הפטרת השבת השנייה של ימי בין המצרים

שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה': כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתֻה מִבְּלִי יֹשֵׁב: גַּם בְּנֵי נֹף ותחפנס (קרי: וְתַחְפַּנְחֵס) יִרְעוּךְ קָדְקֹד: הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ: וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת: כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד (קרי: אֶעֱבוֹר) כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה': אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו (קרי: נַפְשָׁהּ) שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך (קרי: וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם: אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני (קרי: יְלִדְתָּנוּ) כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: (ירמיהו ב, ד–כח)^[1]

האשכנזים מסיימים: הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי (קרי: קָרָאת) לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה: (ג, ד)

הספרדים מסיימים: אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ: (ד, א–ב)

 

א. הקשר בין ימי בין המצרים (והפרשה) להפטרה

בדברינו להפטרה הקודמת עסקנו בקשר בין ההפטרה לימי בין המצרים וכתבנו שלשתי השבתות הראשונות של ימי בין המצרים נבחרו שתי הנבואות הראשונות של ירמיהו, שהיה נביא החורבן של ירושלים ובית המקדש וליווה את חורבנם.

בדיעבד (בלבד!) ניתן למצוא קשר בעל משמעות גם בין פרשת מסעי להפטרתנו. פרשת מסעי סוקרת בתחילתה את כל המסעות שעברו בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וכך פירש זאת רש"י בשם המדרש:

למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר - לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות... נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' (רש"י על במדבר לג, א).

הפטרתנו מתארת בתחילתה את חסדי ה' עִם ישראל בעת שהוליכם במדבר ביציאת מצרים, וכפי שנרחיב בע"ה להלן.

 

ב. רקע

כאמור, הפטרתנו היא הנבואה השנייה במגילת התוכחות (פרקים א'–כ'), שהיא הספר העיקרי בירמיהו, וניתן להניח שנאמרה בתחילת ימי נבואתו, סביב שנת 13 או 14 ליאשיהו. היא ודאי שייכת ליחידת השנים 12–18 ליאשיהו, שנדון בהן עתה.

אבותיו של יאשיהו, מנשה ואמון, דרדרו את ממלכת יהודה לשפל יהודי ורוחני שלא היה כמותו:

וַיָּשָׁב (=מנשה) וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי: וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה': וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם: (מלכים ב כא, ג–ז)

וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה': (שם, טז)

וַיֵּלֶךְ (=אמון) בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם: (שם, כא)

כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה: (דברי הימים ב לג, כג)

בימי מנשה החלו נביאי ה' לדבר במפורש על חורבן המקדש וירושלים:

וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ: וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם: (מלכים ב כא, י–יד)

אולם אחרי מנשה ואמון קם יאשיהו הצדיק והחל במהפכה דתית – הוא החל לעקור את העבודה הזרה מן הארץ, לשפץ את המקדש ולהשיב אליו את עבודת ה'.

בתיאור המהפכה הדתית של יאשיהו מצאנו במקראות ובחז"ל שתי סתירות חשובות. הראשונה קשורה בזמנה של המהפכה הדתית – האם אירעה בשנה השתים עשרה ליאשיהו, לפני שיפוץ המקדש, או בשנת השמונה עשרה למלכותו, בעקבות שיפוץ המקדש ומציאת ספר התורה? המהפכה הדתית המתוארת בספר מלכים מתחילה במציאת ספר התורה בבית ה' בשנה השמונה עשרה:

וַיְהִי בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ בֶן מְשֻׁלָּם הַסֹּפֵר בֵּית ה' לֵאמֹר: (שם כב, ג)

וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (שם, י–יא)

לעומת זאת, על פי המתואר בדברי הימים החלה המהפכה הדתית שש שנים לפני שיפוץ בית המקדש ומציאת ספר התורה בתוכו, בשנת שתים עשרה שנה ליאשיהו:

וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת: וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: (דברי הימים ב לד, ג–ד)

וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה' אֱלֹהָיו: (שם, ח)

הסתירה השנייה קשורה לאיכות המהפכה הדתית של יאשיהו. ספר מלכים גומר את ההלל על תשובתו של יאשיהו והמהפכה הדתית שעשה:

וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה': וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ: (מלכים ב כג, כד–כה)

