סיכום הלימוד שלנו | 1

את השיעורים האחרונים נשתדל לנצל למבט מסכם על הלימוד של השנה, ועל הכיוונים המרכזיים שעלו בו.

פתחנו את הלימוד בהיכרות עם היסודות הראשיים של תורת התפילה של האר"י. באופן כללי האר"י ממשיך את המהלך הראשי של המקובלים: המקובלים מלמדים על העולמות האלוקיים שנמצאים למעלה מן העולם שלנו, ועל כך שבתפילה האדם פועל בעולמות העליונים הללו. אלא שהאר"י מפתח מאוד את הממד הזה בכמה הבטים, וגם מוסיף לו חלקים ייחודיים.

ראשית, התפילה על פי כוונות האר"י יורדת לפרטי פרטים של המילים והאותיות שמהן מורכבת התפילה. היא מפרקת כל משפט, וחושפת בו תהליכים רוחניים שלמים. אפשר להמשיל זאת למדע הפיזיקה, ש"מפרק" את החומר שנראה לעינינו למולקולות, אטומים, אלקטרונים ופרוטונים, קווארקים ועוד. יתרה מזאת, כפראפרזה על דברי חז"ל כי "כל התורה שמותיו של הקב''ה", נוכל לומר כי על פי האר"י – כל התפילה שמותיו של הקב"ה. מי שיביט בסידורים שמיועדים לתפילה על פי כוונות האר"י ימצא כרכים עבים, מלאים עמודים שבהם מודפסים שמותיו של הקב"ה במגוון אופנים וצורות.

נוסף על זאת, עסקנו במהלך לימודנו בשני תהליכים בולטים שמתרחשים על פי האר"י בתפילה ומשרטטים את מהלכה: עליית העולמות ובירור הניצוצות. נביא כאן שוב את ניסוחו התמציתי של הרב הנזיר:

צריך להעלות העולמות ממטה למעלה, ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו, עד שנמצאים כל העולמות יחד קשורים בעולם האצילות, בעת שמתפללים תפלת י"ח בעמידה, ואח"כ צריך להוריד מעילא לתתא. בכל יום, מן תחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה. ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה. ומן יוצר אור עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה. וכל העמידה הוא עולם האצילות.

                          (קול הנבואה פרק עא, עמ' רמא).

האדם צריך לעבוד ולתקן העולם במעשה ובדבור. העבודה זו תפלה, לתיקון העולם. בכל יום ובכל תפלה, מתבררים בירורים חדשים, מה שלא נתבררו.

                            (קול הנבואה פרק סט, עמ' רמ).

עקרון עליית העולמות מלמד על עליית עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) אל עולם האצילות וחזרתם אל מקומם. עלייה זו מתרחשת לאורך חלקי התפילה, ועל בסיסה בנוי הסדר שבסידור התפילה. עקרון בירור הניצוצות מלמד כי ניצוצות הקדושה, אשר נפלו בשבירת הכלים אל עולם הטומאה, מתבררים ועולים מחדש אל הקדושה. תהליך זה תופס מקום מרכזי בעבודת תיקון העולמות על פי האר"י. חלק נכבד מעבודה זו מתרחש מדי יום בעבודת התפילה.

תפילתו של האר"י היא תפילה של מקובל, וככזאת היא עוסקת בהתרחשות שבעולמות העליונים. יתרה מזאת, התפילה על פי קבלת האר"י היא התפילה הסבוכה ביותר מכל תפילות המקובלים, ורק יחידי סגולה מתפללים על פיה. למרות זאת היתה השפעה גדולה לתורת התפילה של האר"י, ולתהליכים שעליהם לימד, על זרמים רבים שבאו אחריו, זאת אף שרבים מן הזרמים הללו התעניינו יותר במתרחש באדם ובעולם.

במהלך לימודנו ראינו שהבעל שם טוב, המגיד ממזריטש ולאחריהם ענפים נוספים מן החסידות, וכן רבי חיים מוולוזי'ן והרב קוק, עסקו בצורה זו או אחרת ביסודות הללו שלימד האר"י, ונתנו להם ממדים נוספים של פשר. לאר"י הייתה, אם כן, השפעה גדולה על עולם התפילה בזרמים שאחריו. כמובן, כל אחד מהזרמים הללו הוסיף גם ממד משלו לביאור עניינה של התפילה, ולא הסתפק בביאור היסודות שלימד האר"י.

