הפטרת תשעה באב

אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם: עַל מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה': קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה: מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם ה': מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי: הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר: עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה': אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה': לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי: חֵץ שוחט (קרי: שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ: וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם: כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה: כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת: דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף: כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיהו ח, יג – ט, כג)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לתשעה באב ופתיחת ההפטרה

הפטרה זו נזכרת במסכת מגילה, בדברי אביי, המתאר את מנהג העם לקוראה בתשעה באב:

האידנא נהוג עלמא למיקרי 'כי תוליד בנים', ומפטירין 'אסף אסיפם' (מגילה לא ע"ב).

לקראת סוף ההפטרה מופיעים הביטויים 'קינה', 'נהי', 'דמעה' וביטויים נוספים המזכירים את יום הקינות והבכי, תשעה באב. גם בתחילת ההפטרה יש ביטויי קינה רבים – 'יגון', 'דוי', 'דמעה' ו'בכי', וכן באמצעה – 'בכי', 'נהי' ו'קינה'. בתווך יש תוכחה מוסרית קשה, המזכירה את דברי הרמב"ם על יום צרה, יום תענית:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'... ותשעה באב, וחמשה דברים אירעו בו... (רמב"ם תעניות ה, א–ג).

בפתיחת ההפטרה מתוארים ימי חודש אב, ימי הבשלת פרי הגפן והתאנים, כשהעם שרוי ברעב וללא יבול, אויב גדול בא מצפון ואויבים קטנים ('נחשים צפעונים') נמצאים בכל מקום, והכול מלא פסילים והבלי נכר, חללים ללא מספר.

 

ב. 'מי יתן', 'מי יתנני'

ההפטרה שבה על בקשה רטורית זו פעמיים:

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:

המבקש הראשון ('מי יתן ראשי') הוא הנביא, שמקור דמעותיו יבש, והוא אינו יכול לבכות עוד. העין היא איבר הראייה. 'עין' היא גם מעיין. עין הראייה של האדם היא גם מעיין – מעיין דמעות. כאן יבש מעיין דמעותיו של הנביא אחרי בכי רב על האסונות המתחוללים בארץ.

נראה שהמבקש השני ('מי יתנני') הוא ה', העונה לנביא המתאר את הפורענות. ה' מתאר את החטא ומבקש לעזוב את עמו המנאפים והבוגדים ולשוב למדבר, אולי לסנה שבו שהתה השכינה בעת שהעם היה משועבד בגלות מצרים.

בימי התפלגות הכתות בבית שני הבינו רבים (בעיקר האיסיים) פסוקים אלו כמלמדים על צורך לנטוש את ירושלים, שהייתה לדידם 'עצרת בוגדים', וללכת למדבר (יהודה) כדי לקיים בו חיי תורה, תפילה ומוסר. ביקורתנו עליהם היא על כך שנטמנו במערותיהם והתייאשו מוקדם מדי (קרוב למאתיים שנה לפני החורבן) ממאבק על תיקון החברה ותיקונה של ירושלים. חכמי הפרושים פעלו בדרך הפוכה מהם. גם בהפטרתנו, ה' אומר 'מי יתנני', אך אינו נוטש את עמו (זמנית!) עד שכלו סיכויי התיקון.

 

ג. חטא הרכילות והמרמה

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ:

איסור הרכילות מפורש בתורה:

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': (ויקרא יט, טז)

הרכילות היא הלשנה.[2] הרכילות שנידונה בפוסקים בדרך כלל היא הלשנה שלא במקומה על אדם שעשה רעה לחברו לחבר שכלפיו נעשתה הרעה. הלשנה זו מביאה לכך שהאחרון ישנא את מי שגרם לו רעה. אך ההלשנה שהתורה עוסקת בה חמורה מכך, כפי שעולה מהמקרא שהבאנו, והיא עלולה להביא לשפיכת דמו של זה שהרכילות סופרה עליו. כך כתב גם יחזקאל בנבואתו:

אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם (יחזקאל כב, ט).

הרכילות שהתורה והנביאים עוסקים בה היא השלנה למלך או לשלטון על פלוני שאינו נאמן להם. כשהמלך עריץ או קפדן צפוי מי שהלשינו עליו לעינויים ולמוות שלו ושל בני משפחתו. נראה שלכך מתכוון גם ירמיהו בנבואתנו. הדבר נראה מהדימויים שהוא משתמש בהם:

וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר...     
חֵץ שוחט (קרי: שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:

השפתיים דומות לקשת (בעיקר כשהן מחייכות כביכול אל קרבנן, שהרי בעל השפתיים "בפיו שלום את רעהו ידבר"), והלשון המשתרבבת מהן דומה לחץ הנורה מהן. בעת הרכילות השפתיים והלשון הן כלי נשק כחץ וקשת להרוג בהן את קרבנן.

