אגדת אדם הראשון (2)

בשיעור הקודם עסקנו בסיפור האדם הראשון והאור, במסכת עבודה זרה ח' ע"א:

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

בשיעור הזה נמשיך לעסוק בסיפור זה, על ידי הרחבה מתרחבת והולכת של המבט, במעגלים שונים, בסוגיה שבה נמצא הסיפור.

ד. הרחבת הדיון אל מעבר לגבולות הסיפור

1. אחור וקדם צרתני

מיד לפני הסיפור על אדם הראשון מופיעה, בהתייחס לחגים שמוזכרים במשנה, המימרא של רב חנן בר רבא: "אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא – ח' ימים לפני תקופה. וסימנך: אחור וקדם צרתני וגו' (תהלים קלט)". לכאורה ה'סימן' של רב חנן בר רבא, הפסוק מתהילים, הוא רק 'מסמן' טכני לכך שיש פה שני חגים אליליים שמקיפים יום מסוים ('יום התקופה', הוא 'יום ההיפוך') משני צדדיו. כמו 'מיצר', "אחור וקדם". אולי הוא גם התכוון לדרוש על החגים האליליים האלה את המילה "צרתני" מלשון 'צרה', כדי להטיל עליהם אור שלילי.

רב חנן בר רבא לא אמר את דבריו בהכרח בהקשר של הסיפור על אדם הראשון. אבל, העריכה של הסוגיה התלמודית הצמידה אותם. בהמשך הדברים, כשנראה את הסוגיה המקבילה בירושלמי, נקבל חיזוק לקשר בין הפסוק הזה לבין הסיפור על אדם הראשון המופיע אחריו.

כשקוראים את המימרא של רב חנן בר רבא בצמידות לסיפור על אדם הראשון, היא יכולה לקבל 'אור חוזר' מהסיפור, כלומר להתפרש באופן נוסף לאור הסיפור, וגם לתרום משהו לקריאת הסיפור.[1] אפשר לקרוא את המילים "אחור וקדם" בהקשר של הסיפור כמתייחסות לשתי התקופות שחווה אדם הראשון בסיפור: הראשונה במצוקה, בתחושת נסיגה לאחור של העולם וחזרתו לתוהו ובוהו, "אחור", והשנייה בתחושת התקדמות, אופטימיות ושמחה – "קדם". כלומר, את ההתבוננות בעולם לאחר התובנה ש"עולם כמנהגו נוהג", וחגיגת הימים שלפני יום ההיפוך כמו הימים שאחריו בשנים הבאות, אפשר לקחת גם להתבוננות בחוויה של האדם. המחזוריות אינה נמצאת רק בטבע, אלא גם בתהפוכות שונות שעוברות על האדם. וכשהאדם אומר "אחור וקדם צרתני" – הוא מוכן לקבל את המחזוריות הזו. יותר מכך, הוא מייחס אותה לה'. הוא אומר לה' – יצרת אותי באופן שלפעמים אהיה עם הפנים קדימה, בהתקדמות, ולפעמים אחורה, בנסיגה. המחזוריות שבטבע המתוארת בסיפור יכולה גם להשתקף בתנודות בנפש האדם – השמחה והעצב, הדאגה והביטחון, שמתרוצצים רצוא ושוב.

האמירה 'צרתני' – נקראת פה כיצירה. זו קריאה שאנחנו יודעים שקיימת בחז"ל כפי שמופיע במדרש הזה בבראשית רבה (פרשה ח):

[ויאמר א-לוהים נעשה אדם] וגו'... ר' יוחנן פתח אחור וקדם צרתני וגו' (תהלים קלט, ה)...

אמר ר' שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון דיפרוסופון בראו וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן. מתיבין ליה והא כת' "ויקח אחת מצלעותיו" (בראשית ב, כא), אמר להם מן סטרוי היך מה דאת אמר "ולצלע המשכן" וגו' (שמות כו, כ)...

ר' יהושע בר' נחמיה ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לעזר מלא כל העולם בראו, ממזרח ועד מערב מניין שנ' אחור וקדם צרתני, מצפון לדרום מנין שנ' "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" (דברים ד, לב)...

