דברים | 'חזון'

חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן: אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: (ישעיהו א, א–כז)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לתשעה באב

הגמרא דנה בהפטרות תשעה באב והסמוך לו:

ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח'... בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן? אמר רב: 'איכה היתה לזונה'... אמר אביי: האידנא נהוג עלמא למיקרי 'כי תוליד בנים', ומפטירין 'אסף אסיפם' (מגילה לא ע"ב).

הגמרא אינה מזכירה את ההפטרה הנקראת בשבת שלפני תשעה באב, אך מזכירה שני פסוקים מהפטרתנו, "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם" ו"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה", וקובעת שהם נקראים בראש חודש אב שחל בשבת ובתשעה באב עצמו. התוספות הביאו את מנהגנו:

ואין אנו עושין כן, אלא מפטיר בירמיה 'שמעו דבר ה'' ובשבת שלפני ט"ב 'חזון ישעיהו', והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן: 'דברי ירמיה', 'שמעו דבר ה'', 'חזון ישעיהו' (שם ד"ה ראש חדש).

לדברי התוספות, רב סבר שאבלות תשעה באב מתחילה בראש חודש אב, אך אנו נוהגים בה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולכן רק בפתיחתו אנו מפטירים ב'חזון'.

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה

שלשה נתנבאו בלשון 'איכה' – משה, ישעיה וירמיה. משה אמר 'איכה אשא לבדי וגו'', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. א"ר לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין – אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה' (איכה רבה א').

פרשת דברים, שבה נאמר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב), נקראת לעולם בשבת שלפני תשעה באב. הפטרתנו, הפטרת 'חזון', כוללת בתוכה את הפסוק שהובא לעיל (א, כא), שגם בו נזכרה הלשון "איכה", ובכך הקריאה וההפטרה מקדימות את קריאת מגילת 'איכה', הפותחת שלוש מקינותיה במילה זו.

מלבד פסוק זה, ההפטרה היא תוכחה קשה לישראל בימים של כמעט חורבן (יתבאר להלן), תוכחה המביעה ספק בתועלתו של המקדש, שעליו אנו אבלים, בימים של חטאים כה קשים.

בנוסף, כפי שנבאר להלן, הנבואה נאמרה ביום צום של תשובה, וגם בכך היא דומה לתשעה באב.

להלן נדון בסיבה נוספת, שלדעתנו היא החשובה ביותר, לבחירת נבואה זו להפטרת שבוע שחל בו תשעה באב.

 

ב. זמנה של הנבואה

חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:

נבואתנו פותחת את ספר ישעיהו, אך היא אינה הנבואה הראשונה בו. לספר ישעיהו פתיחה נוספת, בפרק ב', והיא מחזירה אותנו לימי עוזיהו, ראשון המלכים שישעיהו ניבא בזמנם:

הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ב, א)[2]

נבואתנו מתייחסת כנראה לימיו של חזקיהו, בזמן שכל הארץ הייתה כבושה בידי זרים (אשור) ורק ירושלים נותרה לפלטה:

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:

בימי עוזיהו ויותם אין מקום לתיאור זה. הוא עשוי להתאים לימי אחז ולימי חזקיהו, אך להלן בהפטרתנו מתוארת עבודת המקדש בשיא תפארתה, וזה אינו מתאים לימי אחז, שחידש את במות התופת בגיא בן הינום, ולימים שׂם את מזבחו של מלך אשור במקום מזבח הנחושת, וגם המקדש נסגר בזמנו. לא נותרו לנו אלא ימי חזקיהו, שבהם עבודת המקדש בתפארתה, אך ירושלים בודדת ונצורה בידי מלך אשור:

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם: (מלכים ב יח, יג)

 

ג. עבודת המקדש בתפארתה

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי ... מִנְחַת... קְטֹרֶת... חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא ... וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם... וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם...

