מצוות ציצית | 4 | הזכרת יציאת מצרים

א. הזכרת ציצית בלילה   פרשת ציצית חותמת בזכרון יציאת מצרים:   "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני ה' א-להיכם"    (במדבר ט"ו, מ"א)   כתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע:   "אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"  (רמב"ם קריאת שמע א', ג')   זוהי עמדת הרמב"ם על פי מסקנת הסוגיה בברכות. מכל מקום, ראוי לציין שבגמרא הוזכרו מנהגים שונים בזה, כיוון שמצוות ציצית לא נוהגת בלילה. כך נאמר:   "אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת. אמר ליה אביי מאי מעליותא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר, וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה. אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר" (ברכות יד:)   מנהג ארץ ישראל היה שלא להזכיר ענייני ציצית בלילה, אלא רק את תחילת פסוק "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", ודילגו משם אל "אני ה' א-להיכם".   אף שבגמרא שיבחו מנהג זה של בני ארץ ישראל, יש בו קושי גדול – הם פתחו בפסוק ולא השלימו אותו. דבר זה הוא לכאורה כנגד הכלל "כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה" (מגילה כב.). אולם, נראה שמנהג בני ארץ ישראל סומך על כך שיש פסוק שלם כזה בתורה, ובאמירתם כאן סומכים הם על אותו פסוק הכתוב בספר ויקרא:   "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' א-להיכם"    (ויקרא י"ח, ב')   מסתבר שמנהג זה אמר מן הפרשה השלישית את הדברים הבאים:   'ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני ה' א-להיכם"^[1]    (במדבר ט"ו, מ"א)   המילים "אני ה' א-להיכם" משמשות לפנים ולאחור. הן משמעות כסיום הפסוק הקודם מספר ויקרא, וכפתיחת הפסוק מפרשתנו, פרשת ציצית.    לעומת זאת, בבבל סברו שלא ראוי לסמוך על פסוק אחר. שכיוון שעוסקים בפרשת ציצית ופתחו בפסוק מן הפרשה ראוי להשלימה כולה, וכמנהגנו היום.   נראה ששני המנהגים ראו חשיבות בחתימת קריאת שמע בעול מלכות שמים בזיקה לזכרון יציאת מצרים  - אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם וכו'. הם חלוקים ביניהם בשאלה האם מצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה, תורמת תרומה חשובה לקבלת עול מלכות שמים זו ועל כן יש לעשות מאמץ להזכירה. או, לחלופין, יתכן ויש להסתפק בזכרון יציאת מצרים וקבלת העול, בלא איזכור של מצוות ציצית.   נעיין בזיקת זכרון יציאת מצרים לקריאת שמע, ולאחר מכן נבחן אם מצוות ציצית מתקשרת לעניין זה.   ב. בין זכרון יציאת מצרים לקריאת שמע   כאמור, הרמב"ם הטעים אמירת פרשת ויאמר בלילה בצורך להזכיר יציאת מצרים. ואכן, יש מצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, כפי שמובא בסוף הפרק הראשון של ברכות:   "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים ט"ז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות" (משנה ברכות א', י?)   בכל זאת, לא מנה הרמב"ם מצווה זו בספר המצוות שלו.   רבים מן האחרונים התקשו בהשמטה זו של הרמב"ם. יש מהם שפקפקו בקיומה של מצווה כזו מן התורה. כך סבר האור שמח, שקבע שהמצווה מן התורה מתקיימת בעשיית הפסח ובאיסור חמץ, שנועדו להכיר יציאת מצרים. הזכירה בפה יומם ולילה אינה מצווה מן התורה, לדעתו, אלא תקנה היא שתיקנו חכמים:   "לכן אמינא דעיקר מצוות יציאת מצרים להזכיר מקרא (דברים ט"ז, א'-ג') דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, פשטא דקרא מיירי בחודש האביב, ועשית פסח, ולא תאכל עליו חמץ כו', כי בחפזון יצאת כו' למען תזכור את יום צאתך כו'... ולכך לא כתיב בלשון צווי, והא דקרי לה הגמרא (ברכות יד.) דאורייתא, היינו דיש תקנות חכמים שאין זה רק משום משמרת, וכמו נטילת ידים וכי"ב, ויש ענינים שהם להפקת רצון הבורא, אף כי לא הטיל ולא הכביד בתורת חובה, בכל זאת כאשר ראו ראשי הכנסיה כי זהו הפקת רצון הבורא לאופן היותר נרצה התחייבו בזה... תקנו אבותינו לזכור בפה מלא יציאת מצרים בכל יום, ולהודות לו על זה, וזהו השלמת רצון הבורא יתברך... לכן מקרי דאורייתא" (אור שמח קריאת שמע א', ג')   גם הצל"ח בברכות הלך עקרונית בדרכו של האור שמח. אולם, נראה שלדעתו לא מדובר בתקנת חכמים, אלא במצווה של תורה שאינה ראויה להימנות במניין המצוות:   "ויפה כיוונו שלא מנו מצוה זו במנין המצות, כיון שלא נאמרה מצוה זו בלשון צווי, דאם היה כתיב זכור את יום צאתך וגו' היתה נחשבת מצוה לעצמה, אבל כיון דכתיב למען תזכור וגו' אדלעיל קאי, ונתינת טעם הוא למה דכתיב לעיל מיניה מצות אכילת פסח ואכילת מצה, ונתן טעם שע"י זה תזכור את יום צאתך וגו', וכן פירש"י שם בחומש [דברים ט"ז, ג'] למען תזכור על ידי אכילת הפסח והמצה יום צאתך, עכ"ל רש"י. ואף שבממילא אנו למדים שזכירת יציאת מצרים כל ימי חייך היא מצוה, וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"א מק"ש הלכה ג' ומצוה להזכיר יציאת מצרים וכו', מכל מקום אינו נכנס בכלל מנין רמ"ח מצות, וזה דומה למה שהשריש הרמב"ם בשרשיו שורש חמישי, ואם כי יש לדחות שאינו דומה ממש, מכל מקום הענין מצד עצמו נכון הוא"  (צל"ח ברכות יב:)   לעומת זאת, יש מן האחרונים שקבעו שאף על פי שהיא מצוה מן התורה אין ראוי למנותה כמצווה בפני עצמה, מפני שיש לראותה כחלק ממצווה אחרת כוללת יותר.   מצד אחד יש לראותה כהמשכה של מצוות סיפור יציאת מצרים בליל פסח, שהרמב"ם מנאה בספר המצוות:   "היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר... והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' והגדת לבנך ביום ההוא" (רמב"ם עשה קנ"ז)   מצד שני, יש מקום להגדיר, כפי שנאמר מיסודו של הגר"ח מבריסק ז"ל[2], את מצוות סיפור יציאת מצרים שהיא צריכה לכלול שלושה יסודות:

