עריכה: אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשיעור שעבר הצגנו את אתגר ההכרעה ההלכתית בשאלות הנוגעות לצבא וביטחון, שאין להן תקדימים ברורים בספרות ההלכתית לדורותיה. הצגנו את הגישה המקובלת, להכריע גם בנושאים אלה על פי ש"ס ופוסקים בלבד, וכן את גישתו החדשנית של הרב גורן, שביקש להרחיב את היריעה ולעיין גם במקורות היסטוריים שונים, המתארים את צבאות ישראל בימי קדם. ציטטנו את דבריו של הרב גורן בהקדמה לשו"ת "משיב מלחמה", והוא חוזר על הדברים גם במאמרו "צבא ובטחון לאור ההלכה":

"מכלול המצוות, הדינים וההלכות, המצויים בתלמוד ובמדרשים בנושאי צבא ומלחמה, והמקראות בתורה בנביאים ובכתובים, ועליהם פרקי דברי הימים הכתובים ומסורים בספרים החיצוניים הדנים במלחמות ישראל ובצבא בימי הבית השני, כגון ספרי החשמונאים וספרי יוסף בן מתתיהו הכהן המכונה יוספוס פלוויוס – כל אלה בכוחם להשרות עלינו הוד קדומים בכל הנוגע לכוחו, גבורתו, ארגונו, משימותיו בעיותיו ומנהגיו של צבא ישראל בתקופות קדם, ולתת לנו תמונה מושלמת על משפטי המלחמה והצבא של תורת ישראל, שהופעלו בחיי יום יום בתוך שורות הלוחמים...                                
חשובה ביותר עבודה מדעית זו של ריכוז החומר וסידורו, כי באמצעותו נוכל לפענח את האור הנצחי הגנוז בחוקי היושר האמת והצדק המקוריים של תורתנו הקדושה, ותיווצר האפשרות המעשית להפעיל את ההלכות והדינים הללו בתוך מחנה ישראל המקודש. בדרך זו נוכל לשוות לצבא ישראל בדורנו אופי תנ"כי מקורי, להשתית את אורח חייו ודרכי לחימתו על אדני המוסר והצדק הא-להי, ולהתקדם לקראת קיום חזון הנביאים לעתיד. כך נוכל להיות ממשיכי הדרך של צבאות ישראל בימי קדם ולזכות בעטרת גבורתו וקדושתו של מחנה ישראל בדורות הקדומים ובהוד שבתפארת המרחף על דגלו הטהור...          
ננסה איפוא לפענח ולדלות את מקורות התורה בהלכה, באגדה ובהיסטוריה בנושא מקודש זה ולהעלות מתהום הנשיה את חוקי הצבא ומשפט המלחמה לפי תורת ישראל. ואולי יבקע האור האין־סופי מחוקי א-להים אלו, וישפיע שפע רב על חיי הנפש של האומה". (שו"ת משיב מלחמה כרך ג', שער ה)

על החידוש שבלימוד מן הספרים החיצוניים כבר עמדנו בשיעור שעבר. בשיעור זה אבקש להתמקד במקום המרכזי שמעניק הרב גורן לתנ"ך.

הרב גורן קובע מפורשות שיש לשוות לצבא ההגנה לישראל "אופי תנ"כי מקורי". כבר מרן הראי"ה קוק, עוד לפני קום המדינה, כתב:

"אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדלות קודש... מלחמת קיומם, קיום האומה – מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית... אותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם". (אורות המלחמה ב')

אכן, לוחמי ישראל בדורות האחרונים ניהלו קרבות בדיוק באותם מקומות שבהם נלחמו אבות אבותינו: יהושע בן נון, השופטים, דוד המלך ועוד. על הזיקה הזו – "בין התנ"ך לפלמ"ח" – כתבו רבים ומזוויות מגוונות,[1] אך אנו נבקש לבחון את משמעותה ההלכתית.[2]

ככלל, הסמכות לדרוש את המקראות בתורה ובנ"ך נתונה הייתה לחז"ל ולסנהדרין הגדולה שישבה בירושלים (הלכות ממרים א', א־ב). בדברי ראשונים ואחרונים כמעט ואין מוצאים חידוש הלכות או אסמכתאות מן המקרא בנושאים שאינם מפורשים בדברי חז"ל. הרב אשר וייס שליט"א בבקיאותו הרבה ליקט דוגמאות אחדות מדברי הפוסקים לדורותיהם שבהן דרשו את המקראות, אך הדגיש כי דוגמאות אלה הן בגדר יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל, שכן לדבריו:

"כלל גדול בידינו דאין לדרוש דרשה שלא מצינו בחז"ל". ("אם יש ללמוד הלכה מן התנ"ך", שיעור לפרשת שופטים תשע"ו [זמין כאן באתר 'מנחת אשר'])

בסיום דברינו אספר מה היה הרקע לאותו שיעור של הרב אשר וייס, ובאיזה הקשר נכתבו הדברים.