דילגנו על פסוקי מאיסת הקרבנות, והותרנו כאן רק את הפסוקים המתארים את תפקידו המרכזי של המקדש בתודעת העם כמקום קרבנות, מנחה וקטורת, מקום פרישת ידיים בתפילה, קרוא מקרא, שבת, עצרת, חודשים ומועדים. כל זה מתאים לימי חזקיהו ולמהפכה הדתית שעשה כשטיהר את המקדש מטומאות אחז אביו, פתח את שעריו והשיב את מזבח ה' אל מקומו, כפי שמתואר בהרחבה בספר דברי הימים ב' (פרק כ"ט). חזקיהו כרת ברית עִם העָם בקרבן הפסח בשנתו הראשונה (שם ל'), וביער גם את מזבחות העבודה הזרה וגם את המזבחות לה' שמחוץ למקדש. נביא פסוקים לדוגמה:

כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב: וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה: וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם: וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם: (דברי הימים ב ל, כד–כז)

אכן, חזקיהו ועמו ראויים לשבח גדול על המהפכה הדתית, שבמרכזה כבוד המקדש והקרבנות, התפילה המשותפת של העם, קריאת התורה וכבודם של השבת והמועדים. ספר מלכים, העוסק בעיקר בחטא העבודה הזרה ובהשבת כבוד המקדש אל מקומו לעומת חטא זה, אכן משבח את חזקיהו ואת עמו:

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָּמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: וַיִּדְבַּק בַּה' לֹא סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (מלכים ב יח, ג–ו)

לעומת זאת, ישעיהו הנביא בהפטרתנו אינו מזכה את חזקיהו ואת עמו במילה אחת של שבח על כך, ורואה הכול בעין ביקורתית קשה.

 

ד. החטא

ישעיהו מתאר בהפטרתנו חטא אחד בלבד – חטא עזיבת הצדקה והמשפט, בעיקר כלפי החלשים, והוא מציין את סעיפי המשנה הרבים של חטא זה. האידאולוגיה שישעיהו מדבר בשמה מזכירה את דברי ה' על אברהם ערב הפיכת סדום ועמורה:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (בראשית יח, יט–כ)

לעומת זאת, בימי חזקיהו:

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

אַשְּׁרוּ חָמוֹץ (=מי שנחמס) שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:

צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

שפיכות דמים, חמס, גניבות, זיופים, שוחד והעלמת עין מריב האלמנה ומשפט היתום. החטאים אכן מזכירים את חטאי סדום ועמורה שהוזכרו בדברי ה' אל אברהם, בהיפוך הצדקה והמשפט, וכמו שביאר יחזקאל את חטאי סדום בדבריו, שעיקרם על שרי חזקיהו:

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה: (יחזקאל טז, מט)

לכך מדמה ישעיהו בהפטרתנו את ירושלים של חזקיהו:

כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

נביא נוסף ניבא דברים דומים על ירושלים בימי מצור סנחריב:

הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם: וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ... וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה: נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם:

וָאֹמַר שִׁמְעוּ נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת הַמִּשְׁפָּט: שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה רָע גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת... שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: (מיכה ב–ג, פסוקים מפוזרים)

העובדה שהזכרנו לעיל, שישעיהו אינו מזכה את חזקיהו ועמו במילה טובה על המהפכה הדתית ועבודת ה' במקדש, ואף קורא להם לחדול מהבאת הקרבנות, המנחה, הקטורת והתפילה, מביעה חריצת דין חד משמעית האומרת, להבנתנו, שעבודת ה' מחולקת באופן ברור לשתי קומות, שתיהן יקרות וחיוניות מאין כמותן: הקומה הראשונה היא הצדקה והמשפט ונספחיהן, והקומה השנייה היא עבודת המקדש והתפילה בו. אין שום אפשרות להעמיד את הקומה השנייה בלא שהקומה הראשונה תעמוד תחתיה. גם אברהם נידון בתחילה על "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ורק אחר כך הועמד בניסיון לעלות אל הר המוריה. חז"ל ביטאו זאת גם בלשונם:

'לשמור את דרך' – זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לכל. 'עץ החיים' – אין עץ חיים אלא תורה (תנא דבי אליהו רבה א').

