אגדות הלבנה | בין מדרש חז"ל לסיפור ר' נחמן | 1

במסכת חולין, בתוך סוגיה שמביאה שרשרת מדרשים על פסוקים בבריאת העולם, מובא הסיפור הידוע על בריאת המאורות:

1 רבי שמעון בן פזי רמי:
2 כתיב: (בראשית א, טז) ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן!
3 אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?
4 אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!
5 אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?
6 אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,
7 אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני (נר בצהריים – מה מועיל)?
8 אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים,
9 אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים,
10 זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז) יעקב הקטן שמואל הקטן (שמואל א יז) דוד... הקטן.
11 חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!
12 והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח) לה' – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.   (תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב)

הסיפור הזה על הלבנה הוא מדרש על פסוקי הבריאה בבראשית פרק א. ככל מדרש, מה שמסופר בו שונה מ'פשט' הכתובים – הקריאה הראשונית, הפשוטה והאינטואיטיבית של הפסוקים. המדרש נפתח בקושיה מהפסוק, אבל בקריאת הפסוקים במבט של 'פשט' הקוראים לא ירגישו סתירה גדולה כל כך בין הכותרת בתחילת הפסוק, שא-לוהים ברא את שני המאורות הגדולים, לבין החלוקה ההיררכית שבהמשכו בין שני המאורות הגדולים, שאחד מהם גדול יותר מחברו.

בקריאה מדרשית הפער הקטן הזה ברצף של הפסוק מעורר יותר תשומת לב, ואפשר לטעון שהיה פשוט יותר לנסח בקצרה משהו כמו "ויברא א-לוהים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה...", ללא הכותרת שמתייחסת באופן שווה לשניהם. ניעתר לרגע לקריאה המדרשית הזו, ו'נזרום' איתה. המדרש בונה בעקבותיה סיפור של שני שלבים: שלב ראשון שבו המאורות נבראו זהים, ושלב שני שבו נוצר הבדל ביניהם. אבל בקריאה זו עולה בעיה אחרת בהבנת הסיפור. קשה להבין כיצד המדרש קורא את הפרשה כולה כמכלול. הרי אם במקור שני המאורות היו גדולים וזהים, היתה צריכה להיות אותה כמות של אור בלילה כפי שיש ביום. אם כן, כיצד ימלאו המאורות הגדולים את תפקידם הראשוני שמופיע בפסוק הפתיחה (א, יד) – 'להבדיל בין היום ובין הלילה'?

אפשר להציע שהקריאה המדרשית של הפסוקים מציירת את המצב הראשוני של הבריאה אחרת מהאופן הרגיל שאנחנו רגילים לקרוא בפסוקים. על פי קריאה זו שני המאורות היו שווים בתחילה, ושניהם הוצבו ברקיע השמים ביום. הלילה, לעומת זאת, לא הואר על ידי אף 'מאור'. כך המשיכו להתקיים גם דברי א-לוהים מהיום הראשון – 'ולחושך קרא לילה'. כך גם מובנת טוב יותר טענת הלבנה: במצב כזה, ששני המאורות הגדולים מושלים ביום, אכן יש 'שני מלכים בכתר אחד' ואחד מהם נראה מיותר. לאחר מיעוטה של הלבנה, מציע לה הקב"ה (על פי המדרש) 'לכי ומשול ביום ובלילה', והחידוש הוא שהיא תאיר גם בלילה (אלא שזו לא תוספת מספיק גדולה בעיניה, משום שביום היא הפכה לחסרת משמעות לחלוטין). כעת הלילה כבר אינו חושך מוחלט, אלא הוא מואר חלקית בידי הלבנה, שזכתה, אמנם בממדיה הקטנים יותר, לממלכה משלה.

פירוש הסיפור

מה המשמעות של הסיפור? אפשר להציע קריאות שונות ופירושים שונים, שחלקם ניתנו לו במהלך הדורות.

