ויקהל | ענישה בשבת
בנוסף לאיסור הכללי בנוגע לשבת – "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ', י), התורה מוסיפה בפרשתנו גם איסור על מלאכה ספציפית – "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ל"ה, ג). בגמרא (סנהדרין לה ע"ב) יש דיון לגבי ההשלכות של האיסור הנוסף. דעה אחת היא, שהאיסור על העברת אש מלמד על דין ייחודי במלאכה זו, שהמבעיר אש בשבת חייב מלקות, בניגוד למי שעושה מלאכה אחרת בשבת, שחייב עליה מיתה או כרת. הגמרא משתמשת בביטוי "הבערה ללאו יצאת", כלומר שאיסור הבערת אש נכתב בנפרד, כדי ללמד שמדובר במלאכה שיש עליה רק עונש מלקות, ולא עונש מוות.
דעה אחרת היא שהאיסור נכתב בנפרד כדי ללמד שכל אחד מאיסורי שבת הוא איסור העומד בפני עצמו. ההשלכה ההלכתית של קביעה זו היא שאם אדם יעשה כמה מלאכות בשוגג בהעלם אחד, כלומר מבלי שבין מלאכה למלאכה נודעה לו העובדה שעבר על איסור, הרי שהוא חייב בקורבן חטאת על כל מלאכה שעשה.[1] הגמרא משתמשת בביטוי "הבערה לחלק יצאת", כלומר שאיסור העברה נכתב בנפרד, כדי ללמד שכל מלאכה היא למעשה איסור נפרד.
בהמשך הסוגיה שם, הגמרא אומרת שהביטוי "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" מלמד, שבית הדין אינו יכול להמית עובר עבירה בשבת. יש חוסר בהירות לגבי אופיו של דין הזה. ניתן לומר, שהגמרא באה לדחות אפשרות שהמצווה של "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים י"ג, ו) דוחה שבת כמו מצוות אחרות, כגון, עבודת המקדש, המותרת בשבת למרות שהיא כרוכה בעשיית מלאכה האסורה בשבת. לפי האפשרות הזאת, הפסוק לא מחדש הלכה מיוחדת, אלא מלמד שהדין המקורי של איסור מלאכה בשבת נשאר בתוקף. על פי הסבר זה, יש דמיון בין לימוד זה לבין הלימוד שבניית המקדש אינה דוחה שבת, מהפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא י"ט, ל). גם במקרה שם, הפסוק אינו מחדש הלכה מיוחדת, אלא מלמד שהאיסור הבסיסי לעשות מלאכה בשבת נשאר בתוקף גם במקרה שבו היה מקום לחשוב אחרת.
בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ו) נאמר, שלומדים מהמילים "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" שלא ניתן לדון בשבת. לפי גישה זו, הפסוק מרחיב את גבולות איסורי שבת, וגם אם אין עשיית מלאכה בענישה יש עדיין איסור. עם זאת, הרבה מהראשונים (כגון הרמב"ם בהל' שבת פכ"ג הי"ד) הבינו שהאיסור לדון בשבת הוא לא מדאורייתא, אלא הוא איסור דרבנן שנועד להרחיק ממלאכת כתיבה בשבת.
הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שכב) מנה כמצווה עצמאית – "שהזהירנו מענוש הגדרים על החוטאים ולהעביר הדינין ביום השבת". הרמב"ם ציין שמהפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ" לומדים שאסור להמית חוטא בשרפה בשבת, ומזה לומדים לשאר עונשי המוות.
בהל' שבת (פכ"ד ה"ז) הרמב"ם הרחיב את האיסור להעניש בשבת, גם לעונש מלקות. המגן אברהם (או"ח סי' שלט ס"ק ג) הקשה מדוע יש איסור להלקות בשבת, והרי עונש זה איננו כרוך בעשיית מלאכה כלשהי, בניגוד לעונש מוות. המגן אברהם הציע, שהאיסור נובע מכך שמלקות עלולות לגרום לעשיית חבורה האסורה בשבת. יש שהציעו שמלקות בוודאי יגרמו לחבורה, וממילא הן אסורות מדין 'פסיק רישא' של עשיית חבורה.[2] בכל מקרה, המגן אברהם בוודאי חשב שאין איסור עצמאי להעניש בשבת, אלא שהפסוק מלמד אותנו שענישת חוטאים לא דוחה את איסורי השבת.
המנחת חינוך (מצווה קיד) הקשה מדוע הרמב"ם מנה את האיסור להעניש כמצווה עצמאית, שהרי אם האיסור הוא רק כשהעונש כרוך בעשיית מלאכה, ממילא הוא כלול באיסור הכללי של איסור מלאכה בשבת, ואין סיבה למנות זאת כאיסור עצמאי. אולם נראה שלדעת הרמב"ם האיסור הוא נרחב יותר, להעניש חוטא בשבת, גם אם אין עשיית מלאכה בעונש, ובדומה לגישה העקרונית שעלתה בירושלמי לגבי הלימוד מפסוק זה.
בניגוד לאחרונים שדחו את שיטת הרמב"ם, יש שקיבלו אותה ואף הרחיבו אותה. האבני נזר (שו"ת או"ח סי' מו) התבסס על דברי הרמב"ם וטען שיש איסור מדאורייתא אפילו להעניש אדם על ידי נידוי, וציין שמקורו של הרמב"ם הוא בירושלמי הסובר שיש איסור מדאורייתא לדון בשבת. עם זאת, האבני נזר צמצם את האיסור רק להענשת ישראל. התשובה שלו עסקה בשאלה האם ניתן לנדות אדם שביזה תלמיד חכם, והוא השיב, שאדם כזה מוגדר כאפיקורוס, וממילא הוא נחשב נחות יותר מגוי. האיסור להעניש בשבת, תקף רק אם החוטא הוא ישראל, ולכן מותר לנדות אותו בשבת.
בנוסף לנידוי, יש סנקציות אחרות של בתי דין, וניתן לבחון האם לפי כיוון זה גם הן כלולות באיסור לפי הרמב"ם. לדוגמה, במקרים רבים בית דין כופים אדם לקיים מצווה שהוא חייב בה אך הוא מסרב לקיים אותה. עקרונית, ניתן להכות אותו "עד שתצא נפשו" (כתובות פו ע"א). הפרי מגדים (בהקדמתו להל' שבת) התלבט האם כפייה על המצוות נחשבת כענישה של בית הדין, וממילא האם מותר לכפות על מצוה בשבת.[3] שיבולי הלקט (עניין שבת סי' ס) ציטט את תשובתו של רב שרירא גאון, שבה הוא אוסר לכלוא פושע בשבת כי מעשה זה נחשב כענישה של בית הדין.[4]
נסיים את דיוננו בהסברו של ספר החינוך לסיבת האיסור להעניש ולדון בשבת: "משרשי המצוה, שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחיבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו".
[1]. מובן, שאם עשה כמה מלאכות במזיד, הרי שאין לחילוק זה משמעות, שהרי ממילא הוא חייב מיתה גם על מלאכה אחת.
[2]. מפרשים אחרים הציעו הסברים נוספים מדוע מלקות כרוכות בעשיית מלאכה.
[3]. מובן, שדיון הזה הוא בנוסף לדיון האם נעשית מלאכה בכפייה או לא, ופשוט שיש איסור במקרה שבו נעשית מלאכה.
[4]. יצויין, שמתוך הקשר הדברים בתשובה ברור שהוא לא מדבר על פושע המסכן את הציבור.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)