ויצא | בין הר המוריה לבית אל

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם: אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר: אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה': סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה' זִכְרוֹ: וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד: כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא: וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד: וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה: וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי: אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת:

כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי: וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר: אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם: שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ: אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים: אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי: צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ: חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא בֵן לֹא חָכָם כִּי עֵת לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים: מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי: כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה: תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: (הושע יא, ז – יד, י)

וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: (יואל ב, כ–כז)

 

חילקנו את ההפטרה לפסקות באופן מלאכותי כדי לבאר את ההבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים. הספרדים קוראים רק את שתי הפסקות הראשונות ('ועמי תלואים' עד 'בארץ תלאובות'), ואילו האשכנזים קוראים רק את הפסקה השנייה והשלישית ('ויברח יעקב' עד 'יכשלו בם'), ויש בהם המוסיפים גם את שני הפסוקים האחרונים, הלקוחים מספר יואל, כדי לסיים בטוב ('ופושעים יכשלו בם' הוא סיומו של ספר הושע, ולכן חיברו אליו סיום מנביא אחר).

 

א. הנביא הושע בן בארי ותקופתו

לשונו של הושע הנביא – גם המילים עצמן וגם צירופן למשפטים – היא מן הקשות שבלשונות הנביאים. אפשר שהדבר קשור בכך שהנביא, על פי חז"ל, הוא בן שבט ראובן. חז"ל (פסיקתא דרב כהנא כ"ד) מזהים את בארי, אביו של הושע (הושע א, א) עם בארה, נשיא שבט הראובני שהוגלה עם כל שבטו בערך דור אחד לפני חורבן שומרון כולה:

בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי: (דברי הימים א ה, ו)

בע"ה עוד נעסוק בהרחבה, כשנגיע להפטרת 'שבת שובה', בעומק המשמעות של הקביעה שהושע הוא נביא משבט ראובן. כאן רק נעיר ששבט הרועים, שבט ראובן, נדד כברת ארץ ארוכה מזרחה בבקשו מקומות מרעה לצאנו, והתפצל לִפְלַגּוֹת שחיו כל אחת במקומה המבודד, במרחק רב מעם ישראל, מרחק שגרם גם לניכור בינו לבין עם ישראל (ראו שופטים ה, טו–טז). יש מקום להנחה שבני השבט דיברו בשפה שונה מעט, שתחבירה היה שונה מן התחביר הרגיל בעברית, וזו הסיבה לקושי בהבנת דבריו של הנביא הושע.

סגנונו של הושע דומה בדברים רבים לסגנונו של ירמיהו. ירמיהו היה נביא חורבנן של ממלכת יהודה ושל ירושלים, והושע הוא נביא החורבן של ממלכת שומרון. חשוב להדגיש שהנביאים נתמנו לתפקידם לא כדי לבשר על החורבן אלא כדי להזהיר מפניו ולנסות למונעו, וזה היה עיקר עיסוקם, כל אחד במקומו – הושע בממלכת שומרון וירמיהו בירושלים.

הנבואה שבהפטרתנו נמצאת בסוף ספר הושע. אנו נניח, גם בגלל מקומה בספר וגם בגלל תוכנה, שנאמרה בימי אחרון מלכי שומרון, הושע בן אלה, שבימיו חרבה שומרון בידי סרגון מלך אשור.[1]

 

ב. הקשר בין הפרשה להפטרה – מאבקה של ירושלים בבית אל

הקשר ברור יותר על פי מנהג הספרדים, ונפתח בו.

וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

בדברי הנביאים מתייחס הכינוי 'יעקב' בדרך כלל לזרעו של יעקב, עם ישראל. אך נראה שכאן הכוונה ליעקב אבינו האיש, והנביא פוקד עליו את 'חטאו', שבבטן עקב את אחיו, ולאחר מכן גם רימה אותו בנטילת הבכורה (ואולי ניתן לראות חטא גם בהעזתו להיאבק במלאך ה'). מכל מקום, הנביא מזכיר כאן את קורותיו של יעקב אבינו, הכתובות בתורה בפרשיות שסביב פרשתנו, בפרשת 'תולדות' ובפרשת 'וישלח'. הוא שופך מעט אור על מעשה המאבק של יעקב והמלאך, ומספר לנו על תחנוניו של המלאך שיעקב ישחרר אותו גם בלי שהמלאך יעניק לו את השם 'ישראל'. הוא מבטיח ליעקב שה' יעניק לו תואר זה בבית אל, כפי שאכן קרה:

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל [...] וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל: (בראשית לה, ט–טו)

כזכור מן התורה, יעקב סירב לבקשת המלאך ודרש ממנו את הברכה ואת קריאת השם החדש כבר במעבר היבוק, והברכה וקריאת השם נאמרו שוב מפי ה' בבית אל.

נראה שהנביא שב לעסוק במעשה זה כחלק ממאבקו בבית אל ובעגל שעמד בה (דן כבר חרבה בעת הנבואה, ונותר רק העגל שבבית אל) וכחלק מדרישתו לשוב לירושלים, אל המקדש השוכן במקום אשר יבחר ה'. הוא שופט את מעשהו של יעקב בקריאת שם ה' בבית אל כעוון, שהתחיל כבר מעת ש'עקב את אחיו'.

גישתו של הנביא מחזירה אותנו לשאלה גדולה העולה מפרשתנו: מדוע הציב יעקב מצבה ונסך עליה שמן, גם לפני יציאתו מן הארץ וגם לאחר ששב אליה, בבית אל, ולא בהר המוריה, במקום שהתקדש בעת מעשה העקדה? חז"ל (חולין צא ע"ב) ורש"י משיבים על כך שאכן בית אל של יעקב הייתה במקום הר המוריה:

ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו 'וירא את המקום מרחוק'...
שֹׁכב עליה – קיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו.         
ועוד אמרו: יעקב קראה לירושלים בית אל [...] ומהיכן למדו לומר כן? אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן [...] שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל.          
אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים (רש"י בראשית כח, יא–יז; על פי מדרש בראשית רבה).

אם כן, על פי המדרש ה' התגלה ליעקב בהר המוריה, בין אם משום שבית אל היא הר המוריה עצמו, בין אם משום שכל הארץ התקפלה תחת יעקב ובין אם משום שהסולם שיסודו בבאר שבע התנשא גם מעל הר המוריה. אולם על פי פשטי המקראות ה' לא התגלה ליעקב בהר המוריה אלא במקום אחר, אך לדורות בחר בהר המוריה ולא בבית אל. ירבעם בן נבט, שהקים את העגל בבית אל, ידע לנצל את מעשה יעקב בבית אל כדי לעקור את כוח משיכתה הגדול של ירושלים ולהעבירו לבית אל. בכך נאבק הנביא הושע בהפטרתנו, והוא מתאר את הריב שיש לה' עם יעקב על כך.

*

האשכנזים פותחים את ההפטרה בפסוקי ההמשך למריבת יעקב ועשיו, הקשורים ישירות לפרשתנו:

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

הנביא שב לשהייתו הראשונה של יעקב בבית אל, בעת שיצא מבאר שבע בבורחו מפני עשיו אחיו. פסוק זה הוא המשך לביקורת של הנביא על יעקב, שהחל להקים את המקדש בבית אל באבן ששם למצבה ובנדרו להקים שם מקדש. נראה לנו שבכך אומר הנביא שהקמת המקדש בבית אל הייתה התחנה האחרונה של יעקב בארץ אבותיו, ובעקבות הנחת היסודות למקדש בבית אל גלה יעקב לעבדותו בשדה ארם. הנביא ממשיך 'לעקוץ' את יעקב על כך שכל עבודתו המפרכת הייתה רק עבור אישה, ועבורה שמר יומם ולילה על צאנם של זרים. כך, על פי הושע, יהיה גם גורלה של שומרון, הממשיכה את מקדש בית אל במקום לשוב לירושלים: היא עתידה לגלות צפונה ולהשתעבד לעבדות קשה, מחפירה וחסרת תכלית ראויה, בידי ממלכת אשור.

