הסעודה החגיגית הנערכת לכבוד המילה

נהוג לקיים ארוחה חגיגית כדי לציין את קיום ברית המילה. השבוע נדון במקורו ובאופיו של מנהג זה, כמו גם במנהג לא להזמין אורחים באופן מפורש לסעודה זו.

  

מספר מקורות מציינים שסעודת מצווה מתקיימת לכבוד מילת הילד. לדוגמא, הגמרא (כתובות ח ע"א) דנה בשאלה האם ברכת 'שהשמחה במעונו' צריכה להיאמר בסעודת מילה.

המדרש (מדרש תהילים קיב; ראה גם פרקי דרבי אליעזר כט) מלמדנו:

'...וכשנולד יצחק, בן שמונה ימים הגישו למילה, שנאמר (בראשית כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים". והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה. מכאן אמרו חכמים: חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו, שנאמר (שם, ח) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".

למרות שהפסוק מתייחס באופן ברור לארוחה הנעשית לאחר שהילד נגמל מאימו, המדרש מבין שסעודה זו עשויה להיות מובנת כמתייחסת לסעודת ברית המילה. תוספות (שבת ק"ל. ד"ה שש) מסבירים שהמילה 'הגמל' צריכה להיות מובנת כרמז לאותיות ה' ו-ג' - שביחד שוות שמונה, כלומר, שמונה-מל- - ועל כן הן מתייחסות ליום השמיני שלאחר ברית המילה.

ישנם אחרונים המצטטים אמרות שונות מהגמרא (נידה לא ע"ב) :

'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי... ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים...'.

רש"י מסביר שהאורחים: 'אוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש', משום שהאם עדיין אסורה משום טומאת לידה (הטומאה הניתנת לאחר הלידה במשך שבעה ימים לאחר לידתו של ילד זכר). ר' יעקב עמדין (הגהות, נידה לא:) מסביר שזה מקור נוסף לסעודה החגיגית המתקיימת ביום המילה.

מעניין לראות כי רבנו בחיי (בראשית י"ז: י"ג) מסביר שבדומה לקרבן, הנקרב בליווי ארוחה חגיגית - אכילת השלמים – כך גם לברית המילה מתלווה סעודת מצווה.

השערי תשובה (או"ח תקנא:לב) מצטט את אור הנעלם (ט), הטוען, בהתבסס על רש"י (לעיל) שסעודת המצווה שנערכת לכבוד ברית המילה היא חובה מדאורייתא. אמנם, השערי תשובה חולק, וטוען כי חובה זו היא מדרבנן. מקורות רבים, כולל השולחן ערוך (יו"ד רסה:יב), מתייחסים לסעודה זו כמנהג.

 

הסעודה הנעשית לכבוד ברית המילה נחשבת לסעודת מצוה. הרמ"א (שם, יב) כותב שהמנהג הוא לקיים את הארוחה בנוכחות מנין.

החכמת אדם (קמט: כד) מתייחס לכך שהגאון מווילנא היה נוזף במי שהייתה לו היכולת הכלכלית להגיש ארוחה, אך במקום זאת הציע קפה ועוגה. ישנם מקורות רבים, המציינים שלחם צריך להיות מוגש בסעודה זו (ראבי"ה ג: תשנא; ראה גם דברי יציב ב:קסג:ב), וחלק אף טוענים שעל הסעודה לכלול בשר (מגן אברהם, או"ח רמט:ו). אחרים אומרים כי נהוג לאכול מאכלים חלביים בבוקרו של יום ברית המילה (תשובות והגהות ב: תפה).

ערוך השולחן (יו"ד רסה:לז) מתייחס לכך שבזמנו, לא היה נפוץ לקיים סעודה ממש מפאת העוני הנרחב; עם זאת, אנשים היו אוכלים פרי ועוגה לכבודה של הברית. בימים אלה, בקהילות רבות, נהוג לא להוציא סכום גדול לסעודת המצווה, על מנת שלא לא לגרום למבוכה עבור אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם סעודה גדולה.

 

נהוג 'להודיע' לאנשים בנוגע לסעודה החגיגית שנערכת לכבוד ברית המילה, במקום 'הזמנה' רשמית אליהם. מהו המקור למנהג זה?

הגמרא (פסחים קיג:) אומרת ש'שבעה מנודין לשמים'. בנוסף לשבעה אלו - הכוללים את מי שלא מלמד את בנו תורה, מי שלא מניח תפילין על ראשו וזרועו, ומי שאיננו לובש ציצית או קובע מזוזה בפתח ביתו - הגמרא מוסיפה 'ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה'. רבינו חננאל מזהה את 'חבורה של מצוה' זו כ'קידוש'. רשב"ם (ד"ה בחבורת; ראה גם תוספות, פסחים, קיד ע"א ד"ה ואין) מסבירים שהגמרא מתייחסת לחגיגה הנעשית לכבוד ברית מילה או נישואי כהן לבת של כהן. הרמ"א (יו"ד רסה:יב) מצטט זאת בהלכות ברית המילה. הוא מוסיף, בהתבסס על התוספות (שם), שזה חל רק אם ישנו 'צדיק' בקרב האנשים שבארוחה (אנשים מהוגנים).

