השיחה ניתנה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת אחרי־מות-קדושים ה'תש"פ. סיכם וערך אביעד ברסטל. הסיכום והעריכה לא עברו את ביקורת הרב.

***

פתיחה

תלמיד שמשמש כרב קהילה העביר אליי ביום שישי שאלה שהגיעה אליו מאב לחייל שיש לבנו פגישה חשובה בבסיס בצהרי יום השישי: האם הבן יוכל לשוב הביתה לשבת אחרי אותה פגישה חשובה?

הוא עצמו התלבט ונטה לענות תשובה חיובית, בעקבות הגמרא בערובין (מה. בעקבות המשנה בדף מד.), שאומרת ש"כל היוצאין להחזיר חוזרין למקומן", ותשובת ר' משה פיינשטיין שהתבססה עליה (או"ח ח"ד סי' פ'), המתירה חזרה הביתה אפילו במחיר איסורי דאורייתא, ורבים הרופאים והאחיות שסומכים עליה בארץ ובחו"ל.

לאכזבתו, עניתי לו שלדעתי התשובה שלילית: קודם כל, ברור שהמקרה הנדון שונה בתכלית מזה של "היוצאין להציל". בנוסף, קשה לסמוך על דברי הרב פיינשטיין בנושא, משום שמהסוגיא משתמע שהדברים אמורים רק ביחס לאיסורים מדרבנן, כפי שהאריך לבאר ר' שלמה זלמן אויערבך בתשובה ארוכה ב'מנחת שלמה' (ח"א סי' ח').

הסיפור לא נגמר בזאת. אחרי שעתיים הוא התקשר אליי שוב, ושאל כך: האם הבן החייל יכול לנסוע על לפני שתיכנס שבת לפי זמן צאת הכוכבים לדעת רבנו תם. במקום לענות תשובה ארוכה ומפורטת, פשוט עניתי שלא, וכך גמרנו את שיחתנו.

הסיפור הזה מיצג תופעה בעייתית מאד, של תפישת השבת כאוסף של הלכות גרידא – כמו הלכות תולעים, שמיטה, וכדומה – ולא היא! לשבת תוכן מעבר להלכות היבשות, תוכן חשוב שאסור לוותר עליו או לזלזל בו. בדברים הבאים ננסה לעמוד במשהו על מהותה של השבת, ומתוך כך נפנה גם לשאלת הפסיקה בהלכות שבת.

 

קדושת השבת כמקדש

הפרשה שקראנו הבקר, פרשת קדשים, פותחת כך:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. ...אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". (ויקרא י"ט, א-ג, ל)

כלומר התוכן הבסיסי של הקדושה הוא שמירת השבת.[1] אלא שזה לא נגמר בשמירה בלבד. התורה טורחת 'לעטר' את פרשיות המשכן בציוויים על השבת. במהלך פרשת כי-תשא:

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". (שמות ל"א, טז-יז)

ובהמשך, בתחילת פרשת ויקהל:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". (שמות ל"ה, א-ג)

מ'עיטור' פרשיות המשכן בציוויים על השבת, עולה מסר ברור: אם המשכן הוא המקדש במקום, השבת היא המקדש בזמן.

הבנה זו גוררת כמה השוואות מתבקשות של השבת למשכן, למקדש, המשליכות על ההתנהלות הראויה בשבת: ככלל, ניתן לומר כי אנו שואפים לשמור על השבת, ולא רק להימנע מאיסור המלאכה בלבד. יתרה מכך, הן בציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ', ח), הן בציווי "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה', יב), המפתח הוא במילה הבאה – "לקַדְּשו" – האדם הוא זה שמקדש את השבת.

 

הקלות בפסיקה ובשבת

אחרי שעמדנו על היחס הרעיוני הראוי לשבת ולשמירתה, נפנה לשאלת ההקלה בשאלות של פיקוח נפש בשבת.

