כל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור

ברצף אגדות החורבן במסכת גיטין נו נמצא הסיפור המוכר על מרתא בת בייתוס, המתאר את מצב ירושלים ערב החורבן. הרקע לסיפור הוא ירושלים שבמצור, כאשר הרעב מגיע מוקדם מהצפוי עקב שרפת מחסני המזון על ידי הקנאים, ובעיר שוררים מתחים חברתיים קשים.[1]

כך מסופר באגד, בתרגום חופשי לעברית: 

מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה. 
שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נמכרה. 
בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. 
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. 
בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש.
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. 
בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. 
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר. 
הייתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול. התיישב לה גלל ברגלה ומתה. קרא עליה ר' יוחנן בן זכאי: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה".
יש אומרים: גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ונאנסה ומתה. 
שר' צדוק ישב ארבעים שנים בתענית, שלא תיחרב ירושלים. 
כאשר היה אוכל דבר היה נראה מבחוץ. 
וכאשר היה מבריא [אוכל להבראה] היו מביאים לו גרוגרות והיה מוצץ את מימיהן וזורק אותן.
כאשר הייתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק. אמרה: זה למה אני צריכה? וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו". 

רבות נכתב על הסיפור הזה. אשתדל לגעת בנקודה אחת משמעותית במיוחד בעיניי.

אחרי עיון בסיפור עולה השאלה מדוע אלו המאורעות שמציג המדרש כסיבות למות מרתא? מה מסמלות שתי הסיבות הללו? האם יש קשר ביניהן? ייתכן שעיון בעומק הסיבות למותה יביא אותנו גם להבנה מהו חטאה של מרתא ומדוע מצאה כך את מותה.

הסיבה הראשונה המתוארת באגדה מתארת את מרתא, חלוצת נעל הדורכת על גלל ומתה.

התיאור השני הוא של מרתא שנאלצה לאכול מגרגרותיו של רבי צדוק, אותן גרוגרות שרבי צדוק היה מוצץ את מימיהן וזורק אותן כשישב בתעניתו. לכאורה שתי הסיבות מסמלות את עדינותה של מרתא ואת רכותה. האם חטאה של מרתא בעדינותה, ברכותה וברגישותה?

כדי לענות על השאלות האלה עלינו לעיין במדרש נוסף.

במדרש איכה רבה (א, מז) מתואר המעשה הזה:

מעשה במרתא בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא ומינהו המלך להיות כהן גדול, וכינסה. 
פעם אחת אמרה אלך ואראה אותו היאך הוא קורא בתורה ביום הכפורים, מה עשו לה? הוציאו לה טפיטות מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתייחפו רגליה, ואעפ"כ נתייחפו רגליה. 

מרתא, אישה השייכת למעמד ההון והשלטון, לאליטה דתית פוליטית של התקופה ההיא, אינה יכולה ללכת כאחד האדם ברחובות ירושלים. כמו בסיפור שלנו גם כאן, ואף על פי שמביאים לה מעין שטיח הפרוס מביתה ועד בית המקדש  –נתייחפו רגליה.

גם בסיפור הזה יש עניין עם נעילת הסנדל. גם כאן אין היא יכולה להשתתף במציאות העכשווית של ירושלים ושורה בניתוק מוחלט מהמתרחש. בשני הסיפורים היא מתוארת כעדינה ורכה, אך עידונה מופרז מאוד.

נראה לי שאפשר לקרוא באגדה זו ביקורת סמויה מצד חז"ל על עדינות הגברת ההיא. חז"ל מתארים שאין זו עדינות מבורכת אלא עדינות מופרזת, בזבזנות יתר ובעיקר כמדומתני חוסר השלמה עם המצב שמחוץ לבית.

מרתא שולחת את העבד שלה פעם אחר פעם אל השוק ואינה מוכנה להאמין מה המצב בעיר. אין לה שום אפשרות להאמין שאכן הכול נגמר בעיר. מרתא פסיבית לגמרי במציאות הקשה הזו, ועד שהיא מחליטה לעשות מעשה ולצאת מביתה, כנראה אחר זמן רב שלא יצאה מביתה, מאוחר מדי. מתברר שכשמרתא יצאה להבין מה קורה בחוץ, הפער בין עולמה והעולם שבחוץ גדול כל כך עד שאין נפשה עומדת בכך, והיא מתה. הגועל שנדבק ברגלה מסמל את הפער הבלתי נסבל בין עולמה הספון במבצרה ובין ירושלים הרעבה ועייפה שבחוץ.

נראה כי רק ביציאתה מהבית מתחיל המצב הקשה לחלחל לתודעת מרתא מבעד לעטיפותיה ולחומותיה הבצורות. לראשונה בחייה היא מוותרת על המגננות שלה, יוצאת מביתה המוגן כדי לחפש בעצמה מזון. אלא שצעד יחף זה נעשה מאוחר מדי. היא, שלא הייתה מעורבת בדעת עם הבריות ולא השתתפה בצערן, אינה מודעת למצב בחוץ ואינה מסוגלת לעמוד בתלאות רחובה של עיר, ומגע רגלה בגלל חשוף מביא למותה מתוך מיאוס. המפגש הקטלני עם המציאות בחוץ מלמד עד כמה היה הניתוק גדול!