לעומת זאת, בחז"ל ובמפרשים מצאנו ציון לא גבוה לאיכות המהפכה הדתית. חז"ל מתארים את מנהגם של בני העם, שהיו מציירים דמות עבודה זרה על דלת הבית מבפנים, וכשהיו שליחי יאשיהו לבער את האלילים נכנסים הביתה היו פותחים את הדלת, ודמות העבודה הזרה הייתה מתקפלת אל הקיר עם הדלת:

דורו של יאשיה מראין עצמם שהם צדיקים והם רשעים, היו צרים צורות של עכו"ם על דלתותיהם מבפנים, חציה על זו וחציה על זו, וכשהיו מבערי עכו"ם בודקים היה הדלת פתוח ולא היו מכירין בה. (רש"י ירמיהו ג, י על פי איכה רבה א, נג)

לשון אחרת: העבודה הזרה המשיכה להתקיים, אך ירדה למחתרת.

על כורחנו ניישב שתי סתירות אלו בתשובה אחת: המהפכה הדתית משנת שתים עשרה עד שנת שמונה עשרה התנהלה על מי מנוחות, ואנשים יכלו להטמין את העבודה הזרה ולהמשיך לעובדה אחרי הבדיקה השטחית של שליחי יאשיהו. אחרי מציאת ספר התורה בשנה השמונה עשרה ונבואת החורבן הקשה של חולדה בעקבותיה החל יאשיהו את המהפכה מחדש, הפעם ביסודיות. הוא כרת בבית המקדש ברית שבה התחייבו העם והמלך לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם, וביער לחלוטין את העבודה הזרה מן הארץ. ספר דברי הימים, שהוא תולדות מלכי יהודה, מביא גם את המהפכה הדתית החלקית שמשנת שתים עשרה, ואילו ספר מלכים, שהוא ספר נבואי, אינו מכיר כלל במהפכה כושלת זו, ומביא רק את זו שהחלה בשנת שמונה עשרה, בעקבות מציאת ספר התורה.

כפי שביארנו לעיל, נבואת הפטרתנו נאמרה בשנים שבין שנת שתים עשרה לשנת שמונה עשרה ליאשיהו, ועובדה זו משתקפת היטב בנבואה.

 

ג. ברית ה' וישראל במדבר

בדברינו להפטרת השבוע שעבר רמזנו ששלושת פסוקי הסיום של ההפטרה נראים לנו שייכים מבחינת תוכנם לנבואה שבהפטרתנו. נשוב אליהם:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה': (ב, א–ג)

הנביא משבח את נאמנותם של ישראל לה' בארבעים שנות המדבר, כשהלכו אחר ה' באמונה תמימה, ככלה ההולכת אחרי ארוסה. המדבר מתואר בתורה בצבעים קודרים, המגדילים את תוקפה של נאמנות זו:

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ: (דברים ח, טו–טז)

הנביא מדגיש שה' זוכר נאמנות זו, ובזכותה הוא מגן על ישראל מכל אוכליהם. אולם מולה הוא מציב בתחילת הפטרתנו את השאלה מדוע ישראל אינם זוכרים לה' את נאמנותו להם כשהוליכם במדבר והגן עליהם מצרות המדבר – שוסי המדבר (עמלק), החיות, הנחשים, הצימאון והרעב:

כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

ברית ההליכה במדבר אינה זוכה לדגש גדול במקראות, אך לזכרה אנו חוגגים את חג הסוכות:

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא כג, מג)

הנביא מוסיף לברית ההליכה במדבר את הבאת בני ישראל לארץ ישראל:

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ

בדרך כלל בתוכחות הנביאים הוזכרו העונשים לממרים את פי ה', ולא חסדיו, כנימוק לתיקון המעשים. אך כאן הייתה שעת רצון גדולה ומלך העובד את ה', והאכזבה מן העם שאינו משתף עימו פעולה גורמת לנביא להזכיר לעם את חסדי ה' כסיבה לשוב אליו. התנהגות העם וההנהגה (פרט למלך עצמו) מבטאת תחושה של שני דורות שה' עזב את הארץ ואת עמו הסורר, וקשה עתה להשיב את הגלגל:

הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל

ארבע שכבות במנהיגות: הכהנים, הסנהדרין ותלמידי החכמים, המנהיגים הפוליטיים והנביאים. כולם אינם משתפים פעולה עם המהפכה של יאשיהו.