כמובן, הבסיס לכל דיון בנושא הוא שפיקוח נפש דוחה שבת, כפי שמבואר באריכות בגמרא העוסקת בנושא (יומא פ"ה). עם זאת, לא ניתן להסתפק באמירה ההלכתית היבשה שפיקוח נפש דוחה שבת ותו לא: מעבר להלכה הצרופה, יש רגש יהודי בסיסי שאמור להתקומם במקרים שבהם מחללים שבת – אפילו כשמדובר בהיתר גמור ואף חובה.

את הרעיון הזה ניתן להמחיש בכמה דוגמאות. ראשונה, בשנת תשל"ט למדתי אצל סבי, הרב סולוביצ'יק. הוא כבר היה זקן, והרופא הודיע לו שהוא יצטרך לשתות ביום כיפור. עם כל היותו 'איש ההלכה' שכולנו מכירים מכתביו (כולל הסיפור על אביו שתמה מה יש לבכות בתקיעת השופר [איש ההלכה עמ' 57-58]), שלכאורה אמור לקבל בשוויון נפש את ההכרעה ההלכתית לשתות משום פיקוח נפש, הוא היה ממש מוטרד בשבועיים שלפני יום כיפור, עד שהוא הצליח 'לסדר' לעצמו אינפוזיה כדי שלא ייאלץ לשתות ביום הקדוש:[2] זאת כמובן חומרא שאין צורך להחמיר בה, אך עצם המוטיבציה הבסיסית לשמור את צום יום הכיפורים, נדרשת גם מאיתנו.

באופן דומה, בשנים האחרונות לחייו של אבא שלי הוא היה מתעלף מדי פעם. בפעם הראשונה זה קרה בשבת. כשהודיעו לי, רצתי מהישיבה לבית שבו הוא נמצא, והרופא אמר שצריך לפנות אותו לבית החולים. במהלך השיחה בינינו אבא התעורר חלקית, והתקומם נגד הפינוי לבית החולים משום שזה חילול שבת. עניתי לו שאילו הוא היה הרב ותלמיד שלו היה במצב זהה, ברור שהוא היה פוסק שצריך לחלל שבת; ובמצב הזה, הוא מי שבמצב סכנה, ואני אומר שצריך לחלל שבת: ברגע שניסחתי את זה בתור פסק הוא הסכים לפינוי, כפי שאכן ראוי וצריך לעשות – אבל קודם לכן הוא התקומם בצורה טבעית נגד חילול שבת. גם לנו צריך להיות משהו מהרתיעה הזו.

לפני כעשור, בעקבות פיגוע ל"ע, נערך בישיבה פאנל על ההתנהלות ההלכתית הראויה בשבת במצבי פיקוח נפש בכלל ובפעילות מבצעית בפרט. בפאנל השתתף רב אחד שמאוד הקל בהלכות שבת, ואפילו מעט 'נהנה' מכך. אחריו, קם לדבר הרב שלמה לוי. לפני שהחל להציג את עמדתו (שהיא שיטתית וסדורה), הוא פתח בכך שיש בעיה גדולה מאד של זלזול בשבת: גם כשפוסקים לקולא, צריך לצעוק 'געוואלד'. הנקודה הזו נכונה גם בזמננו: גם כשמכריעים שיש לחלל שבת, זה לא אמור להיות בשוויון נפש.

לסיום נקודה זו, בלי להיכנס לשאלה האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' במקרה של פיקוח נפש,[3] לכולנו צריכה להיות רתיעה בסיסית מחילול שבת, גם במקרה שחובה לעשות כן – כל חייל שיצא לו לעשות מלאכה בשבת יכול להעיד שהוא הזדעזע (לפחות בפעם הראשונה),[4] זעזוע שאמור להיות אינסטינקטיבי גם עבורנו.