 

ה. פשר הסתירה ויישובה

הקורא תמה: איך ייתכן לקרוע בצורה כה קיצונית בין דיברות הלוח הראשון לדיברות הלוח השני, בין דרך ארץ לתורה? איך ייתכן שאנשים יעבדו את ה' בדבקות במקדשו ויתפללו אליו, ויחד עם זאת יהיו 'קציני סדום' ו'עם עמורה' בחטאי הצדקה והמשפט, בהתעלמות מן היתום והאלמנה? זאת ועוד: הייתכן שחזקיהו, המוחזק בספר מלכים ובדברי חז"ל כמלך צדיק, חטא בחטאי סדום ועמורה?! ננסה לתת לשאלה זו שתי תשובות שונות, העשויות להשלים זו את זו:

על פי התשובה האחת אכן ייתכן קרע כה גדול בין מצוות המקדש וקודשיו לבין מצוות הצדקה והמשפט. קרע זה הוא תוצאה של מצב כמעט בלתי אפשרי – המצוקה הגדולה שהייתה בעת המצור בירושלים, בעת רעב ללא נשוא, כפי שמתאר שליחו של מלך אשור, רבשקה, בעת נאומו ליושבי ירושלים שבמצור:

הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם (קרי: צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם (קרי: מֵימֵי רַגְלֵיהֶם) עִמָּכֶם: (מלכים ב, יח, כז)

המצוקה הגדולה הביאה אנשים רבים לתגובה שכולה מאבק הישרדות, שאין בו גדרי מוסר. הצדק, המשפט, היתום והאלמנה נעלמים, והאדם פועל רק מכוח רצון ההישרדות שלו ושל בני ביתו. הוא אינו בהכרח אדם רע, ולכן הוא עובד את ה' במקדשו, אך במריבה על פת הלחם הבודדת, על קורת הבית שנותרה בין ההריסות, הוא יילחם על חייו, ועליהם בלבד.

המצוקה הייתה תוצאת המרד של חזקיהו באשור, מרד שישעיהו התנגד לו:

כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם: וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם: (ל, טו–טז)

לכן האחריות על מצב הביש שהביא למלחמת הישרדות בלתי מוסרית מוטלת על חזקיהו ועל שריו.

התשובה השנייה, לעומת זאת, מבוססת על הנחתנו שסתירה כזו בין מצוות ה' השונות היא בלתי אפשרית. ממילא נצטרך להניח שהמעשים הסותרים שהבאנו מדברים על שתי סיעות שונות המתמודדות על ההגמוניה בירושלים. האחת שולטת במקדש ובסביבתו ועושה הישר בעיני ה', והם חזקיהו וסיעתו, והאחת שולטת ברחוב הירושלמי, המלא דמעות עשוקים, והיא סיעתו המושחתת של שבנא אשר על הבית.

נרחיב מעט על סיעתו של שבנא, ונתחיל בדברי חז"ל:

שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו. שנאמר 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי – אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו: 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר', כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין. (סנהדרין כו ע"א).[3]

שבנא נקרא בלשון הנביא על פי תפקידו, 'אשר על הבית':

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת: (כב, טו)

'אשר על הבית' הוא ראש השרים – התפקיד השני במעלתו אחרי המלך. כשפרעה ממנה את יוסף למשנה הוא אומר לו "אתה תהיה על ביתי" (בראשית מא, מ). סיעתו של שבנא הייתה גדולה, וכנראה הייתה חזקה מסיעתו של חזקיהו, שהלך בשלב זה יחד עם ישעיהו הנביא. ישעיהו תוקף את סיעת שבנא במילים חריפות, בעיקר על רצונם למסור את ירושלים בידי מלך אשור ולהיכנע לו ועל בריתם עימו – "לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (כח, יד–טו)", אך ממקומות רבים עולה כמעט במפורש שהם היו אחראים על השחיתות בירושלים ועל אורחות סדום ועמורה שהיו בה. אכן, ישעיהו דורש מחזקיהו להחליף את שבנא וסיעתו בשרים ישרים ויראי ה' בראשות אליקים בן חלקיהו:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ: וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וּלְבֵית יְהוּדָה: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ: (כב, כ–כב)