 

ד. חטאו המדיני של יאשיהו

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתֻה מִבְּלִי יֹשֵׁב: גַּם בְּנֵי נֹף ותחפנס (קרי: וְתַחְפַּנְחֵס) יִרְעוּךְ קָדְקֹד: הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ: וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת:

המקראות שהבאנו מתארים את סבלם של אנשי יהודה מחמת אויב, ההופך את ארצם לשממה ומצית את עריהם הריקות. תיאור זה ישוב ביתר שאת בפרק ד', בסגנון דומה:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (ד, ו–ז)

הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ: (שם, יג)

שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי: (שם, כ)

מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ: (שם, כט)

לא ידוע לנו על אחת מן הארצות השכנות שעוללה זאת לממלכתו של יאשיהו, אך בתחילת ימי יאשיהו התחוללה בארץ הפלישה הסקיתית, פלישה של עמים ברברים מן הצפון הרחוק (הים הכספי וסביבותיו), שפלשו גם לארצות נוספות במזרח התיכון, ונעלמו כעבור מספר שנים כלעומת שבאו. על פי העולה מירמיהו נראה שכדי להגן על ארצו נעזר יאשיהו במלך מצרים וכרת עימו ברית. ברית עם מצרים מעולם לא הייתה טובה בעיני הנביאים, והם ראו בה הפרת צו מפורש של האיסור להשיב את העם מצרימה. החסות בצילו של פרעה נראתה בעיני הנביאים ככרסום בבשורה שה' הוציאנו מארץ מצרים, מהיות להם עבדים, כדי שנהיה עבדי ה'.

יאשיהו שילם על חטא זה כשנאלץ להפר את הברית עם פרעה מלך מצרים בקרב מגידו ונהרג שם. בהפטרתנו, בפסוקים שהבאנו לעיל, מבקר ירמיהו את כריתת הברית עם מצרים במילים קשות. כך גם להלן בפרק ד':

ואתי (קרי: וְאַתְּ) שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ: (ד, ל)

 

ה. חסרונות המהפכה של יאשיהו

כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד (קרי: אֶעֱבוֹר) כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה... כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה': אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ... כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:

כאן אנו שבים למה שכתבנו בפרק הרקע על השנים הראשונות של נבואת ירמיהו, בשנים 12–18 ליאשיהו, כשהמהפכה הדתית התנהלה אך לא באמת ביערה את העבודה הזרה מיהודה. עוּלם של האשורים כבר נשבר ומוסרותיהם נותקו עם מותו של אשורבניפל, וכעת הזמן לשוב אל ה', אך עם ישראל ממשיך בזנותו על כל גבעה ועל כל הר. יאשיהו מנסה לכבס את כתם העבודה הזרה ב'נתר ובבורית', אך הכתם ממשיך לכער את האומה ולדבוק בה. עם ישראל בא אל הקב"ה בטענה שכבר אינו טמא, שהרי העבודה הזרה מתבערת והולכת, אך הנביא שולח את העם אל הגיא הנמוך, למקום הסתר, ומראה לו את חטאיו הנמשכים גם אחרי תחילת המהפכה. גם אם החטא ירד מעט למחתרת, הרי "כבושת גנב כי ימצא כן הובישו בית ישראל", וחטאם נמצא בסתר בביתם כגניבה בביתו של גנב המעמיד פנים של אדם ישר.

ירמיהו ימשיך בתיאורים אלו גם בפסוקים שאחרי הפטרתנו:

לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה': (ב, כט)

גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה: וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי: (שם, לד–לה)

הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה': (ג, א)

העם מעמיד פנים ששב אל ה', רב עימו ודורש סיוע ופיוס, אך הנביא מטיח בו: "כולכם פשעתם בי". לא במחתרת מצא ה' את הפשעים, שהרי אצלו הכול גלוי. העם טוען שכבר ניקה מעוונו ואפו של ה' שב ממנו, אך ה' עוד ישפטם על כך שהם טוענים שחדלו לחטוא. לכאורה נראה שהמהפכה מתנהלת ברמה, אך כפי שכתבנו לעיל, בשש השנים הראשונות שלה מוסיף העם לחטוא.

בשיא טענתו אומר ירמיהו שאולי כלל אין מקום לפיוס ולתשובה, כמו באיש שגירש את אשתו והיא כבר מסרה נאמנותה לאחר. הלקח שאומר ירמיהו בנבואות אלו עתיד להילמד בזעזוע בעת שיימצא ספר התורה, כשחולדה הנביאה תטען שהכול אבוד והחורבן בוא יבוא. אז עתיד ירמיהו, בנבואת נחמה, לתת סיכוי לתשובה העמוקה שיאשיהו עתיד לעשות יחד עם העם בירושלים.