הרב סולובייצ'יק | 3

 

אנחנו נכנסים לשיעור השלישי על התפילה בהגותו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. ראינו בשיעורים הקודמים שהגותו של הרב סולובייצ'יק ייחודית בכך שהיא צומחת דווקא מתוך עולם ההלכה, בשונה מהוגים אחרים שהגותם הרעיונית צומחת בעיקר מהעולמות המקראיים, האגדתיים והמחשבתיים. הרב סולובייצ'יק לימד אותנו שגם עולם ההלכה יכול לשמש מקור רחב להגות יהודית מעמיקה.

הפעם נפגוש מקור שונה, כמעט הפוך, להגותו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק נחשף במהלך חייו באופן עמוק לתרבות המערבית, להגות ולפילוסופיה המערבית, והוא עושה בהם שימוש בהגותו. הזרם ההגותי הראשי שבא לביטוי בהגותו הוא זרם ההגות הקיומית-אכזיסטנציאליסטית, המציבה את העיסוק בקיום הממשי כקודם לשאלות המהות, שעמדו במרכז העיסוק של הפילוסופיה לדורותיה. הגות זו עומדת בבסיס החיבור "איש האמונה", וגם התפילה בחיבור זה נידונה מזווית קיומית. כבר בפתיחת החיבור הרב סולובייצ'יק מבהיר שאין כוונתו בחיבור זה לעסוק בשאלות מהותיות מופשטות, אלא בחוויה הקיומית של האדם. הוא אף מציין שאין הוא מתאר את החוויה הקיומית של האדם בכללו, אלא את החוויה הסובייקטיבית שהוא עובר באופן אישי. חוויה זו מתוארת כתנועה בין דבקות לייאוש, בין קרבת אלוקים לתחושה של היעזבות וריחוק ממנו. הרב סולובייצ'יק מוסיף שאין בחיבורו הצעת פתרון, ואף אין בנמצא פיתרון כזה, אלא רק נתינת ביטוי לחוויה האישית, שיש בה להביא להקלה. בזאת הוא משייך את החיבור באופן מוצהר להגות הקיומית.

במהלך החיבור הרב סולובייצ'יק מתאר את איש האמונה ואת חוויתו את עצמו כנטע זר בחברה המערבית המודרנית. נושא התפילה הוא חלק מהדו-שיח המורכב שלו עם חברה זו. נציג את תיאורו בקווים כלליים, ונתבונן במקום המשמעותי שתופסת התפילה בחיבור זה.

 

בספר איש האמונה עוסק הרב בחוייתו כיהודי מאמין שומר תורה ומצוות, בעולם מערבי מודרני. הרב סולובייצ'יק משתמש בהגות המערבית לא רק בכך שהספר מציג הגות קיומית, אלא גם באופן ההצגה. הוא משתמש במתודה טיפולוגית המתארת את התפיסות והחויות דרך דמויות טיפוסיות, על מנת להנגיד ביניהם. הוא משרטט ביד אמן שתי דמויות, שני דפוסי אישיות. כל דמות עוברת ניתוח טיפולוגי מפורט, ומתוארת באופן מדויק ומובהק. את ההשראה לדמויות אלו, שנקראות בפיו "איש ההדר" ו"איש האמונה", הוא שואב משני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האדם המתואר בפרק א הוא איש ההדר, שנברא בצלם אלוקים, וניתנת בידו המשימה למשול בבריאה, ולכבוש ולפתח אותה. לעומתו האדם המתואר בפרק ב הוא איש האמונה, שנוצר מן העפר ואינו עומד מול העולם אלא מול האלוקים. גם אם קשה למצוא במציאות אנשים שמשתייכים באופן מוחלט ובלעדי לאחד משני הדפוסים הללו, ההצגה הקוטבית של שניהם מחדדת את משמעות הפער ביניהם. בזאת אנו פוגשים ממד נוסף בהגותו של הרב סולובייצ'יק: הגותו היא בתוכנה ובצורתה הגות דיאלקטית, הנעה בין קטבים עמוקים מבלי לתת להם פיתרון הרמוני אידילי. הצגת שתי הדמויות המנוגדות היא חלק משיטתו הדיאלקטית של הרב סולובייצ'יק. מלבד זאת, איש האמונה עצמו (שהוא אחת משתי הדמויות המתוארות) מצוי בתוכו במתח דיאלקטי, כפי שעוד נזכיר.