'משפט הצבא בישראל'

למיטב ידיעתי, ספר ההלכה הראשון שעסק ב'הלכות צבא' בדור תקומתנו בארצנו הוא הספר 'משפט הצבא בישראל'.[3] את הספר חיבר הרב אלתר דוד רגנשבורג, תלמיד חכם שנולד בארצות הברית ועלה ארצה עוד לפני קום המדינה, ואף זכה ללמוד מפיו של הראי"ה קוק בישיבת "מרכז הרב", ולאחר מכן עמד בעצמו בראשות ישיבת "תל תלפיות" בירושלים עיר הקודש. הספר פורסם סמוך לקום המדינה, בשנת תש"ט, ובהקדמתו עומד המחבר על הרקע לכתיבתו:

"עם יסוד מדינת ישראל צצים ועולים בחיי עמנו שאלות ופרובלימות חדשות שבמשך הגלות הארוך והממושך נעלמו ונשכחו מאיתנו... ועם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כי צבא ישראל הם חוגרי חרבה של תורה... כי התורה הקדושה שילטונה הוא בלתי מוגבל בזמן ובמקום... בכל זמן ובכל מצב שאנו נמצאים בו לכל שאלה ובעיה המתעוררת אנו מוצאים פיתרון ומוצא בתורה, המקפת את כל חיי האומה ואישיה בפרט ובכלל". (משפט הצבא בישראל מן ההקדמה)

בדיוק כמו הרב גורן, עומד הרב רגנשבורג על אתגר העדר המקורות, ומדגיש כי בוודאי ניתן למצוא בתורה פיתרון לכל שאלה. אלא שעיון קל בספרו מלמד, שהספר כולו, מראשיתו ועד סופו, רצוף ציטוטים תנ"כיים. בהערות השוליים יש גם למדנות ומקורות מדברי הפוסקים לדורותיהם, אך הלכות רבות מאוד שקבע הרב רגנשנבורג הוא מבסס על פסוקי התנ"ך עצמם. להלן מספר דוגמאות:

"צריך לאמן את הצבא בכל טכסיסי המלחמה – שמואל ב' א' י"ט "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" ועיין שם במפרשים". (סי' ב', א)

"למנות מפקדה ראשית לצבא, וכן למנות מפקדים מקומיים לכל פלוגה וכיתה וכו' והם יהיו בעלי דרגות שונות, וכן למנות מפקד כללי שהוא יהיה המצביא על כל הצבא – שמואל ב' כ"ג ח' "אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד". (סי' ו', א־ג)

"צריכים לדאוג שיהיה מלאי של נשק ושיהיו אנשים מומחים ליצירת נשק – שמואל א' י"ג י"ט "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". (סי' כ', י)

אם כן, הרב רגנשבורג רואה בפסוקי התנ"ך מקור מרכזי לביסוס פסקי ההלכה בהלכות צבא.

הספר "משפט הצבא בישראל" זכה לשתי "הסכמות" אוהדות של גדולי ירושלים: הרב צבי פסח פרנק והרב יעקב משה חרל"פ. שניהם משבחים את המחבר על כך שהוא מבקש להחיות מחדש את הלכות צבא, ולהבטיח שצבאה של מדינת ישראל הצעירה יתנהל לאור ההלכה.

