הרב ציטט את המאירי, הרואה במוקצה מחמת מצווה את התשתית לכל דיני מוקצה. כדי להבין את דבריו הרב פרש את הסוגיות השונות המביאות ברייתא האוסרת סוכה בהנאה, והראה את המתח שביניהן. הרב הביא את השיטה המקובלת בראשונים ליישב את הסוגיות, ולאחר מכן הציג גישה נוספת בראשונים, אשר מניחה שמושג המוקצה מנותק מדיני שבת ויום טוב. הרב הציע הסבר חדשני לבסיס איסור מוקצה.

File

סיכום: דוד שמעון גרשוביץ שיעור ו' מחזור מ"ח, לא עבר את ביקורת הרב.

מוקצה למצוותו ושימוש במוקצה

 

המאירי בחידושיו בפתיחת מסכת ביצה לומד את דיני מוקצה מ'מוקצה למצוותו'. לדבריו, מצינו שחפצי מצווה אסורים בשימוש, וכך למשל עצי סוכה אסורים כל שבעה מדין 'מוקצה'. זו התשתית לכל דיני מוקצה בשבת. דברים דומים הוא כותב גם בבית הבחירה בתחילת מסכת ביצה:

וצריך אתה לידע שהמוקצה הוא שם כללי לכל אוכל שאכילתו מוקצית מדעתו של אדם ושלא היה דעתו על אותו דבר מערב יום טוב ועקר אסורו יצא לנו בכל המוקצים מאחד הנקרא מוקצה למצותו כגון נויי סוכת מצוה שלא התנה עליהן בין השמשות וכגון אתרוג של מצוה לאכילה והדס של מצוה להריח וכגון עצי סוכה להנאה ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה' מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה והוא שעצי סוכה אסורין כל שבעה.[1]

ע"פ דברי המאירי, נפתח את הדיון במוקצה בעיון בסוגיה העוסקת במוקצה למצוותו, אליה מפנה המאירי בעצמו:

תניא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו… ומי מהני בה תנאי? והאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', ותניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה - תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'. - אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא. אבל סוכה דמצוה - לא מהני בה תנאה.[2]

בקריאה פשוטה של הגמרא היה ניתן להגיע למסקנה שלא מדובר כלל על דין מוקצה – יש פסוק שמלמד שיש איסור שימוש בעצי הסוכה, על בסיס השוואה בין סוכה לבין חגיגה. לכאורה איסור השימוש בעצי הסוכה דומה לאיסור השימוש בחגיגה, ואיסור השימוש בחגיגה אינו קשור לדין מוקצה, אלא נובע מדיני מעילה. כדי לחדד את הטענה, יש לציין שקיימת גמרא מקבילה במסכת סוכה, שאינה עוסקת כלל בדיני מוקצה, ומזכירה איסור הנאה מסוכה, כחלק מדיני סוכה שהושוותה לקורבנות:

דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'.[3]

הרמב"ן מבין שהסוגיה בביצה בעצם מתלבטת האם איסור ההנאה מעצי סוכה נובע מדיני סוכה או מדיני מוקצה. הנפקא מינה בין שתי האפשרויות האלה לדברי הרמב"ן היא האפשרות לעשות תנאי – אם איסור ההנאה מעצי סוכה נובע מדיני סוכה שהושוותה לקורבנות, תנאי לא יועיל, אך אם האיסור נובע מדיני מוקצה, תנאי יועיל. הגמרא מגיעה למסקנה שאיסור ההנאה מעצי סוכה נובע מדיני סוכה ולא מדיני מוקצה:

דאקשינן מעיקרא ומי מהני בה תנאה והאמר רב ששת דעצי סוכה קדושה חלה עליהם וכיון שכן ודאי בקיימת אין תנאי מועיל בה להוציאה מקדושה שאפילו בנופלת נמי קדושתה עליה כל שבעה דחזיא להקים אותה אי נמי אסורה דנופלת מפני שהוקצה למצותה והוקצה לאיסור כלומר אי הוה לה איסורא דסוכת החג בחג מפני שהקצה אותה מדעתו תנאה מהני בה אלא השתא כיון שחל עליה איסור קדושה ואיסורי הנאה נינהו היכי פקע מיניה בתנאי קסבר מקשה דכל שחל עליה איסור קדושה שעה אחת אין תנאי מועיל להתירה אחר שעה דהוה ליה כמתנה על ההקדש לכשיפדה דלא הוי תנאה.[4]

סוגיה נוספת העוסקת באיסור הנאה מסוכה, והפעם מנויי סוכה, ותולה את האיסור בביזוי מצווה:

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב): אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה! מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו? דתניא: ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי - שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? אמר להו: הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.[5]