 

מדיניות הפסיקה בהלכות השבת

אותו רגש רתיעה בסיסי מפגיעה בקדושת השבת הוא גם זה שעמד מאחורי איסור החשמל בשבת: גם אם לא כל כך ברור למה חשמל נאסר בשבת (עיינו בהרחבה בערכו באנציקלופדיה התלמודית), בזמן שהחל השימוש בחשמל היה ברור לפוסקים שיש בעיה בשימוש בו בשבת, ושצריך לאסור זאת. הרתיעה מהשימוש בו מלווה את הפסיקה גם בהמשך: כשר' משה פיינשטיין שהתיר שימוש בשעון שבת, הוא בכל זאת נטה לאסור שימוש בו להדלקת מזגנים משום שחשש לפגיעה בשבת.[5]

לפני כעשרים וחמש שנה, התפתח פלמוס בין הרב עזרא ביק לבין מכון צומת. הרב עזרא טען שבמקום לנסות למצוא פטנטים הלכתיים לאנשי רפואה ולכוחות הבטחון, צריך פשוט להתיר להם (כשמותר כמובן, כעיקר הדין) לעשות מלאכות ממש, בלי אותם פטנטים, משום שהם פוגעים בשבת. אנשי מכון צומת טענו כנגדו, שעדיין יש עניין לצמצם איסורים, ו'הקל הקל תחילה' (על פי יומא פג.).

אינני יודע אם הרב עזרא איתן בעמדתו גם עכשיו, אבל ברור שיש בה הרבה מן האמת: גם אם מכון צומת מיועד רשמית רק לאנשי רפואה ולכוחות הבטחון, בפועל, הם הצליחו 'יותר מדי' למצוא קולות בהלכות שבת, שפוגעות כבר בשבת עצמה:[6] הגענו למצב שבו על ידי אוטומציה אפשר לעשות כמעט הכל: אפשר להפעיל טלויזיה בשעון שבת! ושוב, בלי להיכנס לשאלה של 'עובדין דחול' ולגדרי 'אוושא מילתא', ברור שאין לעשות כן בשבת – בגלל הפגיעה בה.

אם נחזור להשוואה למקדש, בזמנו, שאלו את הרב ליכטנשטיין אם אפשר לעלות להר הבית, והוא ענה שבלי קשר להסתמכות על ארכיאולוגיה בהלכה, הוא אינו מרגיש ראוי מספיק לעלות להר.[7] לטיעון זה, הוא הוסיף גם שהוא חרד מפני היום שבו אנשים יבואו להר הבית כדי להצטלם כמו בכל אתר תיירות. כמה שנים אחר כך, הייתי בבית כנסת בארצות הברית, וכחלק מהתמונות מהטיול האחרון עם רב הקהילה בארץ הקודש, הייתה תמונה מהר הבית: החשש היה מוצדק.

אותה בעיה, יותר נכון, אותה דרישה, קיימת גם לגבי השבת: אנחנו צריכים להתייחס לשבת כמו אל מקדש. אם נשאל למשל האם מותר ללמוד למבחן שיערך ביום ראשון במהלך השבת, מעבר לשאלה על קריאת ספרי חול בשבת,[8] ננסה לשאול את עצמנו כך: האם אנחנו יכולים לראות את עצמנו עולים לבית המקדש, ותוך כדי מנסים 'לדחוף' עוד חזרה על סיכומי המרצה בקורס?!

בחזרה לסיפור שבו פתחנו, יש כאן מקרה מייצג לתופעה הבעייתית של הזלזול בשבת: מדובר בחייל שיש לו חדר בבסיס – ולא במי שלא יהיה לו איך להסתדר – שמנסה למצוא היתר לחלל שבת, כדי לאכול את הצ'ולנט הטעים של אמא ולישון בפוך. ברור שזה לא מוצדק – לא הלכתית, ולא ערכית. אני בטוח שדווקא אחרי השבת הזאת, שבה הוא 'נתקע' בצה"ל, הוא דווקא יפנים יותר את קדושת השבת וחשיבותה.