קרח | שימה לנו מלך

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרֻ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: (שמואל א יא, יד – יב, כב)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

קיים דמיון נקודתי בין טענת משה על עדת קורח – "לא חמור אחד מהם נשאתי", לבין דבריו של שמואל אל העם – "וחמור מי לקחתי". אך הדמיון גדול יותר. שאול התמנה למלך בעקבות הבעת חוסר אמון בהמשך מנהיגותו של שמואל:

וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה': (ח, ד–ו)

חוסר אמון זה מזכיר במשהו את חוסר האמון של קורח ועדתו, ובמידה רבה של כל העדה שבאה בעקבותיהם, במנהיגותם של משה ואהרן, שלא הצליחו לבטל את גזירת ארבעים שנות המדבר שגזר ה' על עמו. הקולות והמטר שנתן ה' בסוף הפטרתנו כעונש על כך מזכירים את רעש האדמה שפגע בעדת קורח, שעליהם נאמר "וכל ישראל נסו לקולם".

 

ב. רקע

שמואל כבר המליך את שאול, גם בביתו ברמה וגם לעיני כל העם במצפה:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: (י, א)

וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל ה' הַמִּצְפָּה... וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ... וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: (שם, יז–כד)

מדוע היה צורך בהמלכה שלישית בגלגל? התשובה המקובלת היא תשובתו של רש"י, שהיה צורך בהמלכה נוספת בגלל המערערים על מלוכת שאול אחרי הפעמיים הראשונות:

וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ: (שם, כז)

אחרי ניצחונו הגדול של שאול על בני עמון (פרק י"א) כבר לא נותרו מערערים על מלכותו, וניתן היה לחדש את המלוכה בהסכמת כל העם.[2] לחידוש המלוכה נבחר הגלגל ליד יריחו, המקום שאליו עלו בני ישראל בעת חציית הירדן עם יהושע. כנראה נבחר מקום זה משום שהיה בדרך השיבה ממלחמת בני עמון במזרח הירדן לארץ בנימין, מקום מגוריו של שאול.[3]

*

המקראות לעיל בפרק ח' הם הרקע העיקרי לנאומו של שמואל בהפטרתנו. שם מסופר שזקני ישראל טענו כלפי שמואל שהוא כבר זקן ובניו אינם הולכים בדרכיו, ולכן ביקשו מלך. הבעת חוסר האמון בו הייתה רעה בעיני שמואל, וה' הוסיף ואמר לו שיש בשאיפה למלך שיושיעם במלחמותיהם גם הבעת חוסר אמון כלפי ה', המגן על עמו.

הפטרתנו חותמת למעשה את תקופת השופטים ופותחת את תקופת המלכים – שמואל הוא אחרון השופטים, ושאול הוא המלך הראשון.

 

ג. תוכחתו של שמואל על מאיסתו כשופט

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד:

נשווה אמירה זו לדברי זקני ישראל שבאו אל שמואל לדרוש מלך:

וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: (ח, ד–ה)

מדבריו של שמואל נראה שהוא מודה שזקנתו אינה מאפשרת לו להמשיך ולהנהיג את העם, אך הוא טוען נגדם שבניו ממשיכיו מסוגלים לעשות זאת במקומו. כחיזוק לטענתו הוא מזכיר את יושרו שלו בהנהגתו את העם.

כאן יש מקום לתמיהה, שהרי המקרא מעיד שזקני ישראל צדקו:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: (ח, א–ג)

אם נאמר ששמואל לא הכיר בחסרונותיהם של בניו, מדוע העם לא ענו אותו על תוכחתו?

דומה שאין מנוס מדבריו של רבי שמואל בר נחמני על חטאיהם של בני שמואל:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני שמואל חטאו – אינו אלא טועה, שנאמר 'ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו', בדרכיו הוא דלא הלכו – מיחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים 'ויטו אחרי הבצע' – שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר 'והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל', והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן. כתנאי: 'ויטו אחרי הבצע' – רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם. רבי יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים. רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע. רבי יוסי אומר: מתנות נטלו בזרוע (שבת נה ע"ב – נו ע"א).

על פי דבריו של רבי שמואל בר נחמני שני הבנים עדיין התאימו לתפקידם, למרות חסרונותיהם, ויכלו להמשיך את שמואל אביהם ולשפוט את העם גם אם לא הלכו ממש בדרכו, והקימו מנגנון שלטוני בירוקרטי לצורך הנהגתם, ואף דרשו לקבל מעשרות (שהרי הם היו לוויים) בתמורה להנהגתם. הדרישה להדחתם כמוה כדרישה להדחה מביישת של שמואל עצמו, למרות הישועה הגדולה שהביא לישראל במלחמה השנייה נגד הפלשתים באבן העזר ולמרות עמלו הרב בשפיטת העם ובמהלכים הרוחניים הגדולים שהוביל.