 בשלב הראשון של הסיכום נסקור את אופיה הכללי של התפילה, לפי ההוגים שבאו אחרי האר"י שבהם עסקנו. בשלב שלאחר מכן נעסוק באופן ממוקד בסוגיות עליית העולמות ובירור הניצוצות (כולל סוגיית העלאת המחשבות הזרות שהתפתחה בעקבות סוגיית בירור הניצוצות) ונסכם את האופן שבו פירשו אותן הבאים אחרי האר"י.

 

יסוד היסודות של החסידות הוא "מלא כל הארץ כבודו" או "לית אתר פנוי מיניה". יסוד זה מלמד כי העולם כולו מלא בנוכחות אלוקית. התפילה בראשית החסידות לוקחת את האדם מהצרכים האישיים שלו למישור מופשט וחי יותר, ששייך למפגש עם האלוקות הנוכחת. בזאת, למעשה, היא מקלפת שכבה חיצונית של המציאות, וחושפת חלק מן הפנימיות של העולם.

מכך שיש נוכחות אלוקית שממלאת את המציאות, צומח האידיאל החסידי העליון – אידיאל הדבקות, והוא מעצב את אופיה של התפילה. אצל הבעל שם טוב בתפילה מתחוללת מהפכה תודעתית, והיא מביאה לדבקות של איבוד חושים. הדבר דורש גם להישאב אל התפילה בכל הכוחות. אצל המגיד, תלמידו, תפילת הדבקות מקבלת אופי בולט יותר של חתירה לביטול האני.

ביטוי ברור יותר של יסוד הנוכחות האלוקית מופיע בקביעה של הבעל שם טוב, שלפיה התפילה מכוונת למדרגה שבה השכינה מדברת מתוך גרונו של האדם – בבחינת "ה' שפתי תפתח". יסוד זה מביא למקום עמוק יותר את התנועה של ביטול האני. הביטול מגיע עד כדי התרחשות של תפילה שמידבררת דרך האדם, במקום שהוא יתפלל אותה.

הנחיה נוספת מצויה אצל הבעש"ט – שהתבות שהאדם אומר בתפילה יאירו. גם יסוד זה מתקשר לחשיפת האלוקות בתפילה. לפי זה, כשאדם מתפלל הוא אינו מוציא מפיו תוכן אלא אור. הוא מביע את ההארה הרוחנית, שבעצם מגלה את הנוכחות האלוקית.

הנחיה זו, שמעבירה אותנו מהמישור של התוכן הגלוי שבמשפטי התפילה אל האור שהם מכילים, היא פתח למהלך משמעותי יותר שמלמד הבעש"ט – פירוק המשפטים למילים ולאותיות. מהלך זה מביא לתפילה מסוג אחר לגמרי מהמוכר. אנו הולכים ומתרחקים מן המשמעות המוכרת של תוכן, אל ממד של אנרגיה אלוקית שמצויה באותיות. בדרך כלל האותיות נתפסות בתור סימנים, שאם מצרפים אותם באופנים המוסכמים, נוצרים צירופים בעלי משמעות; לעומת זאת, הבעש"ט מורה דווקא לפרק את המילים לאותיות כדי לעמוד על העומק הפנימי שלהן (גם את הנקודה הזאת אפשר לדמות ליחסים בין חפץ לאטומים; כשמביטים על חפץ פיזי כלשהו, ועוברים להתייחס להיבט האטומי שלו, החלקיקים שמרכיבים את החפץ הם בוודאי בעלי אנרגיה עוצמתית הרבה יותר).

הנשמה מסוגלת להסתכל כך על התפילה, והתפילה מקבלת איכות אחרת לגמרי, ששייכת לממד אחר. כשמפרקים את המילה לאותיותיה, ומגלים את האור האלוקי שמאחוריה, חושפים יותר את האלוקות. חיבור של התיבות למשפט מעניק להן כוונה מסוימת אך לשם כך מצמצם אותן, ואילו פירוק של התיבות מפשיט אותן ומגלה את האור שבהן. האותיות הן הדרך לצאת מתוך המסגרות המוגבלות של התוכן, מתוך המשמעויות האנושיות הסופיות, אל העולם האינסופי. כל אות היא אור. זהו שער לדיבור בשפה מופשטת ופנימית יותר, בשפת הלב והנשמה.

התפילה ברמת האותיות פותחת מרחב של סולם רוחני שלם: "כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחר כך מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחר כך מתיחדים יחודים אמיתיים באלהות". התנועה בסולם של עולמות-נשמות-אלוקות מתחילה בעולמות הממשיים על כל מה שכלול בהם, מתקדמת פנימה אל הנשמות שהן המהויות הרוחניות, וחושפת דרך כך את הנוכחות האלוקית.