א. האדם מול האגו שלו

פירוש אחד פשוט, לכאורה, טוען שהסיפור מספר, דרך הלבנה, על תכונות אנושיות – ועל חולשות האגו, הקנאה והתחרות שמאפיינות את האדם וגורמת לו ולסביבתו סבל רב. יונה פרנקל, למשל, כותב כך:

אדם מועד לחטוא מפני שהוא אוהב את עצמו וחותר להגדיל את כבודו ורכושו, ולפיכך גם מועד להזיק לחברו המסכן את מאווייו ומטרותיו. לכן קין והבל רוצים לחלק את העולם... תפיסת האדם של חז"ל אומרת: אין צורך לשאול מדוע האדם נדחף להגדיל את עצמו, ומדוע המחשבה "למעט את עצמו" רחוקה ממנו מאד.... הירח... מרגיש עצמו כמלך ואינו רוצה לחלוק כבוד זה עם אחר.[1]

לפי הפירוש הזה הלבנה רוצה למלוך לבדה ולא לחלוק את המלוכה עם אחר. רצונה של הלבנה בסיפור הוא משל לאגו האנושי, שמעוניין בשליטה, כוח וכבוד, ואלה מניעים אותו לא להסתפק בהתחלקות בשלטון עם עוד מישהו. לפי הקריאה הזו, ההוראה ללבנה למעט את עצמה נועדה כדי לאפשר לה תיקון של החטא הזה, הזדמנות לוותר על האינטרסים של האגו כמניעים את פעולתה בעולם. למעשה, גם האופן הראשוני שבו היא נבראה, כמולכת 'בכתר אחד' עם החמה הוא ניסיון, הזדמנות להניח לשיקולי האגו ולפעול ממקום אחר. אבל כפי שהלבנה לא עמדה בניסיון הראשון, ורצתה למשול לבדה, היא גם לא עומדת בניסיון השני, ומסרבת לקבל את המעטתה, למרות ההצעות שמציע הקב"ה לריכוך של המהלך.

לבסוף, באופן מפתיע, ה' עצמו אומר שהוא זקוק לכפרה. אולי זה משום שלאחר המהלך, שלא צלח, נוצרה תחושה שהוא העמיד את הלבנה בניסיון גדול מדי. אמנם, הניסיון לא נועד במקורו כדי להקטין אותה, אלא להפך, לאפשר לה גדילה אמיתית, אחרת, במישור האישיותי/ערכי על ידי הוויתור על שאיפת הכוח. הניסיון היה ראוי, אך מבחן התוצאה הוא הכישלון של הלבנה בו. פרנקל (שם) מציע פרשנות אחרת: עיקר האמירה 'הביאו עלי כפרה' איננה אמירה של אשמה, אלא נועדה כדי לספק ללבנה הזדמנות נוספת על ידי דוגמה אישית להקטנה עצמית: אף הא-ל, הגדול מכולם, יכול להודות כביכול בכישלון ולבקש כפרה, ומכך הלבנה – ובני האדם, שהם הנמשל, אמורים ללמוד כיצד זה יכול להיעשות.

בסוף, אם כן, לפי פרנקל המדרש הוא משל פשוט על האדם ויצרי האגו, הכוח והכבוד שלו, ונועד לתת מוסר לאדם ולעודדו לעבוד על מידותיו, מפני שהתוצאה של הקנאה והכבוד היא לעיתים אבדן גם של מה שהיה לאדם בנקודת ההתחלה.

הפירוש הזה יפה, אבל גם קצת טריוויאלי וצפוי. ובאמת יש כיוונים נוספים לקרוא בהם את הסיפור הזה.

ב. ישראל מול אומות העולם

כיוון ידוע נוסף הוא לראות את הלבנה והחמה בסיפור כאלגוריה לישראל ואומות העולם. הנקודה שעומדת במוקד הפרשנות הזו היא המציאות שרווחה בזמן הגלות – קטנותם וחולשתם היחסיים של ישראל, והסבל הרב שהם סבלו מההתנכלויות של העמים האחרים, החזקים יותר. עם נקודה זו רוצה המדרש להתמודד. האנלוגיה מבוססת על ההשוואה של ישראל ללבנה, שמופיעה במקורות שונים, כמו למשל בתלמוד הבבלי (סנהדרין מב ע"א) שמצטט את הנוסח שנאמר בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה". הקישור של ישראל ללבנה והעמים לחמה מתאים גם לשימוש של עם ישראל בלוח שנה המתבסס על הירח לקביעת החודשים, בניגוד לתרבות הסובבת, בעולם הרומי/נוצרי, שהשתמש בלוח שנה שמשי בלבד – המבוסס רק על יחסי הארץ והשמש, בלי קשר ללבנה.