אלא שעיון מדוקדק בהסכמתו של הרב צבי פסח פרנק מלמד גם על הסתייגות מסוימת משיטת הפסיקה המחודשת של הרב רגנשבורג. כדרכם של בעלי הסכמות, הרב פרנק מעיר כמה הערות על ההלכות שבספר. הערתו הראשונה נוגעת להלכה שהביא הרב רגשנבורג בפרק שלם שייחד לענייני ריגול צבאי. הוא קובע שם שיש חובה לשלוח מרגלים לאיסוף מודיעין – כפי שנהג יהושע ביריחו; וכן שצריכים לפעול למנוע ריגול נגדי – כפי שנהג יהושע כאשר דרש לדעת האם המלאך הניצב לפניו הוא לנו או לצרינו. בהמשך הפרק הוא קובע:

"צריך לענוש את מרגלי האויב תיכף אפילו שלא בשעת מלחמה". (סי' ז', ד)

המקור להלכה זו הוא במסופר בספר שמואל ב' (פרק י'), על חנון מלך בני עמון שפגע בעבדי דוד שנשלחו אליו לנחמו, וביזה אותם בכך שגילח מחצית מזקנם. אכן 'ראייה' מקראית יש כאן, אך הפעם לא מהנהגות המלחמה של יהושע או דוד, אלא מהנהגת המלחמה של חנון מלך בני עמון. על כך כותב לו הרב פרנק:

"בדף הספר עמוד י"ז "לענוש את מרגלי האויב תיכף", ובמקורות מביא מקרא מלא שמואל ב'. הוכחה זו אינה מספקת! וכי אנו מגוי עמוני נקום וניליף?! ועדיפא מינה אמרו בירושלמי 'אין למדין מן המלכות', ואם במלכות ישראל אמרו דאין למדין מכל שכן דאין למדין ממלכות עכו"ם. ובכלל אין לנו הכרח שדין ענשו של מרגל יש לו אופי מיוחד מכל חייבי עונשין שבתורה".

כאמור, הביקורת אינה גלויה, אך במרומז ניתן להבין שהרב פרנק מסתייג מן הדרך והשיטה, ומבהיר שהסיפור המקראי, ובמקרה זה סיפור מלך בני עמון, איננו מהווה מקור של ממש לייסוד הלכה המבדילה בין עונשו של מרגל לעונשו של עבריין אחר.[4]

פסקי הרמב"ם "מן הכתובים" בהלכות מלכים

עם זאת, עד שאנו נדרשים לספרו של מחבר חשוב בן זמננו, הבה ונפנה לעיין בכמה הלכות במשנה תורה לרבינו הרמב"ם, שגדולי מפרשיו הציעו לבארן על פי אותה גישה עצמה.

במניין המצוות שבתחילת הלכות מלכים ומלחמותיהם מונה הרמב"ם עשרים ושלוש מצוות: עשר מצוות עשה ושלוש עשרה מצוות לא תעשה. כדרכו של הרמב"ם, כל עשרים ושלוש המצוות – מקורן בדברי חז"ל. אך כאשר אנו מעיינים בגוף ההלכות, אנו מוצאים תוספות רבות שאין להן מקור בתורה או במדרש. נביא מספר דוגמאות לכך.

א. מינוי מלך ומחיית עמלק

הלכות מלכים ומלחמותיהם פותחות בשלוש המצוות שנצטוו ישראל: למנות מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית המקדש. שלוש המצוות מפורשות בתורה, ואולם התורה אינה מתייחסת לסדר הנכון ביניהן. בכך דן הרמב"ם שם, וקבע:

"מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר 'אותי שלח ה' למשחך למלך – עתה לך והכיתה את עמלק'". (הלכות מלכים ומלחמותיהם, א', ב)

הרמב"ם מבהיר שמקורו הוא בפסוקים העוסקים במלחמת שאול בעמלק. בעל "לחם משנה" שם הוטרד מכך, והסביר:

"זאת הראיה שכתב כאן רבינו להקדים מנוי המלך למלחמת עמלק, אע"פ שלא הביאו בגמרא נראה שהיא פשוטה... ואף על פי שלא הוזכרה בגמרא דידן, כבר נודע דרכו של רבינו דבראיות פסוקים דבר שאינו נוגע לענין הדין לא קפיד אגמרא דידן אלא הוא מביא הראיה היותר פשוטה מאיזה מקום שימצא אותה". (לחם משנה שם)

ה'לחם משנה' מחדש שזו שיטה עקרונית אצל הרמב"ם, להביא הוכחות מן הפסוקים בדבר שאיננו משנה את עיקר הדין.