יותר מכך, בחיי כל אדם ה'אחור' לעיתים קודם ל'קדם', הנסיגה והנפילה לפעמים מקדימות את העלייה. ולא זו בלבד אלא שלעתים הן תנאי מקדים לה. התחדשות דורשת הרבה פעמים חזרה אחורה, לנקודת פתיחה קודמת. גם אם היא נמוכה יותר, וגם אם החזרה אליה נראית כנסיגה או הפרעה להתקדמות רציפה. חזרה כזו מאפשרת יציאה לדרך חדשה שלא מוגבלת או מקובעת על ידי הכיוונים, ההרגלים והקונבנציות של הנתיב הישן. כך קרה לאדם הראשון. התנודות שהוא חווה בטבע, של נסיגת האור שלאחריה באה חזרה והתקדמות, שוקפו גם בתנודות של מצבו הנפשי, ימים של מצוקה וחרדה שלאחריהם באו ימים של שמחה ורגיעה. ממילא בשנים שאחר כך, כשהוא מציין וחוגג, יש מקום לחגוג את התהליך כולו. הוא חוגג את המחזוריות, שבנויה מהירידה ומהעלייה, מפני שקיומה של הירידה מאפשר את העליה וההתחדשות שאחריה. 

אפשר להוסיף על כך את דבריו של הרב יואל בן־נון, שקושר לחגים באגדת אדם הראשון את מחלוקת בית הלל ובית שמאי הידועה בנרות חנוכה – 'מוסיף והולך' או 'פוחת והולך'. ב'יום טוב' הראשון של אדם הראשון האור פוחת והולך, ושמונה ימים אלה מזכירים את חנוכה של בית שמאי. והיפוכו ביום טוב השני. בסופו של דבר האגדה שלנו כורכת את שניהם יחד.

גם כאן נדמה שהחסידות תוכל לתת לנו מילים טובות ומפורשות יותר כדי להביע את הרעיון הזה שמובע באופן יותר מרומז ומינימליסטי בסיפור של חז"ל. הרעיון הזה מופיע בחסידות במקומות רבים. למשל, בדבריו של ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט ('דגל מחנה אפרים' פרשת ויצא ד"ה 'ויצא"):

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב) היינו שהירידה שהיא מוצב ארצה הוא סולם לעלות אחר כך למדריגה יותר גדולה כידוע, זה שהירידה צורך עליה. וזהו "וראשו מגיע השמימה" – שיגיע למדריגה יותר גדולה...

או, בניסוח אחר, בדבריו של המגיד ר' ישראל מקוזניץ, בספרו 'עבודת ישראל', על תחילת פרשת ויצא:

וזה רמז בפסוק זה "ויקץ יעקב משנתו ויירא", דהיינו כשהביט לאורך החורבן האחרון נפל עליו היראה ופחד לאמר: מתי יהי הקץ? "ויאמר אין זה כי אם בית א-להים", כלומר שהתנחם שמסתמא החורבן הזה הכנה על בית המקדש שנקרא בית דירה קבוע לעולמים. ולפי ערך אור הגאולה כן ערך החורבן לכן נמשך החורבן הזה זמן רב ואין קץ להורות כי הגאולה העתידה תהיה בבהירות אין סוף ואין קץ...[2]

המגיד מקוזניץ אומר שיעקב צופה קדימה ורואה את חורבן בית המקדש (השני), עם הגלות הארוכה שבאה בעקבותיו, והמראה הזה מכניס אותו לחרדה. אבל הוא מתנחם בכך שהחורבן עצמו – 'אין זה כי אם בית א-לוהים' – כלומר, החורבן עצמו יאפשר את בנייתו מחדש של בית חדש טוב יותר. נאמר כאן יותר מזה. ככל שהחורבן יסודי ומשמעותי יותר, כך הבית החדש יוכל להיות טוב יותר, מפני שהוא ייבנה על יסודות נקיים יותר. זו אמירה רדיקלית, וזו שאלה טובה עד כמה היא תמיד נכונה. האמנם כדי לתקן ולבנות מחדש תמיד דרוש הרס כל כך גדול של הדבר הקודם? יש מצבים כאלה, שבהם הבניין הקיים רקוב או עכור מדי, ואין אפשרות לשקם עם הכלים הישנים. אינני בטוח שזה כך תמיד. אבל בכל מקרה דרשה זו של המגיד מקוזניץ מוסיפה עוד ניואנס על דברי ה'דגל מחנה אפרים' לגבי הערך של הירידה שבאה לפני העליה.

