ה-14 במאי 2018: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים

תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 סברה כי על ירושלים להיות תחת שליטה בינלאומית בחסות האו"ם. אולם, מלחמת העצמאות הותירה את ירושלים חצויה – במערב שליטה ישראלית ובמזרח שליטה ירדנית. בדצמבר 1949 הבהיר ראש הממשלה דוד בן גוריון כי ירושלים תהיה בירתה של מדינת ישראל. בהצהרתו האחרונה הוא הכריז:

 

מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, בטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על­יד תל אביב, אולם למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות.[1]

 

עוד באותו חודש ערכה הכנסת כינוס רשמי בירושלים, וב-23 בינואר 1950 הכריזה כי "ירושלים תהיה, והייתה מאז ומעולם, בירת ישראל". כמו כן, הוחלט במעמד זה להקים שם את בניין הכנסת העתידי. עם זאת, מרבית המדינות לא קיבלו את עמדתה של ישראל ובחרו להקים את השגרירויות בערים ישראלים אחרות.

 

ב-23 באוקטובר 1995, עבר בקונגרס האמריקאי "חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים", ובשמיני בנובמבר אף נכנס לתוקף. החוק מכיר בירושלים כבירת ישראל וקורא להעביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים עד ה-31 במאי 1999. עם זאת, החוק איפשר לנשיא לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים מטעמי "ביטחון לאומי". מתוקף זה, הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה דחו שוב ושוב את ההעברה.

 

ב-23 בפברואר 2018, הודיע הנשיא טראמפ כי שגרירות ארה"ב תעבור לירושלים. השגרירות עברה רשמית לירושלים ב-14 במאי 2018, במקביל לציון שבעים שנה למגילת העצמאות בישראל.

 

מה משמעותו של מהלך זה? יש שיטענו כמובן כי לא מדובר בצעד מהותי, אלא בהחלטה פוליטית בלבד. בשיעור היום נדון האם להכרה בירושלים כבירת מדינת ישראל יש השלכות דתיות או הלכתיות? יש לציין כי רבים מהרעיונות הנידונים כאן מבוססים על שיעוריו של אבי מורי הרב בנימין תבורי ז"ל.[2]

 

המשורר והמקובל הגדול רבי שלמה הלוי אלקבץ (1500–1576 בקירוב), מביע את אהבתו וכמיהתו לירושלים בפיוט המפורסם 'לכה דודי' הנאמר מדי שבוע בקבלת שבת בכל הקהילות היהודיות. בבית הרביעי הוא משתמש בשני ביטויים מקראיים המתארים את אופיה הכפול של ירושלים: "מקדש מלך, עיר מלוכה". באופן דומה, הגמרא מציינת כי היה בירושלים מטבע שסימל את ייחודה של העיר: בצד אחד הופיעו דוד ושלמה, ואילו בצד השני ירושלים עיר הקודש.[3]

 

שני בתי המקדש כידוע נבנו בירושלים, הראשון על ידי שלמה המלך והשני על ידי השבים מגלות בבל. האם בית המקדש השפיע על מעמדה של העיר, או שמא בית המקדש וירושלים הם שתי ישויות נפרדות?

 

הרמב"ם מבין שקדושת ארץ ישראל, שהתחילה בכיבוש בימי יהושע, התבטלה בזמן חורבן בית המקדש הראשון. עם זאת, הרמב"ם טוען כי הקדושה המקורית של המקדש נותרה בעינה, שכן מעמדה המיוחד נוצר על ידי א-לוהים. לפיכך, גם כיום, כאשר בית המקדש חרב, נותרו מגבלות הלכתיות לרוצים לעלות להר הבית.

הרמב"ם, אשר מתבסס על סוגיה בתלמוד הירושלמי, סבור כי קדושת בית המקדש "עולה על גדותיה" אל העיר עצמה. לפיכך הוא טוען שמאז ימי הבית הראשון, קדושתה של ירושלים נותרה בעינה.

 

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים. (הלכות בית הבחירה פ"ו, הט"ז)

 

לדעה זו של הרמב"ם השלכות הלכתיות מעניינות, במיוחד לגבי מצוות הקשורות לבית המקדש.

 

התורה מצווה אותנו ליטול את ארבעת המינים ביום הראשון של סוכות.[4] עם זאת, בבית המקדש המצווה היא ליטול את הלולב כל שבעת הימים.