1. לאחרים. בסיפור חייב האדם לספר לאחרים ולא להסתפק בזכירה לעצמו, ואף אם אין אחר עימו חובה היא לשאול לעצמו ולספר לעצמו, כדברי הרמב"ם.
2. מגנות לשבח. הסיפור צריך להיות בנוי בצורה מדורגת – מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
3. טעמי המצוות. הסיפור צריך לבאר את טעמי המצוות הנעשות בלילה זה, כדברי רבן גמליאל, שחייב לבאר טעמי פסח, מצה ומרור.

אולם, מצוות הסיפור לא נועדה רק לשם הזיכרון ההיסטורי. יסודה בבניית תודעה מתמדת של חיים, המושפעים מאותו זיכרון. מתוך הסיפור של הלילה הזה, יש לבנות את הזיכרון היומיומי המדריך את החיים לאורה של יציאת מצרים, לאורה של הזיקה שבין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא שנוצרה ונוסדה עם הוצאתנו ממצרים על ידי מלך מלכי המלכים. הסיפור בלילה הזה הוא המנוע המרכזי המפעיל את הזיכרון הקבוע שמהווה את התשתית לעבודת ה' שלנו לאורך כל ימות השנה – ביום ובלילה.   בליל פסח אנו מספרים סיפור מפורט לבנים כדי להנחיל להם ולנו את יסודות החיבור והקישור שלנו ל-ה'. מתוך כך, בכל יום אנו זוכרים ומזכירים לעצמנו את היסודות הללו, בלא לפרטם, כדי לבסס את חיינו על פיהם.   כך לשון הרמב"ם במצוות עשה ב' היא מצוות הייחוד:   'שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה', והוא הבסיס לעבודתנו את ה' "  (רמב"ם עשה ב')   באותה מידה ניתן לומר שמצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, היא חלק מקבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע. דבר זה כבר ביארנו והרחבנו בתחילת סדרת שיעורים זו[3]:   "שתי מצוות הן שנצטווינו, מצוות קבלת עול מלכות שמיים שהיא חובת הלבבות, ואינה ייחודית לפעולה ספציפית או לרגע מסויים, זוהי מצווה לחיות תדיר בתוך תודעת מלכות שמיים המרחפת... על כל מעשינו. מצווה אחרת היא לקרוא את שמע, שיסודה הוא בטקס של קבלת עול מלכות שמיים מדי יום ביומו בקצוות היום, בקומך ובשכבך, כדי לתחום את החיים במסגרת זו של מלכות שמיים. אע"פ שלכאורה מדובר במצווה אחת, מכל מקום הרמב"ם מנאן כשתי מצוות  - מפני שיש חידוש בכל אחת מהן שראוי להתייחס אליה בנפרד. יש חובת הלבבות התמידית שלא יתפנה לרגע ממנה, ויש חובת הריטואל הטקסי שהוא חלק ממערכת עבודת ה' של האדם העומד לפניו"  (קריאת שמע ה')   מצוות זכירת יציאת מצרים, לשיטתנו, קשורה בטבורה למצוות קריאת שמע. היא משלימה את קבלת עול מלכות שמיים הטקסית:   "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות"   (משנה ברכות א', ה')   יציאת מצרים מחייבת אותנו בקבלת העול, וחיינו צריכים להיות תחומים במסגרת זו. לפיכך, רואה הרמב"ם את מצוות זכרון יציאת מצרים כחלק של מצוות קריאת שמע. שתיהן מצוות השייכות לריטואל הטקסי של קבלת העול השלם, וכלולות הן זו בזו.   ג. בין ציצית לקבלת עול מלכות שמים   כעת, נעסוק בזיקתה של מצוות ציצית לקבלת עול מלכות שמיים. כאמור, ראינו שישנן שני מנהגים החלוקים ביניהם, האם יש להזכיר ציצית בלילה אגב הצורך להזכיר את יציאת מצרים או לא.   המנהג המוזכר בתלמוד הבבלי, שהוא גם מנהגנו, הוא לקרוא את כל הפרשה השלישית, הכוללת את מצוות ציצית, גם בלילה. נראה, שלפי מנהג זה יש קו המאחד ומחבר את יציאת מצרים ומצוות ציצית - הזיכרון.   כך כתב הרמב"ם:   "ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות. אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים"   (קריאת שמע א', ב'-ג')   בשתי המצוות הללו, יש לתודעה האנושית תפקיד מכריע. התודעה בונה את עולם עבודת ה' של האדם. אין עובד ה' מסתפק בעשיית מעשים רבים, גם אם יהיו אלה כל התרי"ג מצוות, אם אין ליבו ונשמתו מלווים את מעשיו.   