אמנם גם האר"י מפרק את המשפטים למילים ואותיות, אך יש הבדל משמעותי בינו ובין הבעש"ט.. אצל האר"י נחשפים השמות האלוקיים המדויקים שחבויים במילים, והתהליכים המדויקים שעוברים על הופעת שמות אלו. אצל הבעל שם טוב נחשפים המטענים המצויים במילים ובאותיות עצמן, בלי להופכן לשמות אלוקיים ולתהליכים מדויקים מסוימים. אצל האר"י המעבר הוא ממשמעות ארצית למשמעות אלוקית, בעוד אצל הבעל שם טוב המעבר הוא ממשמעות בכלל, אל האור שמעבר למשמעות.

 

מכאן עברנו לעיין בספר התניא. נפתח ביסודות הספר, ונמשיך אל משמעותם בעבודת התפילה. ספר התניא מלמד כי יש באדם שתי נפשות, אלוקית ובהמית. רוב בני האדם מצויים במדרגה של "בינוני", ושתי הנפשות נמצאות אצלם במלחמה מתמדת. עבודת השם של הבינוני היא לכפות את הנפש הבהמית תחת הנפש האלוקית. עבודה זו נעשית על ידי התבוננות בגדולת ה', שביכולתה לעורר את אהבת ה' בליבו של הבינוני, במידה שתתפשט ותכפה גם את הנפש הבהמית שבו לעשות את רצון ה'. אצל הבינוני המלחמה היא תמידית. הוא נועד להיות אדם שתמיד מצוי במלחמה, אך מתגבר על יצרו. לעומת הבינוני ניצב הצדיק; מדרגת הצדיק אינה מדרגת הכפייה – אתכפיא, אלא מדרגת אתהפכא. הרע שבו כבר התהפך לטוב, יצרו חלל בקרבו, ואין בו עוד מלחמה.

יש ערך מיוחד דווקא לעבודת ה' של הבינוני, שמצליח להתגבר על יצרו ולעבוד את ה' ביראה ואהבה. יש בה ביטוי לכך שהעולם נברא – לפי בעל התניא – כי נתאווה הקב''ה לדירה בתחתונים. מבחינות מסוימות דווקא הצלחת ההתמודדות של הבינוני מגלה יותר את השכינה בתחתונים.

עבודת הבינוני מבוססת על כך ש"המוח שליט על הלב". על ידי עבודת התבוננות של כוחות ההכרה הרוחנית של האדם – החכמה הבינה והדעת (חב"ד) - בגדולתו של הקב''ה, ייוולדו מידות האהבה והיראה שימלאו את הלב לעבודתו, ויביאו לכך שהנפש האלוקית תצליח במאבקה להתגבר על הנפש הבהמית.

כאן אנו מגיעים אל עבודת התפילה. גם לבינוני יש מצבים שבהם המאבק מוכרע לגמרי בדומה למדרגת הצדיק: בקריאת שמע ובתפילה שלאחריה. בקריאת שמע נעשית התבוננות עמוקה בגדולתו של הקב''ה, והיא הרגע שבו האדם מקבל על עצמו במחשבה עול מלכות שמים ("שמע ישראל...") ומגיע לאהבת ה' ("ואהבת את ה' אלוקיך..."). מתוך ההתבוננות הזו יכול הבינוני לעורר את נפשו לאהבת ה', כך שהנפש הבהמית תתבטל אליה לפחות באופן זמני. הרגעים של קריאת שמע הם בין רגעי השיא היחידים של הבינוני, שבהם הוא טועם משהו מהמדרגה שמעליו – מדרגת הצדיק. התפילה מותירה אמנם רושם, אבל בזמן שאחריה מתעוררת הנפש הבהמית מחדש, והאדם חוזר למדרגת הבינוני.

 

למול תנועת החסידות צומחת ההתנגדות, שמקבלת את ניסוחה הרעיוני על ידי רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים. הנקודה היסודית שפותחת את ספר נפש החיים היא שהאדם נברא בצלם אלוקים. משמעות הדבר, לפי המתבאר בספר, היא שהאדם שולט ומשפיע במעשיו על העולמות העליונים כולם. הקב"ה ברא את העולם באופן שכל הכוחות העליונים מושפעים ותלויים במעשי המצוות של האדם. האדם הוא הנברא העיקרי, ובמעשיו הוא מאפשר לגילוי האלוקי להתחבר אל העולמות ולשפע האלוקי להופיע. יסוד זה מכונה בפי המקובלים הראשונים "עבודה צורך גבוה" (לצד זה נפש החיים מדגיש כי בניגוד לגילוי האלוקי, העצמות האלוקית ודאי אינה מושפעת כלל ממעשי האדם, והעבודה היא לצורך הגילוי ולא לצורך העצמות).