 

האם יש מצווה מדאורייתא ליטול את הלולב בשאר ירושלים במשך כל שבעת הימים? דעת הרמב"ם בעניין זה אינה ברורה. בעוד שבמשנה תורה הוא מזכיר את בית המקדש בלבד,[5] בפירושו למשנה הוא טוען כי המקדש וירושלים חולקים מעמד זהה.[6]

 

המפרשים דנים בדעת הרמב"ם בעניין זה. בעוד שהרב מנוח בן יעקב (מהמאה ה-13) מבין כי הדעה המוזכרת בביאור הרמב"ם למשנה היא הנכונה,[7] הרב סולובייצ'יק סבור כי דעתו של הרמב"ם תואמת לדבריו במשנה תורה.[8]

 

הפוסקים דנים במידת הרלוונטיות של נושא זה לימינו. הרב יעקב אטלינגר (1798-1871) מגיע למסקנה כי על פי הרמב"ם קיימת היום מצווה מדאורייתא ליטול לולב בירושלים בכל ימי החג. לכן הוא אף מציע לאנשים החיים בירושלים לדאוג שארבעת המינים שלהם יהיו כשרים מדאורייתא כל שבעת הימים.[9]

 

בפועל, אנשים רבים נוטלים לולב בביקורם בעיר העתיקה בירושלים בחג הסוכות, ובכך מקיימים מצווה מדאורייתא. בפירושו לתלמוד הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843–1926) יוצא כנגד דעה זו.[10]

 

מאז ימי דוד המלך שימשה ירושלים כבירת ישראל. כשדוד בוחר בירושלים כבירתו, נראה כי אין הוא מודע לכך שביום מן הימים באותו מקום ייבנה המקדש. הסיבות המתוארות בפשט הפסוקים נראות פרגמטיות בלבד, כדי להבטיח שבירתו "שייכת" לכל עם ישראל. לכן הוא בוחר במיקום שאינו שייך אך ורק לשבטו, שבט יהודה, כפי שהייתה בירתו לשעבר בחברון.

 

הרב הרשל שכטר דן בחשיבותה הדתית של ירושלים כבירת מלכות דוד.[11] הוא מסביר כי מלך ישראל משקף את מלכות ה' בעולם הזה. ממילא, ירושלים, בירת דוד המלך, מסמלת את מלכות השמיים בעולם.

 

פסיקת הרמב"ם לפיה "ואין ממנין אותן [מלכי ישראל] בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד"[12] מוכיחה סברה זו, שכן רק מלך משושלת דוד משקף את המלכות הא-לוהית.

 

הרב שכטר מעלה שאלה זו כדי לבחון האם החלטתה של ממשלת ארה"ב שלא להכיר בירושלים כבירת ישראל (הספר פורסם בשנת 2007), מוצדקת או לא. מצד אחד, הוא טוען שהממשלה השוכנת כיום בירושלים אינה משושלת דוד, ולכן לא ניתן להכיר בירושלים כבירתה האמיתית של ישראל. מצד שני, הוא סבור שבעיה זו תתקיים אך ורק אם ממשלת ישראל תהיה מוכרת כמלכות ישראל באופן הלכתי.

 

העובדה שמהותה של ירושלים היא בירת מלכות דוד, חוזרת בנוסח התפילות והברכות. בברכה הארבע עשרה של תפילת עמידה – ברכת "בונה ירושלים" – אנו מבקשים מהקב"ה לבנות מחדש את ירושלים ולהשיב את מלכות דוד למקומה.

 

ישנם שלושה חלקים עיקריים לברכה:

 

וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכּן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

וּבְנֵה אותָהּ בְּקָרוב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עולָם.

וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוכָהּ תָּכִין: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּונֵה יְרוּשָׁלָיִם. (נוסח אשכנז)

 

מספר שאלות עולות בנוגע לברכה זו. הרב יואל סירקיש מקשה על סדר הבקשות המוזכר בברכה.[13] יש כלל כי החותם ב"ברוך אתה..." חייב להיות בהקשר דומה לביטוי הקודם לו. לכן אין לקרוא את הבקשה, העוסקת בכס דוד, בסוף הברכה.

