דילוג לתוכן העיקרי

וילך | המסר הכפול של הפרשה

קובץ טקסט
השיעור מבוסס על שיעור בעל פה ששוכתב ונערך בידי צוות בית המדרש
 
א. פתיחה
בשיעורים הקודמים עמדנו על כך, שברית ערבות מואב חותמת את המהלך הגדול והעיקרי של ספר דברים. חתימתה של פרשת כי תבוא סוגרת את ברית מואב בקריאה הגדולה לבחור בחיים:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת  הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל  הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם"    (דברים ל', ט"ו-כ')
לאחר ברית מואב, מוטלת האחריות על ישראל "לבחור בחיים". דא עקא, שבפרשת וילך מתרחש דבר מה, שאחריו מופיע תיאור קשה למדי בפרשת האזינו. חתימת "התורה" שבפרשת כי תבוא נגמרת, ולפתע הכתוב עובר לדבר על "השירה", שירה ממנה נובעת גישה שונה בתכלית.
 
ב. דברי חיזוק לפני הפרידה ממשה
פרשת וילך, המונה בסך הכול פרק אחד, פרק ל"א, מלווה במנגינת פרידה ממשה. הקורא הרגיל נוטה לתפוס את הפרק כ'נספח' למהלך המרכזי של הספר, הוא ה"תורה". אולם, העמקה ועיון בפרשה מלמדים על חשיבות ומשמעות הפרק.
כך, בפרק זה אנחנו מוצאים פסוקים רבים שחוזרים ומזכירים לנו פסוקים רבים עוד מראשית הספר. כבר מפתיחת הפרשה אנחנו יכולים לראות את ההקבלה לראשית הספר:
דברים א', א'
דברים ל"א, א'
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל..."
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
 
השוואה זו, יחד עם השוואות רבות שעוד נראה בהמשך, נותנות לפרק ל"א מימד של סיכום כל המהלך הכולל של ספר דברים, יחד עם נימה של פרידה ממשה.
ג. חיזוק העם
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַ-ה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"    (שם ל"א, ב')
נחלקו הפרשנים כיצד יש להבין את המילים "לָצֵאת וְלָבוֹא".
חלקם (ראה אצל ר' יוסף בכור שור) סבורים ש"לָצֵאת וְלָבוֹא" היא, כמתבקש, שלב בזקנה. משה מוגבל בגילו וכבר מתקשה ללכת ככל האדם.
ברם, האבן עזרא כותב ש"לָצֵאת וְלָבוֹא" הכוונה היא ליציאה למלחמה. דברים אלה מסתדרים עם האמור בדוד שהיה "יוצא ובא" בצבא שאול[1] וכך עולה בפשטות מהמשך הפסוקים שלנו:
"ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ"   (שם, ג'-ו')
משה מנחם את ישראל כך: אמנם אני בעצמי אינני יכול ללוות אתכם בעת הכניסה לארץ, אך הקדוש ברוך הוא יעבור לפניכם. בנוסף, יהושע יצטרף בתור דמות גשמית שאליה יוכל העם לפנות בשאלות.
בהמשך הכתוב, מביא משה דוגמאות מההתנהלות הצבאית של ישראל במלחמות סיחון ועוג. מכאן נראה באופן נחרץ שהכוונה במושג "לָצֵאת וְלָבוֹא" היא במובן המלחמתי, כהצעת האבן עזרא.
 
ההתייחסות של משה אל המלחמות מול סיחון ועוג מחייבות אותנו להיזכר בנאומו הראשון של משה, בו עיקר הדגש במלחמות העם היה דווקא על המישור השלילי, חטא המרגלים וחטא המעפילים:
"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"  (שם א', כ"ו)
"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם" (שם, ל"ד-ל"ה)
"וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף: וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַ-ה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"      (שם, מ'-מ"ג)
ההשוואה בין שני הכתובים יוצרת ניגודיות בין דור יוצאי מצרים ובין דור המדבר. הדור הראשון לא נלחם כשהיה צריך ויצא להילחם שלא ברצון ה'. לעומתם, דור המדבר יצאו כהוגן ורק כאשר ה' הסכים.
לפי תיאור זה, עולה שדור המדבר הוא דור התיקון של יוצאי מצרים. ממילא, ניתן לקבל את הרושם הכללי שמטרת הפרק היא לחזק את העם לפני הפרידה ממשה.
דברים דומים נראה בפסוקים הבאים שבהם משה מחזק את יהושע.
 