אודות נושא זה, הפתחי תשובה (שם רס"ה: י"ח) מצטט את המקום שמואל המצטט בעצמו את ר' דוד בן אריה לייב מלידא (1650-1696). בספרו שרביט הזהב, ר' דוד מתייחס לכך שרבותיו היו מבקרים את המנהג של השמשים המקומיים ללכת בית אחר בית ולהזמין אנשים לברית מילה, שמא מי שלא ישתתף ייחשב כ'מנודה בידי שמים'. עם זאת, כן נהוג 'להודיע' לאנשים על קיומה של ברית מילה. דאגה זו מופיעה גם במקורות אחרים כמו בעם לועז (בראשית, יז:ט) ואצל ר' יעקב עמדין בספרו מגדל עז (ט:טז:ה).

מה היקפו של מנהג זה? כאמור לעיל, הרשב"ם מזכיר את הארוחה החגיגית שנערכת לכבוד ברית מילה וחתונה של כהן ובת כהן. התוספות (שם) כוללים את סעודת החתונה (סעודת נישואין) של תלמיד חכם, והלבוש (מנהגים לד) מצטט זאת גם כן.

עם זאת, האחרונים מציינים כי אין מנהג 'לידע' אנשים על חתונה. ר' משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח ב:סה) מציין כי הרמ"א התייחס לדאגת הגמרא 'להיות מנודה בידי שמים' רק בברית מילה. הוא מסביר כי בעוד שכולם מחויבים להשתתף בחתונה כדי לשמוח עם החתן והכלה, רק אבי הבן מחויב לחגוג את ברית המילה של בנו. עם זאת, מי שמוזמן לברית המילה ולא משתתף הינו מזלזל במצוות ברית המילה, ובעבור זה הוא ראוי 'להיות מנודה בידי שמים'.

באופן חלופי, ר' משה שטרנבוך, בספרו תשובות והנהגות (ב:תשמט), מסביר כי הגמרא מבקרת רק את מי שלא מגיע לסעודה חגיגית מכיוון שהוא חושב שדבר זה איננו לכבודו. עם זאת, אם הוא בוחר שלא להשתתף מכיוון שהוא טרוד בעניין אחר הוא איננו נחשב ל'מנודה'. זה עשוי להיות חשש בברית מילה, שלא נמשכת זמן רב. לעומת זאת, ניתן להבין מדוע אדם לא יוכל להשתתף בחתונה, בשל אורכה, ואין חשש שאם הוא לא ישתתף זה יהיה משום גאוותו.

האחרונים מציעים מספר הצדקות עבור האורחים לא להגיע לברית מילה.

לדוגמא, ר' משה טייטלבוים, בהערותיו לשו"ע (שם), מציין כי הגמרא מבקרת מי 'שלא יושב' - או במילים אחרות, אחד הנוכח בארוחה חגיגית אך אינו לוקח בה חלק. הגמרא מעולם לא התכוונה לבקר מישהו שאינו מתכוון להשתתף בברית מילה לגמרי.

לחילופין, ערוך השולחן מציין כי בימיו דאגה זו לא הייתה נפוצה, מכיוון שאנשים 'לא ראויים' היו משתתפים בארוחות חגיגיות. המשנה ברורה (באור הלכה ק"ע ד"ה לא) מסביר כי דאגתו של התוספות נוגעת לסעודה רגילה ולא חגיגית, אולם בסעודת מצווה, נוכחותו של אדם צדיק יכולה להשפיע לטובה על שאר האורחים.

ספר נוהג כצאן יוסף (הלכות מילה) מציע שאם האב או האם מזמינים באופן אישי אדם כלשהוא, הוא אכן מחויב לקחת חלק. באופן דומה, יש המציעים כי אם האב או האם הזמינו אדם יותר מפעם אחת עליו להגיע. 

ר' ישראל דוד הרפנס (ויברך דוד, יו"ד קיג) כותב שהגמרא מבקרת אדם שמזלזל בסעודת מצווה של ברית מילה. עם זאת, מי שאינו יכול להשתתף בברית המילה מכיוון שזה קשה לו מדי, אינו מפר את הוראת הגמרא.

זהו השיעור האחרון בסדרה על הלכות ברית מילה. את המשך הסדרה נקדיש ללימוד הלכות גיור.