*

כאן עלינו לשוב ולעסוק ברקע ההיסטורי של הנבואה: התבססנו על ההנחה שנבואת הפטרתנו נאמרה בימי מלך שומרון האחרון, הושע בן אלה. חז"ל מלמדים אותנו שבימיו בטלו המשמרות שהושיב ירבעם בן נבט כדי למנוע מתושבי השומרון והגליל לעלות לירושלים ולמקדש, כשרצה להפוך את העגלים למרכז הדתי במקום המקדש בירושלים:

עולא אמר (=על המקור לשמחת ט"ו באב): יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (=משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו (תענית ל ע"ב, וכן בבא בתרא קכא ע"ב).[2]

להבנתנו, מקורה של דעה זו בפסוקים המספרים על יום הפסח שחזקיהו כרת בו ברית עִם העַם לשוב אל ה'. גם אנשים משבטי הצפון השתתפו בכריתת הברית בירושלים ובמקדש, והדבר היה בשנת שלוש להושע בן אלה:

וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב: וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר: וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים: עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לַה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ: כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם: (דברי הימים ב ל, ה–יא)

אין לנו ביטחון בשבח המגיע להושע בן אלה על ביטול המשמרות. אנו מתרשמים שמלכותו הייתה כה דלה וכה מופקרת עד שלא היה ביכולתו להחזיק את המשמרות, וזו הסיבה לביטולם.

במקראות הללו אנו רואים שהיו משבטי ישראל שבאו לירושלים ולמקדש, אולם רבים משבטי ממלכת ישראל שחקו ולעגו לברית בירושלים, והמשיכו להעדיף את העגל שבבית אל (העגל שהיה בדן גלה שנים רבות לפני כן). אפשר שכנגדם באה נבואת הפטרתנו, המדגישה את החטא שבעגל הנמצא בבית אל, ורואה את שורשיו, כאמור, כבר ביעקב אבינו, שבחר בבית אל במקום בהר המוריה ונדר להקים בה בית אלוהים.[3]

להלן יאמר הנביא בלעג על העגל:

כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:

הנביא מדבר כאן על ימים גרועים יותר בממלכת אפרים – ימי בית אחאב, שעבדו לבעלים הכנעניים, וימי פקח בן רמליהו, קודמו של הושע בן אלה, שגם בימיו עבדו לבעלים. עתה הימים טובים יותר, ובני ישראל עובדים 'רק' לעגל, ומודים בכך באלוה שהוציאם ממצרים.[4] עובדי הבעל זבחו בני אדם, ובעיקר ילדים, לאליל הכנעני, ועכשיו המירו את שחיטת בני האדם בנשיקה ובאהבה בלתי מסויגת לעגלים.

*

להבנתנו, הנקודה המכרעת בנבואה היא ההקבלה:[5]

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:   
וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

הנביא משווה בין יעקב, שברח למקום גלותו (ומשם ירד למצרים, כנזכר במקרא ביכורים; דברים כו, ה), לבין משה רבנו, הנביא שבו העלה ה' את ישראל ממצרים, והוא והנביאים שאחריו שמרו שעם ישראל יישאר נאמן לאלוהיו. יעקב בחר בבית אל לפני גלותו, אך ה', ביד נביאיו, שינה בחירה זו ובחר בירושלים. לאמור: שמרנות וכיסופים לימי האבות אינם נכונים בהכרח – רצון ה' הפועל בהיסטוריה הוא דינמי ועשוי להשתנות, והוא יביא את רצונו החדש לאוזני העם בידי נביאיו, ממשה ועד אחרון הנביאים. לכן יש לעזוב את בית אל ולעלות לירושלים בעקבות המהפכה הדתית הגדולה שיזם חזקיהו.

הנביא מדגיש זאת גם בפסוקים נוספים:

וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד: וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה:

הארכנו לעסוק בקשר בין הפרשה להפטרה, ומפאת קוצר היריעה ניגע בקצרה בנקודות בודדות נוספות בהפטרתנו.