ד. חיזוק יהושע
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַ-ה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת"  (שם ל"א, ז'-ח')
גם פסוקי החיזוק של יהושע בפרשתנו שולחים אותנו אל תחילת ספר דברים:
"יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל"  (שם א', לח)
הציווי שמשה מקבל מאת ה' בתחילת הספר "אֹתוֹ חַזֵּק" מתבצע בפרשתנו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ". ישנה הלימה בין תוכן החיזוק של יהושע לתוכן החיזוק של העם. ה' מלווה את מחנה ישראל לאחר מותו של משה והוא (יהושע) יהיה מנהיגם הבא.
 
ה. מעמד הקהל – זהות הקורא
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם, ט'-י"ג)
הכתוב מצמיד את כתיבת התורה על ידי משה ונתינתה לבני לוי אל מעמד הקהל. יש בדבר חידוש גדול, מפני שאנו יודעים מחז"ל שבמעמד הקהל לא הכהנים הלויים הם הקוראים את ספר התורה אלא המלך. מכך שהכתיבה והנתינה לכהנים בני לוי מוצמדת למעמד הקהל, עולה הרושם שלא המלך הוא הקורא של התורה אלא דווקא הכהנים.
יש לזכור, שכאשר אנחנו מדברים על "התורה" בספר דברים, הכתוב מתייחס לספר דברים עצמו. במילים אחרות, כשמשה מצווה במעמד הקהל לקרוא את "התורה" הוא בעצם מכוון לכך שבטקס המשמעותי יהווה קבלה מחודשת של ברית מואב.
כאמור, מהציווי "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל" עולה הרושם שהמילה "תקרא" משויכת  אל האמור לעיל, אל הכהנים. אף על פי כן, חז"ל הבינו שמדובר במלך. על פניו, נראה שלא ניתן לחלץ הוראה ברורה מיהו הקורא של המעמד.
 
ו. שאלת זמנו של מעמד הקהל
"...מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת"   (שם, י')
פסוק זה מכיל סתירה פנימית הדורשת התבוננות מעמיקה. הביטוי "מקץ שבע שנים" משמעו בסוף[2] שבע שנים, ו"במועד שנת השמיטה" נראה לכאורה בסוף שנת השמיטה. אך "בחג הסוכות" מצביע על כך שמתקיים בתחילת השנה. מתי, אם כן, מתקיים מועד הקהל?
חלקי הפסוק לא מאפשרים לנו לקבל תמונה חד משמעית. זאת, אלא אם נטען שהשנה החקלאית מתחילה בניסן ונגמרת בחודש השביעי, חודש תשרי, שהוא החודש האחרון. לאחריו כל העם נמצא בבית והגשמים יורדים.
לאור השקפה זו, חג הסוכות מהווה, מבחינות רבות, הדבר הדומה ביותר למדבר. כאשר אין לאדם עוד תבואה לאסוף אל ביתו ושום מלאכה לא נותרה עוד לעשות בשדה, למעט השקיית השדה. התחלת השנה הבאה תהיה בהבשלת התבואה בחודש ניסן. עם ישראל יוצא מביתו ויושב בסוכות (שכך היה במשך כל תקופת המדבר) ועובר תהליך של ברית פעם בשבע שנים.
מתוך הכתוב, ניתן לראות שהתורה פונה אל המנהיג (משה, יהושע או כל אחד אחר) כמי שקורא את התורה במעמד הקהל. ברם, יוסף בן מתתיהו מוסר שבימיו מי שקרא את התורה היה דווקא הכהן הגדול, כפי שרצינו לטעון שאפשר להבין בכתוב.
כאמור, אין דרך להכריע בשאלה זו אלא לומר שהתורה מאפשרת בלשונה המפותלת את שתי האפשרויות כאפשרויות פרשנות לגיטימיות.
 