אבל בסיפור שבתלמוד הבבלי עצמו אין כל כך רמז לפירוש הזה, ואפשר להטיל ספק האם הוא אכן מתאים כפרשנות לסיפור הלבנה כפי שהוא מופיע בתלמוד הזה. נראה שמי שמפרש כך בנה פירוש זה גם על סמך גרסה אחרת, ארץ־ישראלית של הסיפור, שמופיעה במדרש בראשית רבה:

ר' תנחום ר' פינחס בשם ר' סימון: מאחר שהוא קורא אותן גדולים, אתמהא, הוא חוזר ופוגם, אתמהא? את המאור הגדול וגו' [ואת המאור הקטון] אתמהא? אלא על ידי שנכנס בתחום חבירו.

אמר ר' פינחס בכל הקרבנות כת' ושעיר עזים אחד חטאת ובראש חודש כת' ושעיר עזים אחד לחטאת לי"י (במדבר כח, טו), אמר הקב"ה אני הוא שגרמתי לו להיכנס בתחום חבירו. ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות אתמהא על אחת כמה וכמה אתמהא.

...עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב ללבנה שהיא קטנה, אמר רב נחמן הא סימן טב, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ומה החמה הזו שולטת ביום ואינה שולטת בלילה כך עשו יש לו בעולם הזה ואין לו לעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה ומה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום כך יעקב יש לו בעולם הזה ולעולם הבא.

ר' נחמן אמר חורי [אחרת], ר' נחמן אמר כל זמן שאורו שלגדול קיים אין אורו שלקטן מתפרסם, שקע אורו שלגדול מתפרסם אורו שלקטן, כך כל זמן שאורו שלעשו קיים אין אורו שליעקב מתפרסם, שקע אורו שלעשו מתפרסם אורו שליעקב הה"ד קומי אורי וגו' (ישעיה ס, א)... (בראשית רבה (תיאודור־אלבק) פרשת בראשית פרשה ו)

כאן אנחנו מוצאים במפורש גם את הנמשל – יעקב לעומת עשו, ישראל לעומת רומי (שמקושרת כידוע, בעיני חז"ל, לעשו/אדום), ומוזכר גם השימוש בלוחות שנה שונים ("עשו מונה לחמה" / "יעקב מונה ללבנה"). התיאור של הלבנה כ'נכנס לתחום חבירו' מתאים גם למערכת היחסים בין יעקב לעשו, כאשר יעקב אוחז בעקב עשו, קונה ממנו את הבכורה ולוקח את ברכתו מיצחק. התמה המרכזית של המדרש כאן היא אכן יחסי הלבנה והחמה כיחסים של תחרות וקנאה, שהחלו בין האחים, אבל יש להם ביטוי ארוך טווח, בעיני המדרש, ביחסים בין העמים – ישראל והאימפריה הרומית. במערכת היחסים הזו כפי שחז"ל מכירים אותה ישראל נמצאים במצב של קטנות וחולשה לעומת אומות העולם ורומי בראשם. במצב זה ישראל סובלים גם מהפגיעות ישירות של הגוים ההם, וגם מתחושת חוסר ההשפעה בעולם שנובעת מחולשתם וקטנותם. המדרש שבבראשית רבה לא מסביר מדוע המצב הוא כזה. אבל הוא כן מבטא גם את כאבו של הקב"ה על הסבל שבמצב הזה והזדהותו עמו, ואת אחריותו לסבל הזה – "ובראש חודש כת' ושעיר עזים אחד לחטאת לי"י, אמר הקב"ה אני הוא שגרמתי לו להיכנס בתחום חבירו...". גם המשפט הזה מתאים לסיפור של יעקב ועשו, כשיעקב, בהמרצתה של רבקה ובין השאר בעקבות הנבואה מה', 'נכנס בתחום חברו' לקבל את הברכה במקומו, וכך התחיל הקונפליקט ביניהם.

ג. חמה ולבנה כאיש ואשה

כיוון שלישי אפשרי, שיש לו שורשים כבר במערכת המושגים של הזוהר ובספרות הקבלית בכלל, הוא קריאת הדמויות של החמה והלבנה במדרש כסמלים לגברים ונשים, או גבריות ונשיות, ומעמדם/תפקידיהם בעולם של חז"ל. קריאה זו מתבססת על מערכת סמלים שמופיעה במפורש בעיקר בספרות הקבלית, אבל היא יכולה גם להתאים להלך הרוח של חז"ל. גם מבחינה כרונולוגית ראשיתן של המסורות הקבליות כבר התפתחו, ככל הנראה, בימיהם של חז"ל, אף שהן מופיעות בעולם בפועל, בספרות כתובה, הרבה אחרי זמנם.

