מגילה | דף ט | יפיותו של יפת באהלי שם

בדפים ח'-ט' עוסקת הגמרא בתרגומה של התורה ליוונית. הברייתא מספרת על תלמי המלך, שדרש משבעים מזקני ישראל לתרגם עבורו את התורה, ומפאת כבודו וכבוד התורה ערכו המתרגמים שינויים קלים. מפשטות הברייתא שבסוגייתנו עולה כי באופן עקרוני תרגום התורה ליוונית היה אירוע חיובי. אמנם, במסכת סופרים (א, ז) הוסיפו:

"והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה".

אם כן, התרגום ליוונית הוא בעל חשיבות, אך יש בו גם ממד של שינוי או חוסר דיוק בתורה, והדבר היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.

סוגייתנו מסיימת דווקא בנימה חיובית באשר לתרגום התורה ליוונית:

"אמר קרא 'יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם' – דבריו של יפת יהיו באהלי שם... יפיותו של יפת יהא באהלי שם".

הלשון היוונית מסמלת יופי אסתטי מיוחד, והוא עשוי להיות בעל חשיבות ומשמעות גם באוהלי התורה של שם. השילוב שבין היופי וההדר ובין התוכן המקודש שבתורה הוא שילוב מנצח.

מדרש דומה לזה שבסוגייתנו מצוי בגמרא במסכת יומא (ט ע"ב):

"לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב 'יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם' – אף על גב דיפת א-להים ליפת, אין השכינה שורה אלא באהלי שם".

הבית השני, בניינו המפואר של הורדוס, מזרע יפת, היה יפה ומפואר יותר מן הבית הראשון. אף על פי כן, השראת השכינה בשלמותה הייתה דווקא בבית המקדש שבנה שלמה, מזרעו של שם. ללמדך, כאמור, שאת הבניין הנאה יבנו בניו של יפת, אך התוכן הפנימי יהיה תוכן יהודי.

הראי"ה קוק דן בהרחבה רבה באיזון הנכון שבין 'יפיותו של יפת' ובין 'אוהלי שם'. בנאום שנשא הרב בעת חנוכת בית המדרש למורים של תנועת המזרחי הוא מסביר:

הכוונה בלשון יוונית אינה אך ורק לפירושן של מלים יווניות... ההבדל בין 'לשון' ל'חכמה' הוא הבדל שבין סגנון לתוכן. בשעה שחז"ל אומרים "לשון יוונית לחוד" הכוונה לסגנון. את התוכן, את החכמה, אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים, עד שאין אנו צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים.

במה שנוגע לסגנונות, ליפוי הדברים, רואים אנו שגם אחרי כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היונים מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק 'יפת א-לקים ליפת'... מתוך כך הותר לתרגם את התורה ליונית.

מה אנחנו למדים מזה? אנחנו למדים איך עלינו לנהוג בשעה שאנו נזקקים לשאול את 
השאלות של הקודש והחול. לפי הנהוג בעולם חושב האדם בתחלת מחשבתו שהקודש 
והחול הם בבחינת 'ויתרוצצו', שהם דברים הצוררים זה את זה. אולם האמת היא שאין 
כל ניגוד בין הקודש והחול. אם אנו, חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים 
להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת האומה, מתוכן חול, הרי זה דבר שהיה לא יהיה.
ממלכת כהנים וגוי קדוש תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש.

אולם בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית... לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כחות חוץ בהכנת הצורה החצונית... שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול ולא נכשל בפח של החכמה היוונית".

הרב קוק מבהיר אפוא את ההבדל היסודי בין התוכן, שאותו חובה לבסס על אוהלי שם, אוהלי הקודש, ובין הצורה, שבה בהחלט יש מקום גם לעולם של חול, עולמו של יפת.