ב. סדרי המלוכה

לגבי סדרי המלוכה, הולך הרמב"ם לאורך פרקים א'־ב' שם ומביא דוגמאות מסיפורי שמואל, שאול ודוד. הרמב"ם מצטט פסוקים רבים, והרדב"ז מעיר באופן עקבי על כך שאכן מקורו של הרמב"ם "מן הכתוב". כך, למשל, פסק הרמב"ם:

"כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו". (הלכות מלכים ומלחמותיהם, א', ז)

וברדב"ז שם:

"ומבואר מן הכתוב".

ג. "ישען על מקוה ישראל"

אחת ההלכות המפורסמות בהלכות מלכים לרמב"ם היא זו העוסקת בתודעה הנפשית של הלוחם היוצא לקרב:

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך'". (רמב"ם מלכים ומלחמותיהם, ז', טו)

בהמשך אותה ההלכה מתייחס הרמב"ם לאיסור "אל ירך לבבכם" המפורש בתורה, ועדיין יש לשאול: מניין שאב הרמב"ם את המבט על ביטחונו של הלוחם במקוה ישראל ומושיעו בעת צרה? גם על כך משיב הרדב"ז שם:

"קצתו במדרש וקצתו מדברי רבינו מן הכתובים".

"דברי רבינו מן הכתובים" – זהו עיקרון חשוב ושכיח בפסקי הרמב"ם בהלכות מלכים.

ד. הלנת מתי אויב

אחת השאלות הרגישות בענייני מלחמה, אשר מתעוררת מעת לעת הלכה למעשה, היא השאלה של הקבורה והטיפול בגופות מחבלים ובחללי אויב.[5]

כמובן, צה"ל לדורותיו נוהג באנושיות, ומטפל בגופות המחבלים, וגם כאן, הבהיר הרב גורן:

"באשר ליחסנו לחללי האויב יש לנו הוכחה חותכת לרמה האנושית ולמידת החסידות מעוררת הערצה שהיתה שוררת בצבא ישראל מימי קדם בנושא זה, כפי שאנו קוראים במקרא". (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סוף סי' א')

אכן, גדולי מצביאי המקרא נהגו בכבוד בחללי אויב, כפי שמצאנו ביהושע בן נון (במלחמת העי ובמלחמת חמשת המלכים), בדוד המלך (במלחמתו באדום), וכפי שמנבא הנביא יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג.

על אף הלכה פסוקה זו, קבע הרמב"ם שלעיתים יש הצדקה להלנה ממושכת של חללי האויב:

"והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ג', י)

ר' איסר זלמן מלצר ב"אבן האזל" שם מציין לסוגיא במסכת יבמות (ע"ט), שם נידונה בהרחבה החלטתו של דוד לתת מצאצאי שאול לגבעונים כדי שיענישו אותם, וחז"ל (שם) ראו בכך 'עקירת אות מן התורה כדי שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא'. על כך מוסיף ר' איסר זלמן:

"ויש לומר דאף דבגמרא יש טעם בשביל קידוש השם, אבל הרמב"ם למד מפשטיה דקרא, וגם למלך יש טעם להטיל אימה כמו שכתב". (אבן האזל על הרמב"ם שם)

כדבריו כתב גם המלבי"ם בפירושו לשמואל ב' (כ"א, ח), ואף העתיק את דברי הרמב"ם שראינו, והעיר: "ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה".

נמצאנו למדים, כי פסוקי התנ"ך נוכחים מאוד בפסקי הלכותיו של הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם, בדגש על טעמיהן של ההלכות ומקורותיהן בכתובים.

דברי ספר חסידים

לסיום עניין זה, נזכיר דוגמה נוספת שמצאנו אצל בן דורו של הרמב"ם, הרחוק ממנו "כרחוק מזרח ממערב" תרתי משמע. שנתיים לאחר שנולד הרמב"ם בספרד, נולד באשכנז רבי יהודה החסיד, בעל ספר חסידים. וכך מובא בשמו:

"כתיב: 'ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה אף כי לוא אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים'. הרי כשמקיפים גוים את העיר אין מתענין פן יהיו חלשים ולא יהיו יכולים להלחם". (ספר חסידים תרי"ח)

דומה שבזמן מלחמה יש רצון טבעי לצום ולהתענות כחלק מן התפילה והתחינה לה' יתברך שירחם על עמו ויצליח את דרכם של לוחמיו. אך רבי יהודה החסיד מתנגד לכך, וקובע: הלוחמים נדרשים לאכול, ולא להתענות. מקורו ל'פסק הלכה' זה הוא סיפור הרעב שפקד את יהונתן במלחמה עם הפלשתים.

