_{השיחה ניתנה ביום שני י"א באדר ה'תשע"ח וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.}

פתיחה
אנו בי"א באדר, 'יום תל חי', ובמסגרת זו נראה כיצד הוא משתלב עם ימי הפורים שלפנינו. ביום תל חי מציינים את היום שבו נפלה תל חי בתר"פ, לפני תשעים ושמונה שנה. לדאבוננו, לאורך הזמן נפלו לא מעט ישובים ונעסוק בייחודיותו של יום תל חי ובמה שמבטאת תל חי.

יוסף טרומפלדור
בקצרה, נדמה שניתן להצביע על נקודה אחת די בולטת בתל חי לעומת מקומות אחרים: המיוחד בתל חי הוא בעיקר באישיות מפקדה, יוסף טרומפלדור. יוסף טרומפלדור לא היה דתי – הוא גדל בבית של אמא חילונית מאוד ואבא קנטוניסט שדווקא הצליח להישאר ביהדותו.
בבגרותו, התגייס טרומפלדור לצבא הצאר ואף נלחם במלחמת רוסיה יפן ונפל בשבי היפני (עד היום יש ביפן אנדרטאות לזכרו). במחנה השבויים ביפן הוא ארגן את ענייני היהדות, כמו ציונות ואפיית מצות, לאלפי החיילים היהודים השבויים שהיו אתו: הוא נטף יהדות אף שלא היה דתי.
מכאן לתל חי. הצהרת בלפור לא כללה את ארבעת ישובי הצפון הרחוק: תל חי, כפר גלעדי, מטולה וחמארה. לפי ההסכמים הבינלאומיים הם לא היו אמורים להיכלל במנדט הבריטי על ארץ ישראל, אלא במנדט הצרפתי על סוריה. לכן, כשבאותם ימים מתיישבי אצבע הגליל היו בצרות, במצב בטחוני רע, ביישוב היהודי ובמוסדותיו הייתה עצלות מנטאלית בנוגע לסיוע להם. בניגוד להלך הרוח הזה, טרומפלדור עמד בראש העזרה לתל חי, וביום פקודה הלך מכפר גלעדי לתל חי ברגל כדי לפקד עליה, ושם נפל לבסוף.
הרעיון שאין לאפשר הפקרה של ישוב יהודי הופיע כבר בימי שאול, כאשר בגלל עיר קטנה בעבר הירדן – יבש גלעד – הוא יצא למלחמה בנחש העמוני ובעקבות זאת שינה את הסדרים במזרח התיכון. גם בהמשך הדורות, יהודה המכבי נחלץ לעזרת יהודי אותי אזור, ויצא לישובי עבר הירדן עם כל צבאו.
טרומפלדור האיש היה יכול להיות מנהיג הישוב, והוא גם היה מלא בחיבת הארץ ובערבות הדדית אך לא בכך נעסוק כעת.