לא הרעב – האסון האובייקטיבי – הוא שהוביל למותה, אלא קושי המיוחד לה, כמי שפעלה תמיד בסביבה מוגנת. המפגש עם האדמה החשופה כולל מפגש עם גללי בהמות, עניין מצוי ברחובה של עיר בעת ההיא, ואפילו את השבר הזה היא אינה יכולה לסבול ומותה בא עליה.

מי ששהתה כל חייה בבועה מוגנת אינה יכולה לחיות במציאות, ובמציאות, יש לומר, גם גללי בהמות הם חלק מן הרחוב.

אלא שהאגדה אינה נגמרת פה, וחז"ל מתארים לנו אפשרות נוספת לסיבת מיתתה – אכילת הגרוגרות של רבי צדוק. נראה כי רבי צדוק מובא כאן כאנטי-גיבור מוחלט למרתא, כתשליל המדגיש את הגיבורה.

רבי צדוק, שבשמו מתואר עולם הצדק והצדיקות שלו, מבטא עולם של תענית וסגפנות, ובעיקר עולם של מי שחי עם הציבור ומצטער עם ירושלים במצוקתה וחורבנה.

אם מרתא מתוארת כמפונקת ורכה – רבי צדוק מתואר כסגפן ופשוט.

נראה כי יש כאן רמז שאם רבי צדוק עשה כך וצם ימים רבים כדי 'שלא תיחרב ירושלים', התנהגותה של מרתא גרמה לכך ש'תיחרב ירושלים'.

ההשוואה בין רבי צדוק למרתא נראית גם בלשון הגמרא "כאשר הוה" – כאשר היה, לעומת כאשר הייתה.

כה רזה היה רבי צדוק בעקבות תעניתו, שכאשר היה אוכל דבר מה, היה המזון שאכל נראה מבחוץ. וכיוון שכבר לא יכול לבלוע מזון מוצק, היה מוצץ את לשד הגרוגרות שהובאו לו ויונק את נוזליהן המועטים. הפרטים הגרפיים הללו לא נועדו רק כדי לתאר את מצבו הגופני הירוד של רבי צדוק, הם מלמדים אותנו על מהותו.

מה שנכנס לגופו פנימה – נראה מבחוץ. הרי זה אדם שתוכו כברו ממש (משחק המילים הארמי בסיפור מדגיש זאת – 'מאבראי' [מבחוץ] ו'בריא'). רבי צדוק חף מאינטרסים אישיים. כל ישותו מוקדשת ואף מוקרבת למען הכלל, 'שלא תיחרב ירושלים'. הוא איש של פנימיות: גופו שלו חסר ערך בעיניו, וגם מן התאנים הוא מוצץ רק את הפנימיות שלהן.

דמויתיהם של מרתא ושל רבי צדוק מנוגדות – אל מול דמותו החשופה והרזה בולטת דמותה המוגנת והאטומה של מרתא.

כשמרתא בת בייתוס טועמת מגרוגרות ההן היא אינה רק נחשפת למאכל מבאיש ובלתי נעים עד מאוד – היא נחשפת לחורבן המאיים על העיר המקדש, חורבן שהתעלמה ממנו בהצלחה כל זמן שהייתה לכודה בבועתה.

בשלב הזה מרתא פונה לצעד אחרון של תשובה, וכמנהגו של רבי צדוק המשליך את הקליפה, משליכה גם היא את כספה וזהבה. אמנם גם הצעד הזה נעשה מאוחר מדי. כספה כבר לא יועיל עכשיו, בשעה שלא נשאר מזון בעיר.  "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה, כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה', נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם הָיָה" (יחזקאל ז, יט).

הברייתא במסכת תענית (יא עא) מלמדת אותנו כך:

בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור.

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן [...] אלא: יצער אדם עם הצבור.

שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה". וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור.

יש ערך עמוק בצער עם הציבור. הניתוק מן הציבור, מן המציאות הכללית, מביא לסופניות ולחורבן. חז"ל מבקרים מציאות כזו של ניתוק ומלמדים אותנו שהגאולה אמורה להתברר דרך החיבור מחדש למציאות, לעם, לעיר לחיים.

אפשר להבין כי המושג 'אהבת חינם' שיתקן את סיבת החורבן, משמעותו שלא להינתק אלא לראות את המציאות שסביבך ולהכירה; שלא להעלים עין גם אם נראה שזה אפשרי.

הצער עם הציבור הוא הנותן לנו את האפשרות לראות בנחמת הציבור.

שנזכה בעז"ה לראות בנחמת ירושלים ובבניינה.