פרישתו של משה | 2

 

בשיעור הקודם ראינו שמתוך הכתובים קשה להסיק בבירור אם ובאיזה אופן פרש משה מאשתו. בדברי חז"ל אפשר לשמוע דעות שונות: יש הסוברים שמשה גירש אותה כבר כשחזר ממדין למצרים ויש הסוברים שגירש אותה במדבר. בספרי לא נאמר שגירשה אלא רק שפירש מפרייה ורבייה, ובאבות דרבי נתן (ובדומה לכך בגמרא שבת ויבמות) נאמר שפירש מן האישה לאחר שלמד קל וחומר מבני ישראל במעמד הר סיני.[1]

חז"ל באדר"נ מציינים שזהו "אחד מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום" (ולדעת רבי יהודה בן בתירא אף נצטווה על כך מפי הגבורה). מה ניתן ללמוד מכך על עמדת חז"ל כלפי מעשהו של משה? בשיעור זה נראה שיש בכך מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לבעלי התוספות. על סמך עמדותיהם נשיב על השאלות שהעלינו בשיעור הקודם.

***

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה דן בהבדלים בין נבואתו של משה ובין זו של הנביאים האחרים. נצטט כמה מהבדלים אלו:

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים?... משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר "פה אל פה אדבר בו" ונאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" ונאמר "ותמונת ה' יביט". כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה בלא משל. הוא שהתורה מעידה עליו "ומראה ולא בחידות" שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו... כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לבשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכווין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". (רמב"ם הלכות יסודי התורה ז, ו)

נבואתו של משה מתייחדת בכמה דברים: היא מפורשת ובהירה כאספקלריה המאירה, משה מתנבא מפי הקב"ה "כאשר ידבר איש את רעהו" והוא מתנבא בכל עת. הרמב"ם מסביר בהמשך שייחודה של נבואתו של משה כרוך בפרישתו מאשתו:

ובזה הבטיחו האל שנאמר "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי". הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם שהוא צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פרש מן האישה לעולם ומכל הדומה לה. ונקשרה דעתו בצור העולמים ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים. (רמב"ם שם)

כל הנביאים, לאחר מראה הנבואה, 'חוזרין לאהלם שהוא צרכי הגוף כולם' ואינם פורשים מנשותיהם. לעומתם, משה 'נתקדש כמלאכים' ו'פרש מן האשה לעולם'. נבואתו הישירה והמפורשת של משה וזמינותו התמידית לכך מחייבות לפי הרמב"ם את פרישתו.

לדעת הרמב"ם פרישה זו מוכרחת אפוא, ונראה שיש לכך תימוכין בכתובים. נחזור לשיחת מרים ואהרן "על אדות האשה הכשית אשר לקח".[2] מה אומרים מרים ואהרן מיד לאחר מכן?

וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':... וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה  בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: (שם, ב-ח)

מה טיב טענתם של אהרן ומרים? הם מדברים על אשתו של משה אך מיד כורכים את טענתם בהשוואה בינם ובין משה "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר"! על פניו לא ברור הקשר בין שיחתם על אשתו ובין השוואה זו בעניין אופי הנבואה, אלא אם כן תמיהתם היא אכן מדוע על משה לפרוש מאשתו, והרי גם הם עצמם נביאים מבלי שהעלו על דעתם לפרוש מבני זוגם!

גם תוכחתו של הקב"ה למרים ואהרן נוגעת במישרין בנבואתו של משה ורמתה ("ויאמר שמעו נא דברי... לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט"). אם כן, אם אכן מרים ואהרן דיברו על פרישתו של משה מציפורה הרי שדבריו של הקב"ה מראים שמשה נהג כהלכה, כפי שאמר הרמב"ם. זו אינה רק תוכחה שמשמעה 'עליכם להעריך את משה כראוי בשל רמת נבואתו', אלא אמירה ברורה שלאור העובדה שהקב"ה מדבר בו 'פה אל פה' וכיוון ש'תמונת ה' יביט' משה היה חייב לנהוג כפי שנהג ולפרוש מאישתו.