חזקיהו עושה זאת ומדיח את שבנא:

וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת... וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ: (מלכים ב יט, ב)

החלפת הממשלה הייתה כנראה הצעד בעל המשקל הגדול ביותר בשינוי גזירת ה' ממידת הדין המתוחה על העם בהפטרתנו ובדברי מיכה שהבאנו למידת הרחמים:

מיכיה (קרי: מִיכָה) הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם (ירמיהו כו, יח–יט).

מסתבר שאליקים בן חלקיהו ושריו תיקנו גם את העוול החברתי והמשפטי של הממשל הקודם, ולכן הושיעם ה'. דומה שלכך כיוון גם ישעיהו בסוף הפטרתנו:

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

אפשר גם ששתי תשובותינו נכונות: בשעת המצוקה היו רוב שרי ירושלים שותפים לשבנא במלחמת הישרדות שהכתיבה גם כניעה למלך אשור, ומעטים יותר שמרו על מה שיכלו מן המוסר, הצדקה והמשפט, נשמו נשימה ארוכה וציפו להתגשמות הבטחת הנביא לגאולה. היו אלה חזקיהו וסיעתו, ובתוכה אליקים בן חלקיהו.

 

ו. תשעה באב ויום הכיפורים

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים (משנה תענית ד, ח).

ההשוואה בין ט"ו באב ליום הכיפורים טעונה ביסודות רבים.[4] הקשר בין הימים נוגע לסופו של יום הכיפורים, לשמחה שפרצה את כל הגבולות אחרי שה'לשון של זהורית', המייצגת את חטאיהם של ישראל, הלבינה כסימן של מחילה וסליחה. ממילא קיים גם קשר קשר מקביל בין תשעה באב, שהוא הפכו של ט"ו באב, לבין יום הכיפורים לפני שהלשון של זהורית הלבינה או אחרי שהשעיר הושלך מראש הצוק אך הלשון של זהורית לא הלבינה.

דומה שבכך עוסקת נבואתנו. הלשון של זהורית לא הלבינה ביום הכיפורים בגלל החטאים שהוזכרו, והייתה בכך אמירה מפורשת שעבודת המקדש לא תכפר על חטאי הצדקה והמשפט אם אלו לא יתוקנו לאלתר.

נראה שנבואה נוספת בישעיהו מתייחסת ללשון של זהורית שלא הלבינה ביום הכיפורים (כעבור שנים רבות). היה זה ביום הכיפורים של שנת היובל, והמתפללים לא שחררו את עבדיהם:[5]

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה': הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: (ישעיהו נח, ג–ו)

מן הירושלמי עולה ראיה נוספת העשויה (לא בהכרח) לכרוך את הפטרתנו ביום הכיפורים ולפחות ביום תענית ציבור, שיש בו תפילת נעילה, הנחשבת 'תפילה מרובה' משום שאינה כנגד קרבן:

מניין לנעילה? אמר ר' לוי: 'גם כי תרבו תפלה' – מכאן שכל המרבה בתפלה נענה (תלמוד ירושלמי ברכות ד׳:א׳).

נשוב לדברינו בפתיחה על הקשר בין ההפטרה ובין ההכנה לתשעה באב. להפטרתנו, האומרת דברים חמורים מנשוא, אך דבריה לא התקיימו וירושלים נושעה, יש משמעות גדולה: תפקיד הנבואה אינו להתקיים אלא למנוע את קיומה מכוח זה שהעם ישעה לאזהרתה ויתקן את דרכו, כפי שקרה בימי חזקיהו. כל 'תשעה באב' עשוי להפוך ליום ישועה אם נדע אנו לתקן את דרכינו.