ויגש | והיו לאחדים בידך

 

 

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (יחזקאל לז, טו–כח)

 

א. רקע

חציו הראשון של ספר יחזקאל, עד פרק כ"ד, מכיל נבואות חורבן קשות העוסקות בהידרדרות הדתית והמוסרית של ממלכת יהודה בימי צדקיהו, המלך האחרון, ובחורבן העתיד לבוא עליה. בחלק הבא, בפרקים כ"ה–ל"ב, יש נבואות זעם על העמים השכנים – מצרים, צור וצידון, עמון ומואב, אדום ופלשתים – ששמחו לאידם של ישראל בעת חורבנם ולא עמדו בהבטחתם להושיט להם עזרה. בפרק ל"ג התבשר הנביא על חורבנה של ירושלים, ובפרק ל"ד, דווקא בעת החורבן הנורא, פותח יחזקאל בנבואות גאולה העוסקות בבניין ירושלים והמקדש ונמשכות עד סוף הספר. בתחילת פרקנו (לז) מופיעה נבואת העצמות היבשות – העצמות הפזורות על פני הבקעה קמו בחזון הנביא והיו לאנשים, וביטאו בכך את תחיית המתים שתזכה לה האומה הקמה מעפרה ומתקבצת מן הגלות לארץ ייעודה, ארץ ה'.

מיד אחרי נבואת העצמות היבשות באה נבואתנו – חיבור עץ יוסף לעץ יהודה. סמיכות זו מרמזת על כך שהעצמות היבשות הן כנראה עשרת שבטי ממלכת ישראל, שגלו קרוב למאה וחמישים שנה לפני חורבן ירושלים, ובימי יחזקאל אכן היו כעצמות היבשות והפזורות. שלא כגולי יהויכין, שגלו בבלה והקימו שם קהילות יהודיות מסודרות (בעיקר בעיר נהרדעא), שבהן יכלו להמשיך את מורשת התורה ומורשת האומה ולְצַפות יחדיו לשיבת ציון שהובטחה על ידי הנביאים, גולי עשרת השבטים התקשו כנראה להקים קהילות בעלות תודעת ציפייה לשיבת ציון, והתערו בגויים. במהלך דיון בשאלה אם יש לחשוש שמא הגויים המצויים היום בערים שעשרת השבטים גלו אליהן הם צאצאי יהודים אומרים האמוראים:

דאמר רבי אבא בר כהנא: 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי' – 'חלח' זה חלזון ו'חבור' זו חדייב, 'נהר גוזן' זו גינזק ו'ערי מדי' זו חמדן וחברותיה... גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי אצטרו. איכא דאמרי: כי אמריתה קמיה דשמואל, א"ל: לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר 'בה' בגדו כי בנים זרים ילדו' (יבמות טז ע"ב – יז ע"א).

מן התלמוד עולה המסקנה שבני עשרת השבטים אינם יהודים כלל: הבנים היהודים נשאו נשים נוכריות, ובניהם גויים, והבנות היהודיות נעקרו ולא ילדו, וגם אם ילדו – כבר לא הייתה לבניהן כל תודעה יהודית, ותיקנו שדינם כגויים גמורים.

למרות זאת מבשר יחזקאל שאותם שרידי יהודים עתידים לשוב ליהדותם ולארצם, ובכך יתקיים הפלא הגדול, פלא של תחיית המתים, של גולים נידחים השבים לעמם ולארצם.

 

ב. הנבואה שבהפטרתנו

נבואתנו מתארת את שבטי ישראל, המקובצים תחת דגל 'יוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו', ואת חיבורם בעת הגאולה עם שבט יהודה וההולכים עימו (בנימין, שמעון, עיקר שבט לוי ורבים אחרים שנטשו את ממלכת אפרים ועברו לירושלים לפני חורבן שומרון).

החיבור בין חלקי העם בא לידי ביטוי בחיבורם של שני עצים שהנביא מחזיק בידו. מעשה הנביא עשוי להתפרש כמעשה נגר, המחבר שני קרשים בדבק, במסמרים, בקשירה או בדרך אחרת. אנו נעדיף לומר שהנביא עשה את מעשה נוטע העצים, המרכיב יחדיו שני עצים, כנה ורוכב, המתמזגים בצמיחה חיה לעץ אחד.[1] הרכבת עצים מוכרת לנו מהלכות כלאיים, עורלה ועוד, והיא נעשית באמצעות נקיבת חור בגזע כרות של עץ חזק וחסון ו'שתילת' ענף רך של עץ עדין יותר מסוג דומה בחוֹר הניקב. הענף העדין מכה שורשים בגזע העב והחסון, והתוצאה היא עץ המשלב את יתרונותיהם של שני מרכיביו: הוא חסון ועמיד בפני פגעי הטבע, ופירותיו יפים, עדינים, רכים וטעימים כענפי הענף הרך ש'נשתל' בגזע החסון.