עדיין יש מקום לתמוה על כך ששמואל מתבסס על ההנחה המובנת מאליה, לדבריו, שהבנים צריכים לרשת את משרת ההנהגה של אביהם. זו הייתה גם הנחתו של עלי לגבי בניו, ואיש האלוהים ביקר אותו בחריפות על כך (בפרק ב'). בתקופת השופטים מצאנו את גדעון, שסירב להצעת העם לקבל את השלטון ולהורישו לבניו:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם: (שופטים ח, כב–כג)

אך מצאנו ניצני ירושה גם בספר שופטים, מלבד אבימלך שהחליף את גדעון אביו בדרך לא ישרה:[4]

וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם (שם י, ג–ד).

וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם (שם יב, יג–יד).

 

ד. תוכחתו של שמואל על מאיסת ה' כמנהיג

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרֻ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם:

סגנונם של פסוקים אלו, בעיקר של השניים הראשונים, נראה לא לגמרי מהוקצע. דומה שדבריו של שמואל נאמרו מלב שבור, ואולי אף בבכי, ובמצב כזה אין הנואם, גם בטקס המלכה, בורר את מילותיו ומקציע את משפטיו. בעת כתיבת הספר החליט הנביא להביא את דבריו כמות שהם, כדי להביע את ליבו השבור.

הנביא רואה התאמה בין הזעקה אל ה' וההבטחה לתקן את המעשים ולעובדו לבין הישועות שה' הושיע את ישראל בידי מנהיגיהם, שלא היו מלכים. ממילא דרישתם למלך בעת הסכנה מצד נחש מלך בני עמון מתפרשת כחוסר נכונות להמשיך ולזעוק אל ה' ולתקן את מעשיהם וכחוסר נכונות לקבל את העונש המגיע להם בעת שיעבדו חלילה את הבעלים ואת העשתרות.

דברים אלו דורשים ביאור והרחבה: צבאותיהם של השופטים היו קטנים, כנראה גם משום שסמכותם הייתה קטנה. כך, לדוגמה, דבורה הנביאה מוכיחה את השבטים שלא התגייסו למלחמת ברק בסיסרא. גם צבאו של גדעון היה קטן: גם לפני שה' דרש ממנו להישאר עם שלוש מאות חיילים בלבד, לא היו בצבאו חיילים רבים מאוד. בני אפרים התגייסו למלחמתו במדיינים רק אחרי המכה הניצחת שהיכה את אויביו, ואנשי סוכות ופנואל לא שיתפו עימו פעולה כשרדף את אויביו.

כפי שעולה מנאומו של שמואל על משפט המלך (פרק ח'), העם רצה מלך והסכים להעניק לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות בגיוס העם למלחמה או לצורכי הממלכה. ואכן, שאול הוציא למלחמה עם בני עמון שלוש מאות ושלושים אלף איש, וניצח ניצחון גדול. גם למלחמת עמלק הוציא שאול עם רב. העם היה מוכן לשלם מחיר כבד ביותר של השתעבדות למלך בשר ודם, ובלבד שיובטח ניצחונם על אויביהם מכוח הצבא הגדול שהמלך יקים.

לעומתם, שמואל, בדבריו על משפט המלך, רואה היטב את המחיר החברתי הגבוה של מינוי מלך והשתעבדות אליו. בנאומו לעם בהפטרתנו הוא גם רואה את המחיר הרוחני הגבוה של הניתוק שרצה העם בין קיום מצוות ה' לבין יכולתם לנצח את אויביהם. שמואל טען שאם יעבדו את ה' ויסירו את אלוהי הנכר, ה' ייתן להם ניצחונות במלחמותיהם גם באמצעות שופט הקם לשעתו והמגייס צבא קטן יחסית. להלן יאמר שגם לאחר שקיבלו עליהם מלך, אם לא ישמעו בקול ה', יספגו פורענויות במלחמותיהם או באסונות אחרים, והמלך לא יוכל לסייע להם.

נראה שטענתו של שמואל מתבססת בראש ובראשונה על האירוע המרכזי שהיה בימי הנהגתו:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה': וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה כָּלִיל לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה': וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז, ג–י)

הניצחון הגדול על הפלשתים לא היה בשל יכולתו המלכותית של שמואל לגייס צבא גדול אלא בעקבות יכולתו להחזיר את העם אל אלוהיהם ולהסיר את הבעלים ואת העשתרות.