בשולי הדברים יש להעיר, שלא כל המותר לרמב"ם או לרבי יהודה החסיד מותר לתלמידי חכמים שבדורנו בבואם להכריע בהלכות צבא ומלחמה. הרמב"ם בגדולתו ובעוצמתו יכול היה להוציא הלכות מן הכתובים, אך סמכות זו אינה נתונה בידיו של כל אחד. אף על פי כן, גישה אפשרית יש כאן, שעשויה לתרום ולחדד הכרעה הלכתית בנושאים שאין להם מקורות ברורים בש"ס ובפוסקים.

פגיעה בבלתי מעורבים במלחמה

אחת השאלות הרגישות במוסר המלחמה היא שאלת הפגיעה בבלתי מעורבים. מזה שנים רבות שאויבנו מסתתרים תחת 'מגן אנושי', מה שיוצר מורכבות רבה בשדה הקרב. בסוגיה זו עסקו ועוסקים רבים בבית המדרש ומחוצה לו. הרב פרופ' נריה גוטל ערך מאמר סיכום מקיף לנושא, ובפתחו כתב:

"אלפי שנות גלות מאדמה־ארץ־מדינה הביאו לדילול מקורות הלכתיים העוסקים ישירות בעניינים אלה והובילו הן לטענת היעדר מקורות וחיפוש חלופה זרה – רח"ל – והן לראיית התנ"ך, כמות שהוא, משאב להכרעה – חלילה, עד כינון סנהדרין בלשכת הגזית...       
דוק: להכרעה, שכן להעשרה אפשרי ואף רצוי". ("לחימה בשטח רווי אוכלוסיה אזרחית", בתוך: תחומין כ"ג)

הרב גוטל דוחה מכל וכל שתי דרכים: האחת המחפשת מקורות וחלופה זרה חוץ תורנית, ועל כך הפריז וכתב "רחמנא ליצלן"; והשנייה המחפשת מקורות בתנ"ך. גם כאן הפריז וכתב "חלילה" לחפש מקורות כאלה, עד כינון סנהדרין בלשכת הגזית, ולכל היותר ניתן להשתמש בהם "להעשרה". ואמנם, הרב גוטל אומר ועושה: הוא דן בגדרי הלאו "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ', טז), בהגדרות המדויקות למצות "עזרת ישראל מיד צר" (ראו הלכות מלכים ומלחמותיהם ה', א) ועוד כהנה, אך לא נדרש למקורות התנ"ך.

הרב אשר וייס שליט"א נדרש אף הוא לסוגיה במענה לשאלתו של עובד משרד החוץ שפנה אליו לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ תשס"ו, וביקש לברר את עמדת ההלכה בעניין. את תשובתו בנושא פותח הרב כך:

"בענין הפולמוס שנתעורר ברחבי העולם בענין ההרוגים הרבים בקרב האוכלוסיה הערבית במלחמת מצוה להצלת ישראל מיד הקמים עליהם בימי בין המצרים בשנת תשס"ו...

אמנם נראה בזה, דאף אם לא נמצא היתר לנידון דידן בדינים הכלליים של רודף והצלה, דיני מלחמה שאני, ובתורת המלחמה מותר לפגוע גם באזרחים חפים מפשע כשאי אפשר בלאו הכי. אמנם הלכה זו לא מצינו בדברי הגמ' והפוסקים, אלא בתנ"ך ובמפרשיו, וזאת משום שמאז חורבן בית מקדשנו וביטול מלכות ישראל לא היו שאלות אלה נוגעות למעשה ומיעטו לעסוק בסוגיות אלה של מלחמה ואופן ניהולה, ובהכרח נתבסס על מלחמות ישראל כפי שמבוארים בתנ"ך ובדברי המפרשים לדורותיהם בבואנו לקבוע מסמרות בסוגיא זו". (מנחת אשר דברים, ל"ב)

הרב אשר מוכיח את דבריו מיעקב אבינו, שלקראת המפגש עם עשו חשש "שמא יהרוג אחרים" (ראו רש"י בראשית ל"ב, ח), מאזהרת שאול אל הקיני שאם לא יעזוב את נחלתו של עמלק – הוא עלול להיפגע יחד איתו (ראו שמואל א ט"ו, ו) וממקורות נוספים.