***

הגמרא בשבת דנה בסוגיה זו:

דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו... ופירש מן האשה מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו. אמר: ומה ישראל שלא דיברה שכינה עימהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן, אמרה תורה "והיו נכונים" וגו' "אל תגשו", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה. ומנלן שהסכים הקב"ה על ידו? דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי". ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו". (שבת פז ע"א)

תוספות על אתר מקשה ומתרץ:

ואם תאמר מנלן דפירש משה מדעתו קודם, ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה הוא ציווי גמור שצווה לו לפרוש? ותירץ רבינו תם דאם איתא דמחמת ציווי הקב"ה פירש ולא מדעתו, היאך היה מערער אהרן ומרים, דכתיב "ותדבר מרים ואהרן ומשה"?! אלא ודאי מתחילה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו. ואף על גב דהסכים הקב"ה על ידו, מכל מקום נתרעמו עליו, לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים, דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו, שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אף על גב שגם עמהם היה מדבר. (תוס' שם ד"ה ואתה פה עמוד עמדי)

בעלי התוספות עושים מלכתחילה מהלך מחשבתי דומה לזה שראינו קודם: הקב"ה מוכיח את אהרן ומרים ואומר להם על משה "פה אל פה אדבר בו", ומתוך כך ניתן להבין שהקב"ה עצמו הורה למשה לפרוש מאשתו. אם כן, מקשה תוספות, מדוע אומרת הברייתא שמשה פרש מדעתו? תירוצם הוא שאילו פרישתו של משה הייתה בשל ציוויו של הקב"ה, מרים ואהרן לא היו מעלים על דעתם להתרעם על משה; ברור שאין מערערים על ציווי הקב"ה. אלא, משה פירש מדעתו, והקב"ה הסכים לכך בדיעבד (וכדברי תוספות "שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים").

ישאל השואל – יכול להיות שפרישתו של משה הייתה מוכרחת ואכן היה ציווי כזה למשה, אך מרים ואהרן לא היו מודעים אליו ומשום כך נתרעמו. אך מדברי תוספות בהמשך עולה בבירור שהוא מניח שאילו היה ציווי כזה, מרים ואהרן ודאי היו יודעים עליו. נראה לשם כך את המשך המהלך; תוספות מנסה להבין את רצף האירועים ולבחון מתי נודע למרים ואהרן שמשה פירש מאשתו:

ומיהו קשה, דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה, גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים, שאמרה מרים: אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור. אמרה ציפורה: אוי להם לנשותיהם של אלו, שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני. מיד "ותדבר מרים ואהרן ומשה". משמע שלא ידעו קודם לכן. וכי לא ידעו הא דכתיב "ואתה פה עמוד עמדי"? ואומר רבינו תם דודאי ידעו, אבל היו סבורין שפירש על פי הדיבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחילה. (שם)

נסביר את מהלך דברי התוספות. מהמדרש[3] ניתן להסיק שבשיחה שערכו מרים ואהרן עם ציפורה לאחר התנבאותם של אלדד ומידד, הם גילו שמשה פירש ממנה. בעלי התוספות תמהים כיצד ייתכן הדבר שנודע להם רק כעת, הלא הם ודאי הכירו את דברי הקב"ה "ואתה פה עמוד עמדי" שנאמרו לאחר מעמד הר סיני![4] תירוצו של רבינו תם הוא שאמנם הם ידעו על פרישתו, אך עד כה הם חשבו שמעשהו נבע מהציווי. מדברי ציפורה למדו שכלל לא היה ציווי כזה, והאמירה של הקב"ה "ואתה פה עמוד עמדי" אינה מכוונת לצורך בפרישה אלא להבדל בין נבואתו של משה להתגלות בפני בני ישראל. כעת למדו שמשה לא היה צריך לפרוש מאשתו כדי להמשיך להתנבא אלא עשה זאת מדעתו. הבנה זו הייתה הטריגר לשיחתם עליו.

אם כן, תוספות מבין שמשה אכן פרש מאישתו מדעתו בלבד. מרים ואהרן חשבו מלכתחילה שפרישתו נבעה מציווי, אך כשהבינה מרים מתוך שיחתה עם ציפורה שמשה פרש מדעתו היא התרעמה, מה שהוביל לשיחתה עם אהרן.

במהלך דבריו, כשהתוספות מסביר מדוע הסכים הקב"ה לדעתו של משה, הוא גם נוקט אמירה מפתיעה: 'דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו'. בעל התוספות נוקט בעמדה כללית ששום נביא אינו צריך לפרוש מאשתו בשל נבואתו "שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אף על גב שגם עמהם היה מדבר", ואינו מבחין בין משה לשאר הנביאים בעניין זה. משה עצמו בוחר ללכת בדרך זו ופורש מאשתו מחמת הנבואה, והקב"ה מצטרף אליו ומסכים.