איש ההדר מתאפיין בכוחו היוצר, והכישרון המרכזי שלו הוא השכל המעשי. שכלו מאפשר לו לשכלל את העולם, וליצור יצירות מתקדמות כדי לקדם אותו. הוא מוציא את העולם צעד אחר צעד מטבעו הגולמי, מפתח תעשייה, תחבורה, טכנולוגיה, מקשר בין מקומות רחוקים, ממציא המצאות ומצליח אפילו לפרוץ את גבולות הארץ ולהמריא אל החלל. איש ההדר מתבונן בעולם מתוך השאלה "איך". איך הדברים פועלים, איך אפשר לפתח אותם. אין הוא מחפש מהות ומשמעות, המבט שלו הוא תועלתי. כך הוא מממש את מעלתו כאדם. אם האדם הקדמון מצא עצמו זעיר וחלש למול איתני הטבע, האדם המודרני מצליח לכבוש את הטבע, להתגבר על קשיים, לנצח מחלות ועוד.

אין ספק שהמושג "צלם אלוהים" שבתיאור הראשון בתורה מתייחס אל כשרונו החאריסמאטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוהים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט ביותר הוא השכל האנושי המסוגל לעמוד מול העולם החיצוני ולחקור את פעולתו המסובכת. למרות חסדו ללא גבול של ה', בהעניקו לאדם הרבה תכונות אינטלקטואליות ומידות הסתכלות בגישתו אל המציאות, הרי שעה שבירך ה' את האדם הראשון וכשהטיל עליו לכבוש את הטבע כיוון אותו אל התכונות המעשיות של השכל, אשר באמצעותם יכול הוא להשתלט על הטבע...

האדם הראשון מעוניין בצד אחד בלבד של המציאות, והוא שואל רק שאלה אחת: כיצד פועל היקום? לבו אינו נמשך אחרי השאלה "על שום מה פועל היקום בכלל?" וכן אין הוא מעוניין בשאלה "מה מהותו של היקום?" סקרנותו מוגבלת לשאלת דרכי פעולתו של היקום (...) באדם הראשון שולטת שאיפה אחת, לחשל את הכוחות הטבעיים היסודיים, לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו. 

                (איש האמונה, מוסד הרב קוק, עמ' 14-15).

לעומת איש ההדר, איש האמונה מתבונן בעולם ושואל "למה". עמידתו אל מול המציאות והתעלומה שבה מובילה אותו לחיפוש משמעות, לבקשת האלוקים שעומד מאחורי העולם. שקרוב ורחוק גם יחד, שגורם לאהבה וגם לפחד, לכח וגם לחוסר אונים – לחוית חיים דיאלקטית מקוטבת ומיטלטלת. אין הוא מנסה לכבוש ולשלוט אלא להידבק בקב"ה ולהיכבש על ידו. כשהאדם כובש את העולם – הוא זוכה לכבוד, כשהאדם נכבש בידי האלוקים – הוא זוכה לגאולה.

האדם השני ממשיך לתמוה: "מי הוא העוקב אחריי בהתמדה, בלא שנתבקש ובלא שנדרש לכך, ונעלם אל חלל האין-סוף באותו רגע ממש כשאני פונה כדי לבוא בעימות עם אותו 'הוא' הקדוש, הנורא והנסתר? מי הוא הנוסך באדם בעת ובעונה אחת מורא ואושר, ענווה ותחושת גדלות? מי הוא שהאדם דבק בו באהבה רבה ונלהבת ואשר ממנו הוא בורח מתוך פחד וחרדה? (...)" האדם השני אינו חוקר את היקום המופשט המדעי כי אם את העולם האיכותי המקסים שבו הוא מקיים יחס הדוק עם האלוהים. המיטאפורה המקראית האומרת על האלוהים שנפח רוח חיים בתוך האדם, מתייחסת אל התעסקותו של האדם בדבר האלוהים, אל חוויתו האלוהית, האמיתית והחיונית – והיא אינה מכוונת לאיזה כשרון אלוהי הטבוע באדם והמסומל ב"צלם האלוהים". האדם השני חי בדבקות עם האלוהים. החוויה האכזיסטנציאלית של "אני" שזורה בתודעת הקשר עם "יסוד המציאות", אשר את עקבותיו הוא מגלה בדרכי העקלתון של הבריאה.