ז. הקהלת העם
הכתוב מזכיר את מצוות הקהל, אך בלשונו מחזיר אותנו אל פרשת ניצבים:
"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"  (שם, י"ב)
שימוש דומה מאוד ללשון בתחילת פרשת ניצבים:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ[3] מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם כ"ט, ט'-י')
בהקשר זה, ראוי להזכיר את הרמב"ם. לשיטתו, יש להביא לאירוע הקהל גם את הילדים שאינם מבינים וגם את החכמים והנבונים היודעים את התורה. לכאורה, היינו חושבים שהם אינם צריכים לבוא. אולם, מסתבר שהקהלת העם איננה באה כדי להקנות ידע לעם אלא בשביל ליצור טקס שאמור לעורר לבבות וגרום לישראל לשוב אל ה' ולרצות בבריתו.[4]
על אף שאין תשובה נחרצת לגבי השאלה איזו ברית (סיני או מואב) באה מצוות הקהל לחדש, הלב נוטה יותר – לאור השחזור וההשוואה לפרשת ניצבים – שהמצווה באה לחדש לנו את ברית מואב ולא את ברית סיני.
 
ח. הכפילויות בפרשת וילך
כפי שתכף ניווכח, פרשת וילך מלאה בכפילויות:
  1. שני נאומים ונואמים. פסוק א' מהווה פתיחה לנאום מתוקף מותו של משה:
"וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"
גם פסוק י"ד מהווה פתיחה לנאום שנובע ממותו של משה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ..."
ההבדל בין שני הנאומים הוא הנואם. בנאום הראשון משה הוא הנואם אל בני ישראל, ואילו בנאום השני ה' הוא הנואם למשה בלבד.
  1. חיזוק יהושע. כפי שראינו, בפסוק ז' משה מחזק את יהושע ואומר לו חזק ואמץ. אולם, בפסוק כ"ג גם הקב"ה בעצמו פונה לחזק את יהושע:
"וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ"
  1. כתיבת התורה ומסירתה. הפסוקים על כתיבת התורה ומסירתה לבני לוי מופיעה פעמיים, גם בפסוק ט' וגם בפסוק כ"ד.
  2. הקהל. ציווי ה'הקהל' של משה חוזר על עצמו בסוף הפרק. שם, משה מתבקש לקבץ את זקני השבטים והשוטרים ולהגיד להם דבר מסוים. כפי שנראה להלן, יש הבדל בין שני הציוויים אך הדמיון ברור ומוחשי.
כל הכפילויות הללו מחלקות את הפרק הלכה למעשה, לשני חלקים בעלי מבנה דומה כפי שנראה בטבלה:
I
II
א. נאום משה לישראל (א' – ו')
א2. נאום ה' למשה (י"ד – כ"ב)
ב. משה ויהושע (ז' – ח')
ב2. ה' ויהושע (כ"ג)
ג. כתיבת התורה ונתינתה לכהנים בני לוי והזקנים (ט')
ג2. כתיבת התורה ונתינתה לבני לוי (כ"ד – כ"ו)
ד. מצוות הקהל (י' – י"ג)
ד1. משה "מקהיל" את הזקנים והשוטרים (כ"ז – כ"ט)
 
הרמב"ן עמד על הכפילויות הרבות בפרק וציין שיש חזרות בין שתי המחציות. אולם, הרמב"ן מוסיף שבחזרה השנייה ישנה תוספת ייחודי - שירת האזינו. הרמב"ן מציין, שבמחצית הראשונה משה אמנם נותן את התורה אך הוא לא מכניס אותה לארון מפני שהיא עוד הולכת להשתנות ולהתרחב. רק לאחר שמגיעה פרשת האזינו סוגרים את התורה בארון.[5]
 