מחשבה זו מתחברת גם לסיפור שלנו על האדם הראשון. יתכן שזו ההבנה שמובעת בו, שרואה תקופה גדולה של חושך כאופציה לתיקון והתחדשות כך שהדבר הבא שייוולד יהיה טוב יותר. ההתחדשות אכן דורשת, לפעמים, את הוויתור על המצב הקודם.

דברים של הבעש"ט עצמו, על הפסוק 'אחור וקדם צרתני', יכולים לתת לנו ניסוח נוסף, רך יותר (כתר שם טוב, סי' קג):

אחור וקדם צרתני, כשהוא בגשמיות בסוד 'אחור', אחר כך כשחוזר ועולה למדרגה הנקראת 'קדם' מעלה גם את אותן המדרגות הנקראות 'אחור', 'וקדם צרתני'.

הבעש"ט מזהה שני מצבים שאדם שיש בו חיפוש של רוח בחייו, יכול להימצא בהם. הראשון הוא ההויה הגשמית, החומרית, היומיומית יותר בדרך כלל, מקום שהוא גם רחוק יותר מה', שמזוהה כמקום נמוך יותר. את זה הוא מכנה 'אחור'. השני הוא המקום הגבוה, שבו הוא פנוי או מכוון לעשייה רוחנית, וזה מכונה 'קדם'. השהייה ב'אחור', האופן שבו אדם מחובר דווקא לצדדים הנמוכים יותר שלו, אם מבחינה חומרית ואם מבחינה דתית או מוסרית, נראית כנסיגה. אבל החיבור הזה גם מאפשר למשהו אחר לקרות לגבי אותם צדדים. האדם יכול, כאשר הוא שב למקום הגבוה יותר, לקחת איתו גם את צדדיו הנמוכים, ו'להעלות' אותם: לתת גם להם משמעות, למצוא את הטוב והא-לוהי שמסתתר בהם, את הכוחות שהם יכולים לתת שיכולים להיות מנותבים למקומות אחרים, לחשוף את מה שהם מקדמים בעולם, ולא רק להשאיר אותם כנמוכים.

ה'אחור' וה'קדם' בפירוש החסידי הזה מחוברים לאחדות אחת, בזכות הירידה אל ה'קדם'. כך הדברים גם מתחברים לסיפור על האדם הראשון, ולקריאה של הפסוק בהקשר הסיפור כמבטא רעיון של התבוננות אחדותית על התנודות השונות שעוברות על האדם כמרכיבים שונים בקשר שלו עם ה'.

2. הסיפור המקביל בסוגיה

בהמשך הסוגיה מובאת ברייתא נוספת עם סיפור דומה, על חוויית הלילה הראשונה של האדם הראשון:

ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב[3] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון – קרן אחת היתה [לו] במצחו, שנאמר: ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: מקרן כתיב [כלומר, מכך שהמילה מקרין כתובה בכתיב חסר, "מקרן", שדומה ללשון יחיד, דורשים שהיתה רק קרן אחת].

תחילת הסיפור הזה מאד דומה לסיפור הקודם, אלא שאחרי ההתחלה הדברים מתפתחים אחרת. האדם בסיפור הזה לא מתפלל ולא יושב בתענית, אלא יושב ובוכה. גם חווה מוזכרת פה, "בוכה כנגדו", בניגוד לסיפור הקודם, שבו היא לא מוזכרת כלל. לא מסופר על חג שהוא קובע לאחר שהוא מגלה שאור השמש חוזר אחרי הלילה. לעומת זאת מסופר שהוא מקריב קורבן, והסיפור מספר משהו מעניין לגבי הקורבן הזה – זהו שור ש"קרניו קודמין לפרסותיו", הסיפור דורש את סדר המילים בפסוק "מקרין מפריס", כדי לומר שהוא קודם 'מקרין' ואחר כך 'מפריס'. כנראה שהכוונה היא לשור שנברא במעשה בראשית, ולא שור רגיל שנולד משור קודם. כשהשור ה'בראשיתי' נברא מן האדמה ("תוצא הארץ נפש חיה למינה") יצא קודם ראשו עם קרניו, ואחר כך יצאו רגליו/פרסותיו. כך עולה ממקור אחר בתלמוד הבבלי שמצטט את אותן דרשות (חולין ס ע"א):

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין – תרתי משמע! אמר רב נחמן: מקרן כתיב. ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר, ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, מקרין – ברישא, והדר – מפריס. מסייע ליה לר' יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל: כל מעשה בראשית – בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו...