                                              (שם, עמ' 18-19).

כל אחד מהשניים אינו נשאר לבדו אלא גם נוטל חלק בקהילה. הרב סולובייצ'יק מציג אותם בהשראת פרשת בריאת האיש והאשה. אחד ההבדלים הבולטים בין האדם בפרק א ובין האדם בפרק ב, לדברי הרב סולובייצ'יק, הוא ביחס לאישה. האדם בפרק א נברא עם האישה יחד, ואילו האדם בפרק ב מתחיל את דרכו כשהוא בודד, ורק לאחר מכן נבראת האישה לעזר כנגדו.  הקהילה של איש ההדר היא הקהילה הטבעית. היא מבוססת על שותפות פונקציונלית תועלתית, אדם וחווה נבראו יחד. שילוב הכוחות שביניהם מביא את האדם להישגים גבוהים יותר.

לעומתו, איש האמונה זקוק לעזר כנגדו, מתוך הבדידות הקיומית שהוא נתון בה. את המזור לבדידות הוא יכול למצוא רק בקהילת האמונה, עם אדם נוסף שגם הוא מאמין בודד. ביניהם נוסדת קהילה של ברית.

העובדה שהקהילה שמפיגה את הבדידות הקיומית היא דווקא קהילת האמונה, חושפת קביעה מרחיקת לכת של הרב סולובייצ'יק: הרב סולובייצ'יק לוקח את התפיסה הקיומית לכיוון קיומי-דתי, וטוען שהפגת הבדידות, שנעשית על ידי קשר של ברית, יכולה להיעשות רק מתוך שותפותו של הקדוש ברוך הוא. האדם אינו יכול להפיג את בדידותו ולמצוא את האשה בכוחות עצמו – הקדוש ברוך הוא נתן לאיש את האישה, ורק הוא יכול לחלץ את האדם ממצב הבדידות. הקשר עמו – קשר משולש בין האדם, הזולת והאלוקים – הוא הגואל את האדם המאמין.

עד כאן הצגנו, בתמצית ובאופן כללי, את שני דפוסי הדמויות שמציב הרב סולובייצ'יק זה מול זה. התפילה שייכת דווקא לעולמו של האדם השני, איש האמונה.

 

הרב סולובייצ'יק מצביע על הקשר העמוק שבין שני מושגים מרכזיים: הנבואה והתפילה. התפילה היא עמידה לפני ה', כמו הנבואה. אלה שני כיוונים של דו-שיח בין הקדוש ברוך הוא לאדם – בנבואה הקב"ה הוא היוזם, ובתפילה היוזם הוא האדם. לפי האמירה של חז"ל שהתפילות תוקנו כנגד אבות או קרבנות, התפילה החלה ברגע שהנבואה הופיעה בעולם, וכשהנבואה הסתלקה והשיח עמד בפני סכנה של ביטול– אנשי כנסת הגדולה דאגו שהוא יימשך דרך ערוץ התפילה. התפילה שתוקנה מאפשרת לפנות אל ה' גם כשהוא אינו יוזם פנייה אלינו.

אף התפילה אין להעלותה על הדעת אם האדם אינו עומד לפני האלוהים ואינו פונה אליו בדרך הדומה לדו-שיח של הנביא עם האלוהים (...) תפילה ונבואה הן שתי הגדרות נרדפות לדו-שיח הנושא אופי של ברית בין האלוהים והאדם. אכן, קהילת התפילה נולדה באותה שעה ממש כשקהילת הנבואה הגיעה לקיצה, וכאשר קהילת התפילה באה לעולם הרוח של היהודי הקדום לא המירה את קהילת הנבואה אלא הנציחה אותה. התפילה היא המשך של הנבואה והאגודה של מתפללים היא ממילא האגודה של נביאים. ההבדל בין תפילה לבין נבואה אינו מתייחס, כפי שציינתי, לתוכנו של דו-השיח אלא לסדר בו מתנהל. בעוד שבתוך קהילת הנבואה האלוהים נוקט ביוזמה – הוא מדבר והאדם מאזין – הרי בקהילת התפילה היוזמה באה מן האדם: הוא המדבר והאלוהים מאזין (...) אנשי כנסת הגדולה ידעו כי בעקבות היעלמותו של דו-שיח זה מתחום התודעה של הקהילה היהודית תפסיד הקהילה את הקירבה האינטימית של האלוהים ועל ידי כך היא תפסיד גם את המעמד של ברית. בתפילה מצאו את גאולת דו-השיח, והם עמדו על כך שדו-השיח יתמיד לעולם. אם האלוהים לא המשיך לקרוא את האדם, הם דרשו שהאדם יקרא לאלוהים.