מכאן נגזר ייעודו-תפקידו של האדם. האדם נועד להיות כחייל שנאמן למלכו, ועושה את התפקיד המוטל עליו למען שלמות מלכותו של המלך. מטרתו חורגת מהדאגה לגורלו ולחייו שלו אל אחריות על העולם כולו, וזו גם מידת כוח השפעתו.

נפש החיים מסביר בתחילה שזו משמעותן של המצוות ושל הברכות (שיש בהן שבח והודיה אשר מגלים את שמו של הקב''ה). בהמשך הוא קובע שזו גם משמעותה של התפילה – תפילת העמידה, אף שהנוסח הפשטי שלה עוסק בבקשות אישיות של האדם. לפי התפיסה העקרונית של נפש החיים המתפלל אינו אמור לבקש על ענייניו האישיים, אלא להיות עסוק גם בתפילה בעבודה לצורך גבוה. על כן, כותב נפש החיים, אין להבין את נוסח התפילה כפשוטו, כדואג לאדם עצמו. הוא מביא ראיה ברמת הפשט מתפילת ראש השנה, שעוסקת כולה במלכותו של הקב"ה, ומשמשת לפי נפש החיים אב טיפוס גם לכל שאר התפילות, אף שאינן נראות כך לפי פשוטן.

ראיה נוספת מביא נפש החיים מדברי חז"ל שהתפילה היא כנגד התמידים. הקרבן הוא הרי פעולה של נתינה שלנו לקב"ה, וכדי להשוות את התפילה לקרבן צריך שגם היא תהיה מסירה לקב"ה, דבר שיובן דווקא אם התפילה נועדה לצורך גבוה. לאור זאת קובע נפש החיים מסקנה מרחיקת לכת: יש לשאוף שלא לכוון כלל בתפילה לצרכינו האישיים.

אלא שכאן מתעוררת בעיה לא פשוטה. כיצד נוכל לומר את המילים של התפילה בכוונה, מבלי לחשוב על צרכינו שמילות התפילה מבקשות אותם? שאלה זו מביאה את נפש החיים לקביעה מרחיקת לכת נוספת: התפילה אמנם מנוסחת באופן שנראה כמו בקשות אישיות, אבל באמת אנשי כנסת הגדולה שתלו בתוך הנוסח הפשטי סודות עמוקים. לפי פשטן עוסקות מילות התפילה בצרכי היחיד, אך בממד הסוד הן מחוללות את השפעתו של האדם על המציאות הרוחנית, ואת פעולתו לצורך גבוה. רבי חיים מוולוז'ין מנחה (על פי פירוש שהוא נותן למקורות קדומים) "ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה, אפילו של תורה ומצות, כי אם בתיבות התפלה עצמם". הוא דורש לחשוב על מילות התפילה עצמן, מילה מילה, ולא על המובן שלהן. התפילה היא בבחינת צופן נסתר שהחביאו אנשי כנסת הגדולה מאחורי מילים מוכרות. אין בידינו להבין את הצופן אלא רק להקפיד על אמירתו. יש דמיון מרתק בין נפש החיים לבין הבעש"ט, מצד פירוק המשפטים ממשמעותם והמעבר אל אבני הגלם שמרכיבים המילים והאותיות; אולם לצד הדמיון, הטעמים והמגמות המביאים לכך שונים, וממילא גם המשמעות.

לאור זאת, הכוונה והמעורבות הנפשית בתפילה מכוונות לא לתוכן המילים אלא להתקשרות הנפש דרכן אל מקורן העליון, מתוך רצון לעשות את שליחותה בתיקון העולמות. התפילה מחוללת את השחרור מהעולם הזה ומבטאת את ההתמסרות לצורך גבוה. גם בחסידות מדובר כמובן על מעורבות הנפש בתפילה, אלא ששם המטרה היא להסיר את המחיצות של העולם, ולהתבטל לפני האלוקות; אצל נפש החיים, האדם אמור לעמוד ולשמש לפני הקדוש ברוך הוא. המגיד ממזריטש משתמש הרבה במשל של האהבה שבין הבן לאב. אצל נפש החיים האהבה היא התמסרות של החייל למלך. הדבקות אצל נפש החיים הופכת לדבקות במשימה ובנותנה.

נמשיך את סקירתנו בשיעור הבא, ונסכם את עיוננו בהוגים הבאים שפגשנו – רבי נחמן מברסלב, הראי"ה קוק, הגרי"ד סולובייצ'יק ומניטו.