הגזע העבה והכרות, בעל עוצמת החיים אך נטול הפירות, הוא משל לממלכת ישראל. היא נקראה בנביאים על שם אפרים, שהיה השבט החזק והעקשן בין השבטים, ובדרך כלל החזיק בשלטון בממלכת שומרון. היא הייתה בדרך כלל הממלכה החזקה יותר, אך גם הרחוקה יותר מקדושה, מתורה וממצוות, בעקבות מרחקה מירושלים ומהמקדש. הענף העדין הוא ממלכת יהודה, שבימיה הטובים הניבה פירות יפים בזכות הקשר לירושלים ולמקדש, אך שורשיה היו דלים בשל מיעוט שבטיה.

בדורותינו מקובל לקשר משל זה לשיבת ציון שבימינו ולהרכבה בין הציונות 'החילונית', שהתבססה במידה מסוימת על 'יהדות השרירים' העיקשת והאמיצה, ובין יהדות התורה והמסורת, שהייתה בתחילתה עדינה יותר, חלשה ואפילו מפוחדת, אך בעלת תכנים ברורים של קדושה וקשר לה' אלוהי אבותינו ולתורתו. על בסיס רעיון דומה, כנראה, כתב הראי"ה קוק את מאמרו 'המספד בירושלים' – הספד על מותו של בנימין זאב הרצל. הוא ראה בהרצל מעין 'משיח בן יוסף' חילוני (דוגמת אחאב), הנטוע באדמת הקודש, ועל גביו צריך לעלות משיח בן דוד (דוגמת יאשיהו), שראשו מגיע השמיימה והוא עוסק בתורה, בקדושה ובזיקה לאבינו שבשמיים.

חיבור נוסף בין יוסף ליהודה בנבואתנו הוא הביטוי הכפול ביחס למקום השכינה:

וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

המשכן שכן בנחלת יוסף, בשילה, והוא מבטא את בכורתו של יוסף, ואילו המקדש מבטא את יהודה ובנימין ואת העיר שחיברה אותם, ירושלים.

 

ג. הקשר בין הפרשה להפטרה

פרשתנו פותחת בעימות הקשה בין יוסף ליהודה, שהחל עוד במכירת יוסף לעבד ביוזמת יהודה. בפרשתנו, בוויכוח על גורלו של בנימין, נראה שידו של יוסף, המשנה למלך, על העליונה. אולם חז"ל ראו זאת בצורה שונה, והציגו את הוויכוח כעימות חריף בין שני בעלי עוצמה, ולא כעימות בין שליט רב עוצמה לגר העומד מולו חסר אונים:

אמר לו יהודה: אני צובע כל שוקים שבמצרים בדם. אמר לו יוסף: צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת יוסף אחיכם בדם (מדרש ילמדנו בראשית קע"ו).

העימות מסתיים בפיוס ובהתוודעות יוסף אל אחיו. גם ממסירות נפשו של יהודה על בנימין וגם מהתוודעות יוסף אל אחיו עולה שדמותו של האב הזקן מרחפת מעל הפיוס:

[...] וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים [...] כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי: (בראשית מד, לא–לד)
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי [...] (שם מה, ג)

נביאים רבים ראו בפילוג הממלכה בין יוסף ליהודה בימי ירבעם ורחבעם את שורש הרע והחורבן לאורך ימים. בדור ההתפלגות, בימי ירבעם, נפלו במלחמה בין השבטים כחצי מיליון איש (ראו דברי הימים ב יג). בעקבות הפילוג קטנו שתי הממלכות ונחלשו, גבולותיהן הצטמצמו והן הפכו לגרורות של מעצמות זרות שצמחו באזור. הנביאים תיארו את הגאולה, מלבד השיבה לציון, גם כאיחוד מחדש של שבטי ישראל:

אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם: (ישעיהו יא, יג)     
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: (הושע ב, ב)        
בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: (ירמיהו ג, יח)

כך רואה זאת גם יחזקאל בהפטרתנו, וכך יהיה סדר הגאולה לפיו: אחרי קיבוץ הגלויות ושיבת ציון תכוֹנַן מלכות ישראל, שעיקרה אחדותם של ישראל והיותם תחת מלך אחד. רק אחר כך יבואו הטהרה, ביעור העבודה הזרה, קבלת אלוהותו של ה' יתברך וקיום חוקיו ומשפטיו. לאחר מכן יזכו ישראל לישיבה נצחית בארץ, ברית עם הקב"ה ובניין המקדש, וכך יתקדש שמו של ה' לעיני כל הגויים בראותם את ישראל עמו ואת מקדשו השוכן בתוכם.

 

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.