 

ה. בין תוכחתו של שמואל לכלל שאין סומכין על הנס

טענתנו בפרק הקודם על הצורך בהסתמכות על ה' ועל קיום מצוותיו ולא על צבא גדול מעלה את שאלת ההסתמכות על נס, המוחזקת בהשקפתנו כבלתי רצויה.[5] בהפטרה הקודמת הבאנו בעניין זה את דברי רבנו בחיי, ודומה שאין מנוס מלחזור עליהם כאן:

'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה'. שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע... כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו... ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה (רבנו בחיי במדבר יג, ב).

יתר על כן: ה' עצמו מבאר לשמואל את הצורך בשאול, שיושיע את ישראל מהאתגרים הצבאיים העומדים בפניהם:

וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי: (ט, טו–טז)

התשובה לשאלה זו ארוכה מארץ מידה וקצרה יריעתנו. בתשובתנו נרמוז על שני פרטים:

א. ה' הורה למשוח את שאול לנגיד ולא למלך, וכך אכן נהג שמואל:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: (י, א)

ל'נגיד' כח כפייה גדול משל שופט, ודי בנגידות כדי לעמוד באתגרי הגיוס הצבאיים. הפטרתנו פותחת בחידוש המלוכה, כרצון העם, ולא בנגידות. המלוכה כוללת בתוכה פרטים נוספים שאין בנגידות, כירושה והעברת המלכות לבנים.[6]

ב. אכן, המלחמה בפלשתים דרשה צבא קבע למלחמה ארוכה ומתמדת.[7] צבא קבע דורש מנהיג קבוע, הגובה מיסים קבועים בכוח אדם ובממון, ולא די בשופט לשעתו בלבד, הקם לעת צרה. בני עמון היו אויב חיצוני, והמלחמה בהם, שהעם דרש בגללה מלך, הייתה אירוע חד פעמי, שדי לו במינוי מנהיג לשעתו, כשופט בעל סמכויות גיוס נרחבות. לעיל (בהערה 2) כתבנו ששאול ניהל אותה כשופט הקם לשעתו ולא כשליט קבוע.

 

ו. גשם בימי קציר חיטים

גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ:

גשם חזק בעת הקציר הוא מטרד קשה, ויש בו גם הפסד ממון.הוא אינו אסון נורא שאין לעמוד בו, כפי שעולה מדברי שמואל ומתגובתו המפוחדת של העם.

נראה שקריאתו של שמואל אל ה' והקולות והמטר שבעקבותיה באו להזכיר לעם אירוע דומה שהעם עבר, אך בכיוון ההפוך:

וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה': וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה': וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי: (ז, ט–יד)

המילים "וירעם ה'... וַיְהֻמֵּם" מורות על קולות רעמים רמים ועוצמתיים מן השמיים, שהממו את סוסיהם של הפלשתים עד שהללו איבדו את חוש הכיוון. בעקבות רעמים בא לרוב גשם שוטף, והבוץ שבעקבותיו מכשיל את צבא המרכבות ומבטל את נחיתותו של צבא רגלים לעומתו. הניצחון הישראלי בעימות עם הפלשתים בעקבות ביעור הבעלים והעשתרות בהנחיית שמואל היה גדול וחשוב. בשני המקומות באו הרעמים והגשם בזמן לא צפוי בעקבות קריאתו של שמואל אל ה'. העם נוכח במשקלה של הקריאה אל ה' בעקבות תהליך גדול של תיקון ותשובה, אלא שעתה היו הדברים בעקבות קריאתו של שמואל אל ה', כולל הקולות מטילי האימה, במידת הדין וכעונש לעם. כאמור, לא היה זה רק עונש, אלא גם לימוד לקח בשאלה מה עתיד להכריע את המלחמה בין ישראל לאויביהם – סמכות הגיוס של המלך או קריאת הנביא אל ה' בעקבות תשובה, תיקון המעשים, צום ותפילה.

לא אכלא קולמוסי מלכתוב דבר ששמעתי בצעירותי ממורי ורבי חנן פורת: הגשם הוא ברכה גדולה, אך כשהוא יורד בימי קציר, שלא בעיתו, הוא קללה. כך גם מלכות ישראל: היא ברכה גדולה, אך כשהיא באה שלא בעיתה, אין בה ברכה. בשעה ששמואל מוכיח את העם עדיין לא הגיעה שעתה של מלכות הברכה, מלכותו של דוד משיח צדקנו.

נסיים במשפט על שמואל נביאנו:

אלא ששמואל שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו' (פסיקתא רבתי מ"ג; ודומה לו בתענית ה ע"ב).

ודאי לא קם נביא בישראל כמשה. נראה ששמואל, השקול כנגד משה ואהרן יחדיו, הוא שמואל בתפילתו, וכנאמר בהמשך הפסוק המובא במדרש:

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם: (תהילים צט, ו)

אכן, מצינו בשתי התפילות הנזכרות של שמואל, גם מול הפלשתים במצפה וגם בהפטרתנו, שה' עונה לקריאתו מיד.