אם כן, בניגוד לרב גוטל שקבע ש"חלילה" להוכיח מן המקרא, הרב אשר וייס מבהיר כי לעיתים בהלכות צבא ומלחמה פשוט אין ברירה אחרת.[6]

סיום – "במה שלמד 'אחד הרבנים'"

לפני שנים אחדות, מסרתי שיעור בנושא זה של לימוד הלכות מן המקרא, וציטטתי את המקורות שהובאו כאן, לרבות פסקו של הרב אשר וייס. פלוני אלמוני סבור היה שהדברים שאמרתי על לימוד הלכות מן המקרא הינם "דברי כפירה" (?!), וביקש מאחד מתלמידיו של הרב אשר וייס לפנות אליו ו'להאשים' אותו על כך שמדבריו הגיע "רב אחד" למסקנות לא ראויות.

במענה לפנייה זו, מסר הרב אשר וייס את השיעור שהוזכר לעיל, ופתח אותו כך:

"במה שלמד אחד הרבנים ממה שכתבתי במנחת אשר על התורה (דברים סימן ל"ב) בענין שאלת הפגיעה באזרחים בשעת מלחמה, והבאתי ראיות מן התורה והנביאים, והוכיח מזה דלשיטתי אפשר ללמוד הלכה פסוקה מן תנ"ך, ושאלת אם אכן יש לי בזה דעה עקרונית. וכתבת דשמא דיני מלחמה שאני ואין ללמוד מזה לשאר דיני תורה. ובאמת הדגשתי בשיעור שאמרתי בענין הנ"ל, דמכיון דמאז חורבן בית שני בטלה המלכות מישראל, ועם ישראל לא ניהלו מלחמות ולכן לא מצינו דיני מלחמה בפוסקים, ואף בדברי חז"ל לא מצינו הלכות מלחמה פרטיהן ודקדוקיהן בהרחבה, ובהכרח יש הלכות מלחמה שאין להן ראיה אלא מכתבי הקודש.

אך בגוף הענין באמת מצינו ברמב"ם שלמד כמה הלכות מן הכתובים ללא כל מקור במשנה ובש"ס בין בדיני מלחמה ובין בדיני ממונות ובין באיסור והיתר וכן מצינו בפוסקים, ואציין כמה דוגמאות. אך אקדים ואומר שלענ"ד אין ללמוד הלכות מן התנ"ך ואין לנו בבירור ההלכה אלא את דברי חז"ל והפוסקים, ובכל מקום שמצינו בגדולי הפוסקים שלמדו מן התנ"ך אין זה אלא במה שנראה להם מסברא ישרה ולא בא אלא למצוא מעין סמך ורמז בתורה שבכתב". ("אם יש ללמוד הלכה מן התנ"ך", שיעור לפרשת שופטים תשע"ו [זמין כאן באתר 'מנחת אשר'])

מצד אחד, הרב אשר אינו חוזר בו מן הקביעה העקרונית שלפיה אין ברירה אלא להידרש לסוגיא המקראית. מצד שני, הוא סבור שאין לחדש הלכות באופן ישיר מן המקרא, למעט במקומות שבהם יש "סברא ישרה" שהיא המכריעה את ההלכה, ואותה ניתן להסמיך על מלחמות ישראל שבמקרא.

בהמשך דרכנו בסדרה זו נבחן בעזרת ה' דוגמאות נוספות לסוגיות הלכתיות, שבהן ניתן לנסות ולהתוות כיוון עקרוני בהשראת פרשיות מקראיות שונות, אף אם הן אינן משמשות כמקור הבלעדי לפסק ההלכה. נשתדל בסייעתא דשמיא שיהיו הדברים מתוך "סברא ישרה", ומתוך ניתוח של האתגר הצבאי או הביטחוני שמחייב תשובה מעשית ומשנה הלכתית סדורה, בשאלות חדשות שאין לגביהן תקדימים ברורים.

בשיעור הקרוב נפנה לאחת מסוגיות היסוד בענייני צבא ומלחמה – סוגיית "עיר הסמוכה לספר". כפי שניווכח לדעת, גם היא, במידה זו או אחרת, נפתחת בפרשייה מקראית שאותה פירשו חז"ל באופן מקורי, וראו בה יסוד מוסד לפעולות הגנה בשבת.