כוח צבאי עברי – בארץ ובחו"ל
לענייננו, טרומפלדור פעל לא רק בתל חי: קודם לכן הוא הקים את ארגון 'החלוץ', ובמהלך מלחמת העולם הראשונה חלם על הקמת צבא יהודי בן מאה אלף איש שיילחם בעד הרוסים ויכבוש את הארץ, אלא שהמהפכה ברוסיה טרפה את הקלפים. לעומת זאת, בהמשך המלחמה הוא כן הצליח – יחד עם ז'בוטינסקי – לארגן יחידה יהודית לוחמת: בתחילה גדוד נהגי הפרדות שלחם בגליפולי, ובהמשך גדודי קלעי המלך (שלושה במספר) שאף השתתפו בכיבוש הארץ.
לאחר מותו של טרומפלדור הקים זאב ז'בוטינסקי את תנועת בית"ר – 'ברית יוסף טרומפלדור' (בת' ולא בט', כדי לשמר גם את העיר ביתר של מרד בר כוכבא). המפעל הגדול ביותר של תנועת בית"ר היה ניסיון להקים צבא של עשרות אלפי אנשים בפולין – בתחילת מלחמת העולם השנייה. הראשון שעסק בכל היה אברהם שטרן ואחריו מנחם בגין. זה לא כל כך הלך, ולא נוצר גוף גדול, אבל כן בזעיר אנפין.
כלפי מה הדברים אמורים? יש התופסים את פורים כ'חג הגלות', ומדגישים למשל כי התענית שעליה ציוותה אסתר התקיימה בחג הפסח: במשפט אחד, ניתן לומר כי כדי שהעם היהודי ישרוד בגלות, הפקירה אסתר את חג הפסח. גם מורנו הרב יואל בן נון מצדד בתפיסה זו, ולדעתו לאחר ההשמדה באירופה אולי כבר אבדה כל המשמעות של ימי הפורים.
אך נראה שיש מקום לגישה אחרת. לשם כך נקדים כי על פי הכרוניקה המקובלת בידינו, המלחמה של ימי הפורים קדמה לעליית עזרא בחמש עשרה שנה, ולעליית נחמיה בשלושים שנה. במונחים היסטוריים, אלו מאורעות צמודים כמו הצהרת בלפור והקמת המדינה.
לא רק בפורים קרה נס: בתיאורי העולים לארץ בעזרא ובנחמיה כתובים דברים שנראים הזויים (אנשים פחות מודעים אליהם כי הם בארמית): ארתחשסתא מלך פרס נותן לעזרא צ'ק פתוח לכל מה שירצה, ונותן לו רישיון להעניש בכל דרך את מי שלא יקיים את משטר התורה. גם במדינת ישראל, בחלומות הפרועים ביותר שלנו, לא ניתנו כאלו כתבי זכות לתורת ישראל – וודאי שלא בחו"ל.
אני מעריך שדבר כזה קרה אך ורק בגלל העובדה שבממלכה האם, דהיינו פרס, מרדכי ואסתר עדיין מעורבים – בין אם אסתר היא המלכה האם ובין אם לאו. להערכתי, הם אלו שמפקחים על ארתחשסתא ונוטעים את ניצוצות הגאולה של הבית השני, שאילו היו עולים כחומה (ר' יומא ט:), היה הבית גדול הרבה יותר.
אנשים מזהירים את ארתחשסתא שלא יאפשר שיבנו את חומות ירושלים – ובכל זאת נחמיה בונה אותן ומקים צבא. כל זאת, בזכות אותה מעורבות שנעשתה הרחק מכאן, בשושן הבירה.
אי אפשר למתוח קו מפריד בין יהדות הגולה לבין יהדות ארץ ישראל – הן בזמן בית שני הן בזמננו: המדינה קמה לא רק בזכות הפלמ"ח, אלא גם בזכות יוצאי הצבא הבריטי והאמריקאי – בזכות אנשים שגם בהיותם בחו"ל דאגו לבניית צבא עברי בארץ. באותו אופן, כל פלוגות ההגנה בשנות העשרים נבנו מיוצאי הגדודים העבריים, דהיינו יוצאי הצבא הבריטי.
אי אפשר שלא להתפעל מהצבא שמרדכי בנה: החזרה המשולשת על "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (אסתר ט', י), משמעותה שהייתה משמעת מוחלטת בקרב הכוחות הלוחמים, בדיוק כמו בימי יהושע. אחרי חצי דור, נחמיה מצליח להקים כאן בארץ צבא יהודי ולקומם מחדש את ירושלים. אני מעריך שכמו שיוצאי הצבא הבריטי והצבא האמריקאי, גם ליוצאי הצבא שבנה מרדכי היה תפקיד חשוב ואף קריטי בבניית הכוח העברי הלוחם כאן בארץ.
לכן, לי אין 'פורים שושן' אלא 'פורים ירושלים' – משום שלא בכדי התחלפה שושן עם ירושלים: החומות שנבנו כאן שלושים שנה אחרי המגילה ובה הוקפה ירושלים – נבנו בזכות מה שנעשה שלושים שנה לפני כן.
גם כשמסתכלים על תקופתנו, היכולת להקים כוח צבאי אינה מבוטלת. בניגוד לתפיסת פורים כ'חג הגלות' המנותק ממה שהתרחש בארץ, אני סבור שיש קשר בין מה שקרה שם בגלות לבין התקומה בארץ. ממילא, עדיין יש בהחלט מקום לשמוח על נס הפורים.

תל חי
אחזור ליום תל חי. מה שהתקבע היה הצורך ללכת לעזרת כל יהודי. כלפי מה הדברים אמורים? אינני זוכר במדויק, אך הכרתי איש שאני יכול להגדיר כמורי ורבי, הרב צפניה דרורי. כשהתחילו להגיע לקריית שמונה (שקרויה על שם שמונת נופלי תל חי) מחבלים מלבנון המצב היה קשה מאוד.
אזכיר שני אנשים: האחד, מורי ורבי הרב צפניה דרורי שכבר ציינתי. באותה תקופה הרוח בצפון הייתה נמוכה – אנשים משאר הארץ התייחסו אליהם כאל מצויים בצפון הרחוק מהעין ומן הלב, ולאנשים פשוט לא היה אכפת מהם. הרב צפניה דרורי היה איש מן השורה, והגיע למה שהגיע בגלל מה שעשה שם: הקיבוצים החילונים מלאים בבתי כנסת היום – בזכותו, ויחד עם זאת, העיר קריית שמונה גם הפכה לעיר ואם בישראל, וכל זאת בד בבד עם הקמת ישיבה טובה והעמידה בראשה.
אמנם העזרה של טרומפלדור היתה בעיקר צבאית, וזו של הרב דרורי בעיקר דתית, אך הן מתחברות: בהקמת הצפון הרחוק, ובהפנמת הידיעה שאין שום יהודי רחוק מדי מכדי שנעזור לו.
לא אתפאר רק בזקנו הארוך של מורי ורבי הרב צפניה דרורי, ואזכיר גם את ד"ר צבי צמרת. הוא גדל בקיבוץ האון שהיה נתון להפגזות מתמשכות, ועבר לנהל בית ספר – בקריית שמונה. לדבריו, הסיבה למעבר הייתה שכשהפגיזו את הקיבוץ התקשורת עסקה בכך שלושה ימים – וכשזה קרה בקריית שמונה לא אמרו כלום: לכן הוא עבר לשם.
שני יהודים אלו, ד"ר צבי צמרת ומורי ורבי הרב צפניה דרורי, צעדו ביחד בעקבות תל חי ואמרו שאין יהודי רחוק מדי, וכך צריכים לנהוג גם אנחנו.

_{כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"א}