הנבואה, על פי הקשרה, נאמרה ככל הנראה בימי יהויקים. יהויקים הוקם למלך מכוחו של פרעה נכו מלך מצרים, שהרג את יאשיהו. עם הארץ המליכו אז את יהואחז הצעיר, משום שחששו מיהויקים, אך יהויקים הבטיח כסף רב לפרעה נכו תמורת מינויו במקום יהואחז אחיו (החורג), ואת הכסף שהבטיח לפרעה נכו לקח בחוזקה מעם הארץ:

וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו... וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת במלך (קרי: מִמְּלֹךְ) בִּירוּשָׁלִָם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב: וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקַח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם: וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה: (מלכים ב כג, ל–לה)

מדרך הטבע היה יהויקים, שעריצותו מוכרת לנו ממקומות נוספים, מלך לא אהוד, ועמד מול מתנגדים רבים. הוא היה זקוק למלשינים שיסייעו לו להיפטר ממי שנחשדו כמתנגדיו, ואפשר ששילם למלשינים על כך. מנבואתנו עולה שרבים עשו זאת גם ברמאות ובשקר, וניצלו את מדיניותו של יהויקים כדי להיפטר מאנשים שהם חפצו ברעתם, כל אחד מסיבותיו שלו:

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה'... לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:

 

ד. חטא עזיבת התורה

מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם:

עזיבת התורה מתפרשת כאן על פי פשטה כהליכה אחרי אלוהי עבודה זרה, שהרי איסור זה הוא עיקר התורה ונמנה בין שני הדברות ששמעו מפי הגבורה במעמד הר סיני. אך אנו נלך בעקבות חז"ל, שפירשו זאת בדרך שונה:

דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת'? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו''. היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה'! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה (נדרים פא ע"א, וכן בבא מציעא פד ע"ב – פה ע"א).

המפרשים, ראשונים ואחרונים, התקשו בהבנת חומרת העבירה של הימנעות מברכת התורה, שהביאה את החורבן. אפשר שכוונת חז"ל להציב את משקל הנגד לחטא העבודה הזרה האמור בפשטי המקראות והחטא שהוזכר לעיל, הרכילות שופכת הדמים, ובעיקר כשהיא באה בהעמדת פנים של "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו", בחוסר כנות ובחוסר יושר. גם דוד מלכנו, משורר תהילים, מעמיד חטא זה מול תורת ה', המביעה את מידותיו של ה', שעלינו לדבוק בהן:

לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם: שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ: אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם: (תהילים יב, א–ז)

המשורר מתאר את שפתי החלקות המדברות בלב ולב ובחוסר כנות אל ה'חבר' ומביאות בכך לשוד עניים ולאנקת אביונים. הוא אינו מזכיר שפיכות דמים, אך הוא מזכיר עבירות העשויות להיות תוצאות ישירות של חטאי לשון ומלשינות הבאים יחד עם שפת חלקות. המשורר מקביל לשון טמאה זו ללשונו הטהורה של ה', הנותנת לנו אמרות טהורות, את תורתו הקדושה. היא רואה בחטאי הלשון את ההפך הגמור מתורת ה', והיא הנקראת בפי הנביא "על עזבם את תורתי". כך גם בתלמוד הירושלמי:

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם (משנה פאה א, א).

וכנגדן ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולן (ירושלמי שם).

ב'לשון הרע' כוונת הירושלמי לרכילות, הלשנה לשלטונות, והיא השקולה ומנוגדת לתלמוד התורה.

לימוד תורה בלא הודאה בברכתה למי שנתנה לנו ובלא קישורה למידותיו עלול להביא להפכה, לרכילות שופכת הדמים שהנביא מדבר עליה כאן.

 

ה. ידיעת ה'

דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:     
כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':

המפנה של הנבואה, מהפורענות הצפויה לשני פסוקים המדברים על תהילתו של היודע את ה', מפתיע ואומר דורשני. אפשר שידיעת ה' הנזכרת כאן קשורה באי עזיבת דרך התורה, שעסקנו בה בפרק הקודם. ידיעת ה' בפסוקים אלו אינה ידיעת שורש ייחודו ואחדותו, ואינה קשורה בסודות בריאתו את עולמו או במבנה מרכבתו. היא קשורה במידותיו ובעשייתו חסד, משפט וצדקה. נשוב למה שנראה לנו כשורש ברכת התורה: ידיעת ה' אינה רק ידיעת העובדות על מעשי חסדיו, משפטיו וצדקותיו של ה' בארץ. לימוד תורה סתמי עלול להסתפק בכך, אך ברכת התורה מחייבת דבקות במידות אלו והבנה עמוקה שאם אלו הם מעשי ה', זה מה שמוטל גם עלינו לעשותו. כך אמר ה' על אברהם אבינו:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט).

בני אברהם ישמרו את דרך הצדקה והמשפט משום שהיא דרך ה'. זוהי משמעות ידיעתו.

כך יאמר ירמיהו גם בנבואות הבאות, ודווקא ליהויקים, שבעיקר כלפיו נאמרה נבואת הפטרתנו:

הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': (כב, יג–טז)

שוב – ידיעת ה' היא המשפט והצדקה לעני, ועל יהויקים ללכת בכך בדרכו של אביו (דבר שלצערנו לא קרה).

דבר דומה אמר גם הושע הנביא ערב חורבן ממלכת שומרון:

כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: (הושע ד, א–ב)

נחמה פורתא שבאמירה זו מסיימת את הפטרתנו הקשה.