ט. בין שתי המחציות ומטרתה של שירת האזינו
כאמור, ישנו פער בין המחצית הראשונה למחצית השנייה של הפרשה. למרות שמבחינה מבנית שתי המחציות נראות דומות, בחינת הפסוקים מגלה לנו ששתי המחציות מתנגנות במנגינה שונה לחלוטין.
נשווה את האופן שבו מצוות הקהל נראית במחצית הראשונה לעומת האופן שבו משה מקהיל את האנשים במחצית השנייה.
במחצית הראשונה הכתוב מצייר באופן חיובי למדי את מצוות הקהל:
"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"     (שם, י"ב-י"ג)
המטרה הגדולה של מעמד הקהל היא לחזק ולחדד את עבודתם של בני ישראל כשהם כבר בארץ ולהחזיר למוטב את הבנים ש"לא ידעו".
כאשר בוחנים את המחצית השנייה, אנו מקבלים תחושה אחרת:
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:  הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: כי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (שם, כ"ז-כ"ט)
במצוות הקהל המבט לעתיד הוא מבט אופטימי, על פיו בעקבות טקס הברית הדורות הבאים ילמדו להיות עובדי ויראי ה' טובים.
בהקבלה, יש תיאור שלילי מאוד של העתיד לבוא, חס ושלום. בתיאור השני, ישראל מתוארים כמי שהולכים להשחית את דרכם. מטרת הכתיבה וההקהלה היא לא בשביל להחזיר למוטב את ישראל, אלא בשביל להצדיק את העונש שיגיע לישראל בעקבות חטאיהם.
נראה אם כן לומר, שאת החצי הראשון יהיה ניתן לכנות 'העתיד האופטימי', ואילו את המחצית השנייה ניתן לכנות 'העתיד הפסימי'.
את החלוקה בין ראיית עתיד אופטימית ופסימית ניתן לראות בפשטות גם במחציות הנוספות.
נביט בחצי האופטימי של נאום משה. כפי שאמרנו בתחילת הדברים, משה מספר לישראל שהוא לא יכול לצאת ולבוא אך המצב יהיה בסדר כי ה' עם ישראל וגם יהושע יישאר בשביל להנהיג את העם. בחצי השני, כאשר ה' מדבר עם משה נאמרים הדברים הבאים:
 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"  (שם ל"א, ט"ז)
במחצית הראשונה נאמר שלאחר הכניסה לארץ, ה' ילווה את ישראל ולא ירפה את אחיזתו. אולם, כאן מתוארת מציאות של הסתר פנים ומציאות שאין ה' בקרב העם, בדיוק ההפך מן המחצית הראשונה.
לאור כפילות המחציות, ניתן לומר שהכתוב מאפשר לנו שתי אופציות של 'עתיד': האחת חיובית והשנייה שלילית. ההמשך המתבקש של המחצית השנייה, כפי שעמד על כך הרמב"ן, היא שירת האזינו:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה  לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"  (שם לא, י"ט-כ"א)
מטרת השירה, שבאה לאחר התיאור הפסימי של המציאות, היא להזכיר לעם (כעדות) שהוא איננו מעלים פנים מישראל, אלא הוא רק מסתיר את פניו. זוהי הבשורה הגדולה שבגינה יש ללמד את כלל ישראל את שירת האזינו – כאשר יקרו הצרות הנוראיות הללו, ידעו ישראל שמדובר במציאות של הסתר פנים ולא יחשבו שהקדוש ברוך הוא נטש אותם.
 

[1] השוו: שמואל א' י"ח, י"ג. שם, טז.
[2] יש כאלה שפירשו אחרת מגודל הקושיות.
[3] בפרשת ניצבים הכתוב מתאר את הגר כעומד במחנה אך אצלנו כתוב "אשר בשעריך", פער זה נובע ככל הנראה מן המציאות המדברית הראשונית שעולה בפרשת ניצבים שמשמשת לשון "מדברית" קלאסית כגון 'מחנה' וכדומה, לעומת המציאות העירונית-בורגנית ששם ישראל כבר לא בנדודים וממילא לא קיים להם באוצר המילים "מחנה" אלא "שער."
[4] עניין דומה שמהווה מקור השוואה טוב מבחינתנו הוא סיפור ההגדה של פסח שלא בא להקנות ידע אלא תודעה של גאולה.
[5] המשמעות הרחבה של דברי הרמב"ן שאין כאן המקום להרחיב בנידון היא שלדעת הרמב"ן התורה כולה נחתמת כאן, לכאורה כולל פרשת 'וזאת הברכה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)