על כך זועק הנביא:   "ויאמר א-דני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כ"ט, י"ג)   הזיכרון מעצב את התודעה ומגייס גם את רוח האדם שתלווה את מעשיו, ותעלה אותם למעלה בריח ניחוח.   כך הוא הדבר באשר לזכרון יציאת מצרים. כפי שהדגשנו בסמוך, זיקת עם ישראל לבוראו ולמנהיגו, לקשר המיוחד שנוצר באמצעות בחירתו בנו באהבה ובהשבת אהבתנו אליו, היא המלווה את מעשינו ומדריכה אותנו במסילה העולה אל הדבקות בו יתברך.   כך הוא הדבר גם באשר למצוות ציצית. בלבישתנו אותה במצוות ה', אנחנו רואים את עצמנו כמשרתי ה'. בבגד זה המקיף אותנו מארבע רוחותינו, שהוא העושה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש, אנו זוכרים את ייעודנו, את משימתנו ואת הווייתנו האמיתית. אנו זוכרים את היותנו עבדי ה' השואפים לעבדו באהבה ולהתעלות מתוך כך למדרגת בנים ("בנים אתם ל-ה' א-להיכם", דברים י"ד, א'). השאיפה היותר עליונה היא לחסות בצילו, בתכלת הציצית המובילה את האדם בתהליכי זכרון אל כסא הכבוד.   שאיפתו של עם ישראל כעם ושל כל איש ישראל כפרט, היא דירה במחיצתו של ה' ("ואתם הדבקים ב-ה' א-להיכם חיים כולכם היום", דברים ד', ד'). כך היא גם שאיפת הקדוש ברוך הוא שמתאווה לדירה בתחתונים, לדור עם ביתו יחידתו, כדברי המדרש. הוא שדרשו חז"ל במשנה על הפסוק בשיר השירים:   " 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג', י"א). ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו"         (תענית כו:)   אולם, חז"ל התקשו בשאלה מה עטרה שעשתה אימו של המלך^[4], ולפיכך דרשו בפסיקתא דרב כהנא:   'א"ר חוניא, שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי. כך בתחלה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל וקראן בתי, שמעי בת וראי (תהלים מ"ה, י"א). לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי, שנא' אחותי רעייתי (שיר השירים ה', ב'). לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנ' שמעו אלי עמי ולאומי וגו' (ישעיהו נ"א, ד'), ולאמי כתי'. עמד ר' שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, א"ל אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי"      (פסיקתא, ויהי ביום ג')   כנסת ישראל זוכה למעלת האם באהבת ה' אותנו. ה' רוצה כביכול שניתן לו ונעטר אותו כאם המעטרת את בנה, כדי להכשיר את הקרקע לדירה מלאה של ה' בתחתונים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"     (שמות כ"ה, ח')    

---

[1] הנחתנו כי הזכירו את כל הפסוק המאזכר את יציאת מצרים מבוססת על הסוגיה בברכות שם, שהמציאות הפשוטה היא שכשאומרים אני ה' א-להיכם מזכירים יציאת מצרים:  "חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צריך לומר אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך"      (ברכות יד:) לא הוזקקו לנוסח מודים וכו' אלא למי שלא אמר אני ה' א-להיכם. [2] הוספות לחידושי הגר"ח על הש"ס מ', וראה בהגדת שיח הגרי"ד סימן כ"ז. [3] בשיעור "קריאת שמע (ה') – קבלת עול מלכות שמים ופרשת ויאמר", עיין שם. [4] במדרש מודגש שלא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לבנה שלמה. לפיכך פירשו כמקובל במקומות רבים שהמלך שלמה בשיר השירים הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הם שעשו עטרה ל-ה' במשכן ובמקדש שבנו לשמו.