התיאור "קרניו קודמות לפרסותיו" מובן כאן בבבלי חולין כאומר שמדובר באותו שור 'בראשיתי', שהוא חלק ממעשה בראשית, ונברא 'בקומתו' – במלוא גודלו כשור בוגר.[4]

מה הסיפור הזה מוסיף על הסיפור הקודם? מדוע הגמרא מספרת גם אותו?

דבר אחד שמאד בולט, בעיניי, בסיפור הזה, יותר בסיפור הקודם, הוא הבדידות. האדם אפילו לא מתפלל, אלא בוכה. הוא לא יוצר תקשורת, לא יודע למי לפנות. יש מי שירצה לומר שההופעה של חווה בסיפור, בוכה אף היא, מפיגה מעט את הבדידות. אני לא בטוח בכך, משום שמצד שני, לא מסופר שחווה בוכה יחד איתו אלא 'כנגדו'. ואולי הרושם מ'חוה בוכה נגדו' הוא של בדידות יותר גדולה, דווקא בגלל מה שלא קורה ביניהם. שניים יחד בחלל אחד, מרגישים את אותה תחושה, מגיבים באופן זהה, אך לגמרי בנפרד ולבד. המשפט הזה מזכיר לי תיאור בסיפור אחר בבבלי, על בנו ובתו של ר' ישמעאל שנשבו בזמן החורבן (גיטין נח ע"א):

אמר רב יהודה אמר רב מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד... הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה; זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה...

גם כאן האח והאחות בוכים יחד, בתחושה זהה לגמרי. הם עברו את אותן חוויות ושואלים את אותן שאלות. ועדיין כל אחד מהם נמצא לגמרי לבד. בכייתם יחד רק מעצימה את האופן שהסיפור מבטא את הבדידות של כל אחד מהם, שלא מאפשרת אפילו שותפות עם חבר/ה לצרה. אולי גם בסיפור על האדם הראשון, דווקא ההזכרה של חווה, לא כמי שמצטרפת לאדם וה'יחד' מביא נחמה או שותפות, אלא 'כנגדו' (אולי ברמיזה דקה לקריאה המדרשית של ה'כנגדו' בביטוי "עזר כנגדו"?),[5] מדגישה עוד יותר בעיניי את הבדידות הקיומית, שבולטת בהיעדר פנייה של האדם למישהו בצרתו.

בבוקר, כשהאדם מגלה ש'מנהגו של עולם הוא', הוא מקריב את אותו שור 'בראשיתי'. מה פשר הקרבת השור הזה, עם הקרניים (או הקרן) והפרסות? מדוע הסיפור קושר הקרבה כזו עם שאלת האור והחושך?

במאמר שנכתב לאחרונה הראה ישי קיל שרעיון כזה של שור 'בראשיתי' חד־קרן שנזבח על ידי האדם הראשון היה קיים בתרבויות השכנות שהכירו חכמי בבל – בסביבה הפרסית בבבל.[6] קיל משער שהסיפור בבבלי משתמש במוטיב הזה כסוג של תגובה לאופנים שהוא מופיע בתרבות השכנה. במיתוסים הנוכריים שהוא סוקר יש גם כאלה שבהם הפר הזה או הקרבתו מתוארים בהקשר של מאבקים בין אור לחושך, או בין השמש לירח, שבהם הלילה או הירח מיוצגים על ידי שור עם קרן אחת. אם זה נכון, אפשר לקרוא את האגדה בבבלי על רקע המיתוסים האליליים המזרחיים האלה והתפיסות הדואליסטיות שעומדות בבסיסן, ולראות את הבבלי כמציג אלטרנטיבה לתפיסות שמציירות את מחזורי איתני הטבע כמאבק בין כוחות שונים בעולם, שבו הכוח שמייצג את האור נאבק בכוח שמייצג את החושך ומכריע אותו.