                                              (שם, עמ' 34-36).

התפילה שייכת באופן מהותי לקהילת הברית – לא לאדם בודד ואפילו לא לשניים שהם הקב"ה והאדם. התפילה קושרת בין השלושה – הקב"ה, האדם והקהילה או העם שסביבו. התפילה מנוסחת בלשון רבים, צריכה להתקיים בציבור, ואף מושא התפילה אינו רק האדם הפרטי אלא גם הסובבים אותו. חז"ל קבעו כי המתפלל על חברו – נענה תחילה. גם בזאת דומה התפילה לנבואה: כשם שמהותה של הנבואה בישראל אינה חוויה מיסטית לה זוכה הנביא, אלא מפגש של הנביא עם אלקים לשם שליחות אל עם ישראל, גם המתפלל נדרש מהגבולות הפרטיים של עצמו.

אסור שקהילת התפילה תהיה רק ענין לשניים, "אני" חולף הפונה אל "הוא" נצחי. הכרחי לצרף אחרים. האדם חייב להימנע מתפילה המכוונת רק למען עצמו. לצורת הריבוי של התפילה נודעת חשיבות מרכזית בהלכה. בעת צרה אסור לו לאדם לשקוע בסבלו, להרהר רק בעצמו, להתענין רק בעצמו, ולבקש את האלוהים רק למען עצמו (...) אדם הראשון האגוצנטרי והמסוגר בתוך עצמו, אינו זכאי להצטרף לקהילת התפילה ובעלת הברית אשר האלוהים חבר בה.

                                                 (שם, עמ' 36).

 

היבט נוסף של התפילה עולה אצל הרב סולובייצ'יק מתוך ההשואה לנבואה והגדרת שתיהן כברית: ברית קשורה למחויבות. הנבואה המיועדת להגיע לעם מטילה עליהם מחויבות, וגם התפילה קשורה למחויבות. שתיהן קשורות למעשה נורמטיבי, ואינן חוויות עליונות שמיועדות מתוך כך רק ליחידי סגולה. תחילה הוא מציג זאת ביחס לנבואה:

אילו היינו מסלקים את החוק מן הפגישה הנבואית של האלוהים ואדם, היינו מגבילים אותה לאספקטים האפוקליפטיים שלה, הרי היתה הדרמה הנבואית כולה מצטמצמת למספר מוגבל של יחידי סגולה, ושאר כל העם היה נשאר מחוצה לה. אפשרות כזאת, העושה את דו-השיח הנבואי לענין אגואיסטי וסודי, תהא בלתי מוסרית מבחינת היהדות שהיא כל כולה בעלת אופי נגלה ודמוקרטי.

                                                 (שם, עמ' 38).

קשורה לזה העובדה שקהילת הברית מיוסדת על ההלכה, וזו מחייבת כל יהודי במידה שווה. אמנם רק משה רבנו עלה לפסגת הר סיני לקבל את התורה, אך מרגע שהיא תורגמה למושגים כמו לא תרצח, לא תנאף וכיבוד הורים – היא נעשתה לנחלת הכלל כולו. הדבר נכון גם בנוגע לתפילה: אי אפשר לראות אותה כחוויה מיסטית של יחידים בעלי מדרגה גבוהה, היא שייכת לציבור.

בהמשך הוא מסביר שגם התפילה היא עניין של ברית ומחויבות. כשם שהנבואה נושאת עמה דרישות מחייבות כלפי העם, גם התפילה כוללת קבלת עול מוסרי. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפיים ובר לבב..." – אל הקדוש ברוך הוא יכול לגשת רק מי שניקה את עצמו וטיהר את ליבו. באופן זה מבאר הרב סולובייצ'יק גם את החובה לסמוך גאולה לתפילה: תחילה על האדם להתחייב, לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות בקריאת שמע, ורק מתוך כך יוכל להתפלל.

