נכתב ע"י איתן צור (ג') בדף קשר 1668, וארא ה'תשפ"א[1]

פתיחה – תפילת הבינננו חובת בקשת גשמים

הקב"ה מצוונו להתפלל, כפי שדורשים חכמים "תניא: "לאהבה את ה' א–להיכם ולעבדו בכל לבבכם" – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה" (תענית ב.); אנשי כנסת הגדולה תיקנו שמונה עשרה ברכות כסדר התפילה התקני (מגילה יז:). על גבי זה, מחדש ר' עקיבא שלעתים אין צורך להתפלל שמונה עשרה ברכות מלאות: "אם שגורה תפלתו בפיו^[2] מתפלל י"ח ואם לאו מעין י"ח" (ברכות כח.), ושמואל מסביר שכוונתו לתפילת הביננו (שם כט.).

בין חלקי התפילה השונים נמצאים גם הזכרת 'גבורות גשמים' בברכת הגבורות, ובקשת גשמים בברכת השנים. באשר למקור לחיוב זה, דרשת חכמים לגבי חיוב תפילה שבה פתחנו (תענית ב.), קושרת בין התפילה לגשמים באופן הבא: "ומנא לן דבתפלה? דתניא: לאהבה את ה' א–להיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב – הוי אומר זו תפלה; וכתיב בתריה: 'ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש'".

חובה זו של בקשת הגשמים בתפילה קיימת כמובן אף כשאומר הביננו, אלא שמאחר שזוהי תפילה קצרה נחלקו התלמודים האם יש דרך לשלב בקשה זו בתפילה: הירושלמי (ברכות ד', ג; לד.) אמנם מביא שיש להוסיף את גבורות הגשמים בתוך נוסח הביננו: "אמר ר' חגי אם היו גשמים אומרים גשמי ברכה אם היו טללים אומרים בטללי ברכה". אך לעומתו, הבבלי דוחה לגמרי את אמירת הביננו בימות הגשמים בנוסח שכזה מחשש שיתבלבל: "אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל 'ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר'! אתי לאטרודי".

יש לציין שהבבלי אינו דוחה את נוסח בקשת הגשמים, אלא את  השינוי בתפילה שעלול להביא לבלבול המתפלל. הב"י (או"ח ק"י) סובר שיש חשש לדילוג על מילים אם מוסיף מילים אחרות: "אדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם", ובצורה קצת שונה מסביר הפרישה (שם) שהחשש הוא לשינוי סדר התפילה: "דיאמר השאלה שלא במקומה וזהו הטעות דיקדימה או יאחרה מלאמרה בברכת ברך עלינו".

בפשטות, עולה שאם בעיית הבלבול תיפתר, הרי שהנוסח המוצע בירושלמי ניתן לאמירה אף לשיטת הבבלי.

הפסיקה

רוב הראשונים פוסקים כבבלי שאין לומר הביננו בימות הגשמים (כגון הרמב"ם (תפילה ב', ד), רשב"א (ברכות כט. סוד"ה 'מתקיף', וכן בטוש"ע ק"י ובאחרונים). עם זאת, נוסח הירושלמי מובא בסידור רש"י (נ"ח)^[3], וכך מביא המאירי (ברכות כח: ד"ה 'לא הותר'), "ובחבורי קצת רבני צרפת ראיתי שכוללים בה שאלה בשם תלמוד המערב וברך שנותינו בגשמי ברכה", ובעצמו פוסק כך – אם אין חשש שיתבלבל: "ומ״מ אם בטוח בעצמו שלא לטעות והוא שעת הדחק מותר על דעת גדולי המפרשים ואין הכל מודים בה". גם ר' מנוח המובא בכס"מ (שם) כותב ש"משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי",^[4] אך הכס"מ טוען ש"בקשתי לו חבר ולא מצאתי", ולכן דחו האחרונים את דבריו.^[5]

היתר אמירת הביננו כשאין חשש לבלבול נעשה רווח יותר באחרונים בגלל תפוצת הסידורים המודפסים;^[6] מהרי"ץ פוסק בסדור 'עץ חיים' (צד.) "ונ"ל דאם יש סדור לפניו שאומר מתוכו ליכא מאן דפליג דלא אתי לאיטרודי", וכן בגשר החיים (א' א' ג) מתיר לחולה לומר הביננו אף בימות הגשמים "אם יודע שיזכור לומר ותן טל ומטר".