***

הרמב"ם ובעלי התוספות מציגים אפוא גישות עקרוניות שונות. לדעת הרמב"ם משה חייב היה לפרוש מאשתו מפאת אופייה המיוחד של נבואתו, ולדעת בעלי התוספות לא היה בכך הכרח.

אפשר שמחלוקתם מסבירה את הדעות השונות באדר"נ. ראינו שבניגוד לדעת תנא קמא הסובר שמשה פירש מדעתו, ר' יהודה בן בתירה סובר שמשה עשה כך על פי הגבורה. ייתכן שמחלוקתם היא רק בשאלה מי יזם את הפרישה (משה או הקב"ה), אך יכול להיות שמחלוקתם עקרונית – ר' יהודה בן בתירא סובר שמידת הקירבה של משה לקב"ה, רמת נביאותו ותדירותה מחייבות זאת ולכן נאמר לו מפי הגבורה לפרוש, ולעומתו התנא שאומר שמשה עשה מדעתו סובר שאין הכרח בפרישה זו.

נחזור לדברי תוספות – מהי כוונתו באמירה על משה 'בדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו'?[5] האם הוא מתייחס רק לבחירה לפרוש מאשתו?

לאחר חטא העגל לוקח משה את אוהלו וממקם אותו מחוץ למחנה:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: (שמות לג, ז-י)

משה חש שעליו להתרחק ולמקם את אוהלו הנקרא בעת הזו 'אהל מועד' "הרחק מן המחנה". הרב משה ליכטנשטיין מסביר שיש בכך מסר לעם – כדי להגיע לדבר ה' יש להתאמץ:

לשם כך עוקר משה אל מחוץ למחנה – "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" – ומחייב בכך את החָפץ בדבר ד' למאמץ פעיל, לצאת מחוץ למחנה ולדרוש בקב"ה. שוב אין משה במחנה, מלמדם במקומם, מסבב ביניהם ומביא להם תורה עד פתחי אוהליהם. מעתה, יצטרכו בני ישראל ליזום, להחליט ולבצע בעצמם כדי שדבר ד' יגיע אליהם. נוצר כאן טיפוס חדש, אשר טרם הכרנוהו בספר שמות – מבקש ד'. אמנם, בכך ייחלש ואולי אף יתנתק הקשר שבין חלק מן העם לקב"ה, אך גם תיווצר שכבה של מנהיגות רוחנית פעילה. (ציר וצאן, המדבר בשנית – הנהגה והתגלות, עמ' 88-87)

לדידו, מעשהו של משה בא להעביר אמירה חינוכית-רוחנית. משה מבקש לעודד כאן אקטיביות ויוזמה מצד העם.

אולם ייתכן שלדעת בעלי התוספות, חז"ל לומדים מכאן משהו אחר. לאחר חטא העגל משה חש שכדי להתנבא הוא צריך להרחיק עצמו מהחולשה האנושית. עוד מקדמא דנא רגעי השיא של נבואתו מתרחשים במקומות שבהם אין ביטוי לצרכים האנושיים: בסנה, על הר סיני או במשכן. בעת התקרבו אל השכינה הוא אינו אוכל ואינו שותה ארבעים יום וארבעים לילה, או שהוא נמצא במקום הקודש פנימה. מתוך כך הוא מסיק שגם עתה עליו להתרחק. ייתכן שלאור מעשהו זה מבין תוספות שזו דרכו של משה. המציאות של "ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" הביאה אותו למחשבה שכך נכון עבורו. לדעת תוספות משה יכול היה עקרונית להישאר עם אשתו, אך כך התאים לו יותר.

נשים לב לנקודה נוספת. בפסוק שלאחר תיאור התרחקותו של משה מהמחנה מתוארת רמת נבואתו:

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה: (שמות שם, יא)

יש דמיון רב בין הפסוק הזה ובין הפסוק בו מוכיח הקב"ה את מרים ואהרן:

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: (במדבר יב, ח)

נראה שיש בכך סמך נוסף לדברי חז"ל על הקשר בין נבואתו של משה לפרישתו, בין אם כעניין מהותי הנוגע לרמת נבואתו כדעת הרמב"ם, ובין אם כבחירה אישית שלו כדעת תוספות.

משה הוא דמות ייחודית ביותר. אף אדם אחר לא זכה לכך שנאמר עליו "פה אל פה אדבר בו". לפיכך אצל אף נביא אחר לא ניתן להעלות על הדעת פרישה מצרכי הגוף, וכפי שכתב הרמב"ם "כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם שהוא צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן".[6]