד תורה כשתי מצוות שונות.

מעניין לציין, שלפי הבנה זו המילים "שֵׁם ה' אֶקְרָא" הן ביטוי ללימוד תורה. פירוש זה משקף את הרעיון הקבלי שהרמב"ן מזכיר אותו בהקדמתו לפירוש התורה, שהתורה כולה מורכבת משמותיו של הקב"ה. לפי רעיון זה, יש לקרוא כל פסוק בתורה כאילו הוא מכיל את שמותיו של הקב"ה.

הרמב"ם, מכל מקום, לא מנה את ברכת התורה כמצווה עצמאית, וניתן להסביר זאת בשני כיוונים: ייתכן שהוא מסכים עם הרמב"ן שברכת התורה היא חובה מדאורייתא, אך כיוון שהברכה היא דרישה מקדימה ללימוד, הרי שהחובה לברך כלולה במצוות הלימוד. כיוון זה משתמע מדברי ספר החינוך, שהלך כדרכו בעקבות הרמב"ם ולא מנה את המצווה באופן עצמאי, אך כתב במפורש (מצווה תל, כהערת אגב בסוף הדיון על ברכת המזון) שזוהי מצווה מדאורייתא. לחילופין ניתן לטעון שהרמב"ם שלל את האפשרות שברכת התורה היא מדאורייתא, וסבר שהיא רק מדרבנן, כרוב הברכות.

נפקא מינה ממחלוקת זו היא במקרה שבו אדם הסתפק אם כבר בירך את ברכת התורה: לדעת הרמב"ן, שזו מצווה מדאורייתא, הרי שכמו בכל מקרה של ספק יש להחמיר, אולם אם זהו ספק דרבנן, הרי שהולכים לקולא. נראה שהשלחן ערוך  הכריע שברכת התורה היא מדרבנן, כפי שעולה מדבריו הבאים: "כל הברכות אם נסתפק אם ברך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה" (או"ח סי' רט ס"ג). העובדה שהוא הזכיר רק את ברכת המזון כברכה של תורה, מוכיחה שלדעתו ברכות התורה הן רק מדרבנן. ואכן, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר או"ח ח"ג סי' כז) הכריע לאור זאת שברכות התורה הן מדרבנן ובמקרים של ספק לא מברכים אותן.

נושא יסודי נוסף הוא אופי ברכת התורה. מקובל לחלק את הברכות השונות לשלוש קטגוריות שונות: ברכת המצוות, ברכת הנהנין וברכות השבח וההודאה. לאיזו קטגוריה ברכת התורה שייכת? שאלה זו רלוונטית במיוחד אם מדובר במצווה מדרבנן. לכל הדעות, ברכת המזון היא מדאורייתא, ולכן אין צורך לשייך אותה לאחד מן הסוגים הללו. אולם אם היא מדרבנן, יש מקום לברר את השאלה מהו האופי שחכמים הטביעו בברכה זו.

תוספות (ברכות יא ע"ב ד"ה שכבר) הקשו מדוע לא מברכים בכל פעם שבאים ללמוד תורה במשך היום, כשם שמברכים בכל פעם במשך היום כשנכנסים לאכול בסוכה. מעצם ההשוואה של תוספות בין ברכת התורה לברכת 'לישב בסוכה', נראה שתוספות סברו שברכת התורה היא ברכת המצוות, שאותה מברכים לפני קיום מצוות תלמוד תורה.

השלחן ערוך (או"ח סי' מז סי"ד) פסק שנשים מברכות את ברכת התורה, וזאת למרות שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה (קידושין כט ע"ב). הגר"א הסביר שפסיקתו של השלחן ערוך מבוססת על התפיסה שנשים מברכות על מצוות שהן פטורות מקיומן. מכאן משתמע, כמובן, שגם הגר"א הבין שברכת התורה היא ברכת המצוות.

השלחן ערוך שם (ס"ד) פסק שלא מברכים את ברכת התורה אם רק מהרהרים בדברי תורה, והחיוב הוא רק אם אדם מוציא את המילים בפיו, או אם כותב דברי תורה (שם ס"ג). הגר"א פקפק בפסיקתו של השלחן ערוך, וטען שגם בהרהור אדם מקיים את מצוות תלמוד תורה, כפי שנראה מן הפסוק "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א', ח). נראה, שגם בהערתו זו הגר"א עקבי בשיטתו, שברכת התורה היא ברכת המצווה, ולכן אם אדם מקיים מצווה בהרהור הוא חייב לברך.

חשוב לציין שטענתו של הגר"א שנשים חייבות בברכת התורה איננה הכרחית. הגר"א טען, כאמור, שנשים יכולות לברך כמו שמברכות על קיום כל מצווה שפטורות ממנה. ברם, השלחן ערוך (או"ח סי' יז ס"ב) פסק, שנשים אינן מברכות על מצוות שהם פטורות מהן. ייתכן, שהערתו של הגר"א הייתה רק על פי מסורת אשכנז, שנשים אכן מברכות אף על פי שהן פטורות. אולם עדיין יישאר קושי בהבנת פסק השלחן ערוך: אם נשים פטורות מתלמוד תורה ולדעתו נשים אינן מברכות על מצוות שהן פטורות מקיומן, מדוע הוא פסק שנשים מברכות את ברכות התורה?

הגרי"ז (חידושי הגרי"ז הל' ברכות פי"א הט"ז) הביא בשם אביו, ר' חיים סולובייצ'יק, הסבר לעמדת המחבר: ברכת התורה איננה ברכת המצוות סטנדרטית, אלא מברכים אותה כי עצם המפגש עם התורה מצריכה ברכה. משתמע מדברים אלו, שלפי הגר"ח ברכת התורה היא ברכת שבח והודאה. משום כך, למרות שנשים פטורות מתלמוד תורה, הן יכולות לברך כשלומדות תורה, כי עצם המפגש עם התורה מצריך ברכה.

על פי גישה זו ניתן גם להסביר את עמדת השלחן ערוך שלא מברכים על הרהור בדברי תורה. ייתכן שהגר"א צודק שיש מצווה גם בהרהור בדברי תורה, אבל המפגש עם ה'חפצא של תורה', בטרמינולוגיה הבריסקאית, צריך להיות בדיבור או בכתיבה, כדי להביא את התורה לידי ביטוי בעולם, ומתוך הנחה שהברכה היא על הופעת התורה.

גם הנוסח של ברכת התורה לפי הרמב"ם והשלחן ערוך מתאים להסבר זה. מנהג אשכנז הוא  לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה", אך נוסח הרמב"ם הוא: "על דברי תורה". הנוסח של הרמב"ם והמחבר משקף את התפיסה שברכת התורה היא לא ברכת המצווה, אלא ברכה ייחודית על עצם התורה.

ראינו אפוא שתי מחלוקות יסודיות לגבי ברכת התורה: ראשית, האם הברכה היא מדאורייתא או מדרבנן; ושנית, האם מדובר על ברכת המצווה או ברכה על 'חפצא של תורה'. ניתן להציע שיש להבחין בין הברכות השונות שמברכים כשדנים באופי ברכות התורה, אך הדיון שלנו היה בעיקר סביב הברכה הראשונה, "לעסוק בדברי תורה" או "על דברי תורה".