מי זה הזכאי לפתוח בדו-שיח של תפילה עם האלוהים? ודאי, האדם המוכן לטהר את עצמו מכל פגם וחטא. כל סוג של עוול, שחיתות, אכזריות וכו' מחלל את עצם מהותה של הרפתקת התפילה, משום שהוא כולא את האדם בתוך עולם קטן ומכוער אשר בו אין האלוהים רוצה להיכנס. אם האדם מתגעגע לפגוש את האלוהים בתפילה, חייב הוא לטהר את עצמו מכל דבר החוצה בינו ובין ה'. מעולם לא ראתה ההלכה את התפילה כמחווה נפרדת ומאגית, שהאדם יכול לעסוק בה בלי שיאחד אותה עם מכלול חייו. ה' מקשיב לתפילה העולה מלב דכא, העצב בשל חיים נבוכים ואוויליים ואשר עז חפצו לגאול את החיים הללו. כללו של דבר, רק האדם המתחייב זכאי להתפלל ולפגוש את האלוהים. לעולם מבשרת התפילה את התשובה המוסרית.

                                              (שם, עמ' 39-40).

עיקרון זה, של טהרת הלב והמחויבות כבסיס לתפילה, מופיע רבות בדברי חז"ל וההוגים שבעקבותיהם. הרב סולובייצ'יק מחבר זאת לכריתת הברית המשולשת, בין האדם לזולת ולקדוש ברוך הוא.

 

מבין חלקי התפילה, ראינו בשיעורים הקודמים שהרב סולובייצ'יק מעמיק במרכז את הבקשה. זה המוקד בתפילתו של איש האמונה, והיא המבטאת יותר מכל את מצבו הקיומי. אמנם גם איש ההדר יכול למצוא את עצמו מתפלל – הוא עשוי להתפעל התפעלות קוסמית מהעולם שהוא  מופקד על פיתוחו, ואף להגיב על כך בשבח והודאה לבורא, אבל לא זו מהותה של התפילה. עומק התופעה של התפילה הוא העמידה לפי ה' בדו-שיח, מתוך הכנעה, תחושת התבטלות, התרוצצות בין הריחוק מהקדוש ברוך הוא ובין הרצון לקרבה. אלו מתבטאים בממד הבקשה שבתפילה, ולכן היא מתאימה לאיש האמונה דווקא.

האתגר הגדול של האדם המאמין שחי בעולם המודרני, ושהתרבות סביבו מפגישה אותו דווקא עם כוחו של האדם ויכולת שליטתו, הוא לעשות את התנועה לכיוון האדם של פרק ב – שיודע גם את חולשותיו, שיודע בדידות וקרע, ומתוך כך נכנס בברית ומקבל על עצמו עול מלכות שמים. איש ההדר אינו עובר את החוויה הזאת, הוא עסוק בפיתוח המואץ של העולם. התפילה היא חלק מהחוויה העמוקה שאיש ההדר מחמיץ, ואיש האמונה זוכה לה.

*

בזה אנו מסיימים את עיסוקנו בתפילה בהגותו של הרב סולובייצ'יק. הדגשנו כמה מאפינים ייחודיים בשיטתו: האחד – עיצוב ההגות מתוך הסוגיות ההלכתיות דווקא, והשני – עיצוב ההגות תוך שימוש מבוקר ביסודות מהפילוסופיה הכללית המודרנית, ובמיוחד ההגות הקיומית. שני המאפיינים האלה אף משתלבים זה בזה (ההגות ההלכתית היא חלק מהעקרונות שמכוננים גם את הניתוח שבמאמר איש האמונה, שמציג את הממד הקיומי).

אצל הרב סולובייצ'יק, הדיון בתפילה נעשה על רקע העובדה שהיהודי נוטל חלק בעולם התרבותי המודרני שסובב אותו. בכך חורג הרב סולובייצ'יק מרוב ההוגים שבהם עסקנו עד היום, שעיקר עיסוקם היה בדיון פנים יהודי בתפילה. מתוך כך גם את העיסוק במושגי היסוד שהציב האר"י בהגותו, בירור הניצוצות ועליית העולמות, שמצאנו אצל הוגים רבים שקדמו לרב סולובייצ'יק, לא מצאנו בהגותו של הרב סולוביצ'יק שהיה קשור פחות לעולם הקבלה, אף כי לא הדיר עצמו לגמרי ממנה.