הצעה להסבר מחלוקת התלמודים

כדי להסביר את מחלוקת התלמודים,^[7] וכן את הראשונים שלכאורה פסקו כנגד מסקנת הבבלי, וכדי לפתור את בעיית התפילה בשעת הדחק (בצבא לדוגמה) בחורף, נראה להציע שדברי רב ביבי בגמרא על כך שאין לומר הביננו בחורף נאמרו רק בבבל.

בניגוד לארץ ישראל, ימי בקשת גשמים בבבל מועטים יחסית, משום שבקשת הגשמים בבבל אינה מתחילה בתאריך עברי קבוע כמו בארץ, אלא "בגולה עד ששים בתקופה" (תענית י.). לכן, בבבל יש חשש שיתבלבל אם יוסיף את בקשת הגשמים לתפילה הקצרה, אך בארץ ישראל שמבקשים כמעט חצי שנה אין חשש שיתבלבל ולכן יכול לומר הביננו ולבקש בו גשמים.

ניתן לדייק הבנה זו מלשון רב ביבי הפוסק ש"כל השנה כולה" ניתן לומר הביננו מלבד ימי בקשת גשמים, ומשמע שימים אלו מועטים ביחס לכל השנה. בארץ ישראל אין המצב כך, ולכן גם חשש הבלבול אינו קיים וניתן לכלול את בקשת הגשמים בברכת הביננו. דיוק זה עולה מדברי הרשב"א (נדה ח: ד"ה 'מפני'), וכן מהתוספות (יומא פח. ד"ה 'מפני') שם מבואר ש'כל השנה כולה' הוא רוב הזמן, לעומת ימים מיוחדים (כמו יום הכיפורים) בהם התפילה שונה.

מכאן, שאמנם הבבלי אוסר אמירת הביננו בימות הגשמים משום שיש חשש שיתבלבל כשיבקש גשמים, אך יתכן שבארץ ישראל חשש הבלבול קטן שכן ימי הגשמים מרובים ובקשתם מורגלת ואין חשש שיתבלבל, כפי שנפסק בירושלמי. לאור זאת, ניתן להציע שמי שנמצא בנסיבות המאפשרות אמירת הביננו בארץ ישראל, יוכל לעשות זאת אף בימות הגשמים, תוך הוספת נוסח בקשת טל ומטר "ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר".

[1]* תודה רבה לאביעד ברסטל על הסיוע בהעלאת הדברים על הכתב ובניסוחם.

[2] כהגדרת הרמב"ם (תפילה ב', ב): "במה דברים אמורים? כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו"

[3] וכן הכלבו (י"א) אינו מכריע בין הבבלי לירושלמי.

[4] יסוד הרעיון בדין אמירת ברכת כהנים על ידי הש"ץ המופיע במשנה בברכות (לד.): "אם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי".

[5] בפר"ח (ק"י, א), לדוגמה: "בברכת הבינינו כיון שחששו רבנן לדילמא אתי לאטרודי מסתברא שאפי׳ שמובטח דלא מיטריד יתפלל י״ח שלימות דהכי עדיף טפי והכי נקטינן".

[6] הבסיס להיתר מופיע במג"א (קכ"ח, לא) המרחיב את היתר אמירת ברכת כהנים על ידי הש"ץ: "לדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו".

[7] אם לא נסתפק בהסבר הערוה"ש (שם ד): "ותדע שיש מחלוקת בסברא דטרודי: שהרי בירושלמי שם אומר באמת על ימות הגשמים שיכללנה, עיין שם. ואם כן לא סבירא ליה סברא דטרודא גם ב"טל ומטר"".