בספרות הקבלית הלבנה היא סמל נקבי. היא מקושרת לעיתים לספירת 'מלכות', הספירה התחתונה מעשר הספירות,[2] שהיא ספירה נקבית. הקשר בין האשה ללבנה כסמל מבוסס כמובן גם על נקודות דמיון כגון מחזוריות מעגלית חודשית.

אם נעמיק בדימוי הזה, אפשר לקרוא באופן חדש את התיאור "שני מלכים בכתר אחד" בתחילת הסיפור כמזכיר את המצב המתואר בפרק א בבראשית לגבי האיש והאשה – "זכר ונקבה ברא אותם". על כך גם אומר המדרש שהם נבראו תחילה יחד, כגוף אחד עם שני פרצופים:[3]

אמר ר' שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון דיפרוסופון בראו, וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן. מתיבין ליה: והא כת' [מקשים: והרי כתוב (בפרק ב, פס' כא)] "ויקח אחת מצלעותיו"! [משמע לכאורה שהאשה נבראה מצלע אחת של האדם, לא חצי מהאדם המקורי], אמר להם: מן סטרוי היך מה דאת אמר ולצלע המשכן וגו' [מצלעותיו לא במובן של צלע=עצם, אלא צלע=צד, כמו בפסוק ולצלע המשכן].

המצב שהמדרש הזה מתאר הוא מצב ראשוני של שוויון, שהוא גם סימביוזה. המדרש הזה קורא את שני הפרקים הראשונים בבראשית, שני תיאורי הבריאה השונים שנראים סותרים זה את זה, כרצף אחד. פרק א מתאר את הבריאה המקורית כשהם מחוברים, דו-פרצופים (=דיפרוסופון ביוונית), ופרק ב מתאר את ההפרדה ביניהם. רש"י סיכם את קריאה הזו של המדרש בתמצית (על בראשית א, כז):

"זכר ונקבה ברא אותם", ולהלן הוא אומר וייקח אחת מצלעותיו וגו'? במדרש אגדה: שנבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה, ואחר כך חילקן.

בספרות הקבלית פיתחו עוד את רעיון ההפרדה בין הזכר והנקבה המכונה 'נסירה' (כפי שכבר המדרש מתבטא: "וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן"). לפי הקריאה הזו, לאחר ההפרדה בין הזכר לנקבה גם מתרחש החטא, ומתרחש 'מיעוט הלבנה'. רצונה הראשוני של הלבנה בסיפור להתרחב למקום שאינו שלה כרגע, שבעקבותיו היא נדרשת להתמעט, יכול להזכיר את חטאה של האשה בגן עדן, שבעקבותיו באה, בין השאר, האמירה 'והוא ימשול בך'. המילה 'למשול' היא גם מילת מפתח בתיאור בריאת המאורות בפרק א בבראשית, "ולמשול ביום ובלילה" / "לממשלת היום". לכן הקישור הזה אינו מפתיע. אלה המקומות היחידים שבהם מופיע השורש מש"ל ברצף הזה של סיפור הבריאה וסיפור אדם וחווה. אולי המדרש על הלבנה קורא את הקשר הזה כהתמעטות של האשה, באופן שבו האיש ימשול בה, כקשורה בחלוקה בין המאורות והאופן שבו הם מושלים, שאיננו שוויוני.

תיאור מדרשי קצת אחר, שהוא גם נועז מאד, מתאר את המעבר משוויון ראשוני לחוסר שוויון כך (אוצר המדרשים [איזנשטיין] ל"ה (ע"פ א"ב דבן סירא, אות ז')):

כשברא הקב"ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו. ברא לו אישה מן האדמה כמוהו, וקְרָאָהּ לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה. אמרה היא איני שוכבת למטה... שנינו שווין, לפי ששנינו מאדמה. ולא היו שומעין זה לזה. כיוון שראתה לילית, אמרה שֵׁם המפורש ופרחה באוויר העולם.