 

מסיבה זו, הוא מצדיק את המנהג הספרדי שמשנה את הסדר ומסיים את הברכה אחרת:

 

תִּשְׁכּון בְּתוךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוכָהּ תָּכִין

וּבְנֵה אותָהּ בִּנְיַן עולָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּונֵה יְרוּשָׁלָיִם

 

אמנם, האזכור של מלכות בית דוד בברכה זו נראה מוזר. מדוע בכלל מוזכר כאן כס מלכות דוד? השאלה מאתגרת עוד יותר כאשר אנו פונים לברכה הבאה בתפילת עמידה, המוקדשת אך ורק לשיקומה של מלכות בית דוד!

התשובה המתבקשת לשתי השאלות היא שעל אף שיש ברכה המוקדשת להתחדשותה של שושלת בית דוד, הרי שעצם התחדשות מלכות דוד, מבטאת את החזרה לתפארתה של העיר. כלומר, איננו מתפללים רק לבתים, מבנים ופארקים שייבנו בירושלים, אלא אנו מתפללים שביתו של דוד המלך ישוב לעיר. שזוהי בוודאי מהותה של התפילה – השיבה אל תפארתה וקדושתה של ירושלים!

 

אותו רעיון חוזר על עצמו בברכת המזון. ישנה חובה מדאורייתא לומר את אותם ברכות לאחר אכילת ארוחה (למרות שאת הטקסט עצמו כתבו חז"ל). הגמרא מצטטת דעה שטוענת שיש להזכיר גם את מלכות דוד.[14] נראה כי הגמרא מצביעה על כך שמדובר בחובה מדאורייתא. השאלה המתבקשת אפוא היא מהו המקור בתורה לדין זה?

 

הבה נבחן את הפסוק בתורה המהווה מקור לברכת המזון:

 

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:[15]

 

לכל ברכה בברכת המזון מקביל חלק מן הפסוק:

 

"וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" –מקביל לברכה הראשונה "הזן את הכול", המתייחסת למזון. "עַל הָאָרֶץ" – מקביל לברכה השנייה "על הארץ" המתייחסת לארץ ישראל. "הַטֹּבָה" – מקביל לברכה שלישית, ברכת "בונה ברחמיו ירושלים". הגמרא מסבירה כי "הָאָרֶץ הַטֹּבָה" של ארץ ישראל, היא למעשה ירושלים.[16]

אולם, הגמרא מחייבת להזכיר את מלכות דוד. איפה רעיון זה מוזכר בפסוק? גם כאן התשובה היא שבנייה מחדש של ירושלים מבטאת את שיבת מלכות בית דוד לעיר.

 

רבי יוסף קארו מבסס את פסק דינו על הגמרא ומסיק כי מי שרואה את החורבן של מלכות יהודה חייב לקרוע את בגדיו.[17] בדבריו, הוא מציין שלושה מקומות גיאוגרפים נפרדים: ערי יהודה, העיר ירושלים והר הבית. בכל אחד מהמקומות הללו יש לבצע קריעה נפרדת.

 

הפוסקים טוענים כי חורבן אינו בהכרח מונח פיזי המתאר הרס, אלא אף היעדר ריבונות יהודית.[18] בהתבסס על היגיון זה, הרב שכטר מסביר את המנהג כיום לא לקרוע בגדים בעת התבוננות בערי יהודה.[19]

 

עם זאת נראה כי ההיגיון של קריעת הבגד על הר הבית, דווקא שייך בימינו, שהרי חורבנו הפיזי של המקדש עוד קיים. עם זאת, מה הסיבה לקריעה על חורבן ירושלים? ישנן שתי אפשרויות: חוסר תפקודה של ירושלים כעיר מלוכה או שמא היעדר "מקדש מלך".

 

מעתה, אם הסיבה העיקרית היא היעדר ריבונות יהודית, הרי שאחרי 1967, ייתכן שאין חובה לקרוע בגדים. עם זאת, אם הסיבה מבוססת על היעדר בית המקדש, הרי שגם היום עלינו לקרוע את בגדינו על ירושלים.

 

בשיעור של היום, הראנו כי ייחודה ירושלים קשור הן במיקום בית המקדש, והן במלכות בית דוד. נראה לי שלמרות שההכרה של ארה"ב בירושלים כבירת ארצנו אינה מהפכנית, היא עדיין משמעותית שכן היא הביאה אותנו, אנו מקווים, צעד אחד קרוב יותר לירושלים כ"עיר המלוכה".