האגדה בבבלי אכן מספרת סיפור אחר, שבו התגברות האור על החושך היא חלק מהטבע והמחזוריות שברא הא-ל האחד, "יוצר אור ובורא חושך". בסיפור היהודי השור בעל הקרן האחת לא נהרג כחלק ממאבק בין כוחות אליליים שונים, אלא נזבח כקרבן לא-ל, כהכרה בייחוס של כל הכוחות, וגם ההפכים, לא-ל האחד, שמכיל את 'אחדות ההפכים'. הפיכת קרני השור בחלק מהדרשות לקרן אחת בודדת מחדדת את הכיוון האחדותי, האיחוד של כל החלקים, הפרסות והקרן, כלפי הא-ל האחד.[7]

בין אם הבבלי מספר על הקרבת השור כתגובה למיתוסים בתרבות השכנה ובין אם לא, אפשר לקחת את הבחירה של המספר בבבלי עוד צעד לעומק. בפרשנות על הסיפור הראשון בסוגיה דיברנו על חיבור בין קצוות, בין מקומות נמוכים לגבוהים בחיים, בעקבות הפסוק "אחור וקדם צרתני". בסיפור השני התיאור של הקרניים והפרסות, שהם שני קטביו של השור, מעלה גם הוא מחשבה על חיבור כזה. גם כאן יש התייחסות לשני קצוות – גבוה ונמוך, קרניים ופרסות. אולי מצטרף לכך משחק של כפל משמעות עם המילה 'קרן'. בפשט הדברים מדובר בקרן פיזית של השור, אבל 'קרן' יכולה להיות גם קרן אור, ויכולה לסמל את האור שהאדם חרד מהיעלמותו ושמח על חזרתו. קריאה כזו מחזקת את הקשר בין הסמלים, הקרניים והפרסות, והאור והחושך. בדומה ל'אחור' ול'קדם', הקרן (הפיזית או זו של אור) והפרסות יכולות לסמל שני מצבים נפשיים, גבוה ונמוך, או רוחני וארצי (הפרסות דורכות על הארץ והקרניים מכוונות לשמים). האדם מקריב קרבן שמכיל את שני הקטבים ההפוכים האלה ביצור אחד. קרבן כזה רואה את הצדדים כולם כחלק ממחזוריות שטבועה בבריאה אך גם בנפש. החלקים הנמוכים הם לעיתים חלק הכרחי בהתקדמות. אם רואים אותם כחלק מהתהליך, חלק הכרחי מהמסע של החיים, גם החלקים והצדדים הנמוכים מוּעלים לה' (כפי שאמר הבעש"ט על "אחור וקדם צרתני").

אפשר לומר עוד משהו על הרעיון שה'חד־קרן' מבטא. האדם מקריב את השור לאחר שהגיע לתובנה ש"עולם כמנהגו נוהג". זו גם התובנה ה'מרגיעה' בסיפור הראשון. אבל איפה התובנה הזו משאירה אותו, האדם? יש בה מענה לחרדות המוות שלו, אך האם יש בה מזור לבדידותו? 'עולם כמנהגו נוהג' אמנם מרגיע ועושה סדר, מצד אחד, אבל מצד שני מותיר את האדם בבדידות, משום שהחוקיות של הטבע היא קרה ואילמת, אין בה קשר ותקשורת. דווקא בעולם שבו 'עולם כמנהגו נוהג', טבע שמשדר ניכור, מקריות ונפרדות, האדם בוחר במעשה הבאת קרבן, נתינה, מעשה של יצירת קשר. הטבע הוא נפרדות, ונפרדות מביאה לבדידות. מחשבה על אחדותיות בבריאה תעניק לו תנועה בכיוון ההפוך. הקרבת השור עם הקרן האחת שלו, שמתאחדת עם הפרסות בפסוק "מקרין מפריס", מסמלת שאיפה לראות מאחורי הטבע על ריבוי חלקיו ותנועותיו את האחדות, האחדות הא-לוהית, בריאה אחת שגם האדם הוא חלק ממנה ולא עומד רק בנפרד, בפני עצמו. בריאה שיש בה ריבוי, שמאחוריו עומדת דמות אחת, של בורא שהוא גם דמות, שאפשר להיות בשיח איתו, שיפיג את הבדידות הקיומית.

בשיעור הבא נרחיב את המבט הלאה למקבילות אחרות לסיפור.