 

ג. אהבת האב לבנו

אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

לפנינו אחד הביטויים החמים ומכמירי הלב בכל ספרי הנבואה לאהבתו של ה' לעם ישראל, וכאן – לאפרים, כלומר עשרת השבטים שפרשו מירושלים. ה' אינו מופיע כאן כמלך וכמצווה אלא מדומה כאן בדימוי נועז, 'כלשון בני אדם', לאב שאינו מסוגל להעניש את בנו ולמצות בו את מידת הדין המוצדקת משום ש'ליבו נהפך עליו'.

הזכרנו לעיל את סגנונם הדומה של שני נביאי החורבן, הושע בבית אל ובשומרון וירמיהו כעבור דורות בירושלים, סמוך לחורבנה. ירמיהו (בנבואת חזרת עשרת השבטים בימי יאשיהו) נקט סגנון דומה כלפי אפרים:

כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: (ירמיהו לא, יד)       
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה': (שם יט)

בשני המקומות נזכר אפרים, שהיה ראש וראשון לעשרת השבטים הפורשים. אך דומה שהפיכת הלב והמיית המעיים שבנבואות מזכירות את בכיו ואת געגועיו של יעקב לבנו יוסף, אביו של אפרים, וכן את בכיה של רחל, אימו של יוסף.

מדוע לא נזכרו ביטויים כה אנושיים לכאבו של ה' על החורבן כלפי מלכות יהודה?

אפשר שגלות יהודה וחורבנה, עם כל הקושי שבהם, הותירו למלכות יהודה סיכוי לשוב לארצם לאחר שבעים שנה, כפי שנקב ירמיהו את הקץ בנבואותיו (ירמיהו כט, י). יהודה גלתה כעם וכקהילה, בעיקר בימי יהויכין, ונותרה במידה זו או אחרת כעם מחוץ לארצו, היודע מתי ישוב. לעומת זאת, ממלכת שומרון גלתה לערים רבות ולמחוזות רבים. תודעתם כבני אברהם יצחק ויעקב, המחויבים לתורת ה' המוציאם ממצרים, הייתה נמוכה, ולא נאמר להם מתי ישובו. הם הפכו, כנבואת יחזקאל (ל"ז), ל'עצמות יבשות' המפוזרות על פני בקעה שלמה. הגלות נראתה כביטול מוחלט של הווייתם כעם. הכאב שמביע הנביא בהפטרתנו על חורבנם הצפוי גדול מנשוא, והוא מזכיר את מחשבתו של יעקב בעת אובדנו של יוסף – "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

 

ד. "כל היום כזב ושוד ירבה, וברית עם אשור יכרותו"

בתוכחתו הקשה נגד עבודת העגלים והעבודה הזרה הנביא מזכיר שני עוונות נוספים:

סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל [...] 
כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:         
כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא:

השקר, העושק והעוול נזכרים אף הם בין חטאי החורבן. נראה שלאחר שהושע בן אלה קשר על פקח בן רמליהו והרגו, עברו על שבטי ישראל ימים רבים ללא מלכות וללא משטר. הושע בן אלה עלה לשלטון כעבור שנים, ולא מייד לאחר תום מלכותו של פקח בן רמליהו. הימים האלה מתוארים על ידי הושע בן בארי הנביא 'כימי הגבעה' (ט, ט; י, ט), כעוון פילגש בגבעה, שהעיד מצד אחד על הפקרות ללא גבול ומצד שני על מלחמת אחים פנימית, כשכל אחד רואה רק את מניעיו הפרטיים.

הנביא משווה את הרמייה שבה מתייחס העם לבריתו עם הקב"ה לרמייה שבה נוהגים בעלי הממון כלפי אחיהם.

החטא השני הנזכר בפסוקים אלו הוא הברית עם סוֹא מלך מצרים והברית עם מלכי אשור. שתי בריתות אלו סותרות זו את זו, משום שמצרים ואשור היו עוינות זו לזו והתחרו על ההגמוניה ברחבי האזור. ממלכת ישראל עסקה ערב חורבנה בלוליינות פוליטית בין התהומות וסבלה מחוסר אחידות פוליטית בשאלה אל מי מהמעצמות (ששתיהן שליליות בעיני הנביא מכול וכול) לפנות, וגם חטא זה הפיל את שומרון לבלי קום:

וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ (בן אלה) קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא: (מלכים ב יז, ד)