אולם, מצינו גם סוגיה המזכירה איסור זה בהקשר דיני מוקצה באופן מובהק:

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: חטים שזרען בקרקע, וביצים שתחת תרנגולת מהו? כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה - היכא דלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים - אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא? אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. ולית ליה הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזין, אפרסקין, שקדים ורמונין, ואפרכלי של ענבים, ועטרות של שבולין, יינות, שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון, ואם התנה עליהן - הכל לפי תנאו.[6]

הראשונים כמובן התעסקו ביחס בין הסוגיות השונות. נציג את שיטותיהם:

1. הרמב"ן טוען שעצי סוכה אסורים בהנאה משום קדושתם (היקש לקורבנות), ונויי סוכה אסורים בהנאה משום ביזוי מצווה. כל איסורים אלה שייכים בחג הסוכות עצמו, כאשר המצווה עדיין שייכת. הסוגיה העוסקת במוקצה מתייחסת לאיסור הנאה מסוכה בשמיני עצרת. כיוון שבבין השמשות הסוכה עדיין הייתה מצווה והייתה אסורה, היא הפכה למוקצה בבין השמשות לכל היום של שמיני עצרת, גם כאשר המצווה כשלעצמה לא שייכת ולא אוסרת את עצי הסוכה משום קדושתם ואת נויי הסוכה משום ביזוי מצווה.

לאור תפיסה זו נראה שמושג 'מוקצה מחמת מצווה' לא קיים. דין מוקצה בהקשר זה מבוסס על עיקרון של 'מיגו דאתקצאי', כאשר הסיבה בגללה החפץ הוקצה בבין השמשות לא רלוונטית. אכן, הרמב"ם, ובעקבותיו הב"י (והמשנה ברורה) לא מנו 'מוקצה מחמת מצווה' כסוג עצמאי של מוקצה. הרמב"ם התייחס למושג זה בהלכות סוכה ולא בהלכות שבת.

2. התוס' מסבירים אחרת את היחס בין הסוגיות. הם לא משתמשים בטענת הרמב"ן המוציאה את שיקול המוקצה מהתמונה (ודוחה אותו רק לשמיני עצרת). אחד התירוצים המופיעים בתוס' הוא שסוכה עומדת אסורה משום הקדושה וההיקש לקורבנות, ואילו סוכה נופלת אסורה משום מוקצה (אפשר להתלבט בדבריהם האם סוכה שנופלת בחול המועד גם כן נאסרת מדין מוקצה, אך בתוס' רא"ש מפורש שכן):

וי"ל דהאי דאסור מדאורייתא היינו בעודה קיימת אסור ליטול ממנה עצים אבל משנפלה דבטלה מצותה לא אסירא אלא מדרבנן והא דפריך בביצה (שם) וכי מהני ביה תנאה היינו משום דכיון דלא מהני ביה תנאי בעודה קיימת כשנפלה נמי לא יועיל דמיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לשבעה.[7]

דברי התוס' מניחים שמושג המוקצה שייך גם בחול המועד, יכול להיות שגם בחנוכה, ולכאורה אפילו בימי חול אפשר לדבר על מוקצה.[8] ראשונים אחרים מתנגדים נחרצות לטענה כזו, כך למשל הריטב"א (סוכה מו.). נראה שהמאירי יסכים עם שיטת התוס', ששייך לדבר על מוקצה גם בימי חול, ומוקצה למצווה הוא היסוד של כל דיני מוקצה, לאו דווקא בהקשר של שבת ויום טוב. נראה שהבסיס לשיטה זו הוא הגמרא בברכות, הקובעת שאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה:

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל.[9]

לא רק סוכה וקורבנות שייכים לה', אלא כל העולם כולו שייך לה', וממילא יש איסור הנאה מכל העולם הזה, אא"כ יש רשות להשתמש. במובן מסוים בכל יום ויום הקב"ה מתיר לאדם להשתמש בחפצי העוה"ז, ובשבת הקב"ה מגביל את ההיתר הזה ומצמצם אותו. אולם, צמצום זה יכול להיות לא רק בשבתות וימים טובים.[10]

לסיום, נעיר שאפשר להבחין בין מוקצה לאכילה לבין מוקצה לטלטול. התפיסה שהצגנו בשיטת התוס' והמאירי מתאימה יותר לאיסור אכילה של מוקצה, והתפיסה המקובלת יותר מתאימה יותר לאיסור טלטול מוקצה. בהקשר זה יש לדון האם איסור שימוש במוקצה קשור יותר לאיסור טלטול או לאיסור אכילה (ונראה לחלק בין שימוש שיש בו הנאה גופנית, שהוא דומה יותר לאכילה, לבין שימוש שיש בו הנאה ממונית, שהוא דומה יותר לטלטול).