זו אפשרות אחרת גם לתיווך פרשני־מדרשי בין פרק א לפרק ב בבראשית: התיאור השוויוני של פרק א מתאים לאשה הראשונה שנבראה עם האדם, לילית. שני השווים לא הצליחו לבנות זוגיות יחד ולילית נעלמה. במקומה נבראה אשה שניה, שמתוארת בפרק ב, שכבר לא היתה שווה לאדם. הספרות הקבלית פיתחה את הרעיון הזה של שתי נשותיו של אדם הראשון בכיוונים נוספים, ואין אפשרות להאריך בכך כאן.

בקריאה שמתקבלת במדרש הלבנה, שמבוססת על המדרשים והסמלים הקבליים האלה, הלבנה מסמלת את האשה, ואחד הביטויים של מיעוט הלבנה במציאות הוא מעמדה הנחות יותר בעולם ובחברה לעומת האיש. מחאתה של הלבנה במדרש יכולה להיות מובנת, לפי הקריאה הזו, כזעקה על הנחיתות הזו שהיא סובלת ממנה לאורך ההיסטוריה האנושית. אפשר לקרוא את דברי הקב"ה בסיפור 'הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח' כלקיחת אחריות על הכאב שכרוך במצב הזה של האשה. יותר מכך, בספרות הקבלית מופיע שמצב ה'מיעוט' הכואב הזה אינו סוף פסוק, ושיהיה גם תהליך של תיקון (זוהר בראשית כ ע"א):

רַב יִצְחָק אָמַר כְּתִיב, (ישעיה ל) "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים". מָאן שִׁבְעַת הַיָּמִים. אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית... בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא אִתְבַּסַּם עָלְמָא וְאִתְהַדַּר בְּאַשְׁלָמוּתֵיהּ וְלָא אִתְפְּגִים סִיהֲרָא בְּגִין חִוְיָא בִּישָׁא דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי טז) "וְנַרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף". וְאֵימָתַי יְהֵא דָּא בְּזִמְנָא דִּכְתִיב, (ישעיה כה) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". וּכְדֵין כְּתִיב, (זכריה יד) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד":

[רַב יִצְחָק אָמַר, כָּתוּב (ישעיה ל) "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים". מַה זֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים? אֵלֶּה אוֹתָם שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית... מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ זְמַן הִתְבַּשֵּׂם הָעוֹלָם וְחוֹזֵר בִּשְׁלֵמוּתוֹ, וְלֹא נִפְגֶּמֶת הַלְּבָנָה בִּגְלַל הַנָּחָשׁ הָרָע שֶׁכָּתוּב בּוֹ (משלי טז) "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף". וּמָתַי יִהְיֶה זֶה? בִּזְמַן שֶׁכָּתוּב (ישעיה כה) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". וְאָז כָּתוּב (זכריה יד) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".]

הקטע הזה בזוהר רומז לחטא בגן עדן כמקור להתמעטות הלבנה ('פגימת הלבנה') – "ולא נפגמת הלבנה בגלל הנחש הרע...", שהוא שהסית את האשה לחטא בגן עדן, ורומז גם לתיקון העניין למצב שהלבנה לא תהיה ממועטת.

ב'קידוש לבנה' נהוג לומר, על סמך הרעיון הקבלי הזה, שלעתיד לבוא תשוב הלבנה למעמדה הראשון, "יהי רצון מלפניך.... לְמַלֹּאת פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִעוּט. וִיהִי אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וּכְאוֹר שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קוֹדֶם מִעוּטָהּ". אפשר לראות את ההתפתחויות שחלו בדורות האחרונים במעמדן של נשים כחלק מהתיקון הזה, ששורשו כבר נעוץ בספרות הקבלית.

הקריאה הזו של המדרש נראית אמינה. על פי הפירוש הזה המדרש מציף את אי־שוויונן של הנשים. צריך לומר בכנות שהמדרש של חז"ל עצמו לא מציע פיתרון, אבל כן מתייחס לכאב שכרוך בחוסר השוויון הזה. למעשה הוא גם מציע שהשוויון, באופן שהיה בהתחלה לא הצליח להחזיק מעמד, אבל גם מצביע על הקושי והבעייתיות שבמצב הבלתי שוויוני.

בשיעור הבא נעקוב אחרי גלגולי הסיפור אחרי חז"ל – בזוהר ובסיפורי ר' נחמן מברסלב.