עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – מקור הדין

בשיעור שעבר (שיעור מס' 34) עסקנו במשמעותו הנרחבת של דין "עַד רִדְתָּהּ", המאפשר לעשות את כל הדרוש לצורכי המלחמה, גם בנושאים שאין בהם פיקוח נפש מובהק. כפי שראינו, מקור הדברים כבר בתשובת הריב"ש (סי' ק"א), והרב גורן (במאמריו שפורטו שם) ראה בהם יסוד מוסד בהלכות צבא.

בשיעור זה נעסוק בסוגיא נוספת שבה מצאנו עיקרון דומה, והיא – סוגיית מאכלות אסורות במלחמה.

הגמרא בפרק הראשון במסכת חולין דנה בשאלה האם הלכות שחיטה נהגו בשנות הנדודים של בני ישראל במדבר, או שמא במדבר עדיין הותרה "נחירה", ועל השחיטה נצטוו רק לאחר שנכנסו לארץ.

במסגרת הדיון בשאלה זו, קובעת הגמרא שגם לאחר הכניסה לארץ, במהלך שבע השנים שבהן התנהלו מלחמות יהושע, הותר לאכול מזון לא כשר:

"בשבע שכבשו... דבר טמא אישתרי להו, דכתיב: 'ובתים מלאים כל טוב', ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי". (חולין יז.)

הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בהבנת היתר זה, וכפי שנראה להלן, מחלוקתם קשורה במידה רבה לשאלה האם לפנינו היתר שיסודו בהלכות פיקוח נפש ובצורך להגן על בריאותם ושלומם של הלוחמים ולאפשר להם לבצע את משימתם, או לחילופין על היתר מתורת המלחמה, ולפיו אין מדקדקים בהלכות כשרות בשדה הקרב, גם אם אין בכך פיקוח נפש כלל ועיקר.[1]

דעת הרמב"ם – פיקוח נפש ציבורי

הרמב"ם פסק:

"חלוצי צבא כשייכנסו בגבול הגויים ויכבשו אותם וישבו מהן, מותר להן לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו 'ובתים מלאים כל טוב', ערפי חזירים[2] וכיוצא בהן". (משנה תורה הל' מלכים ומלחמותיהם ח', א)

הרמב"ם קובע בפירוש, שההיתר לאכול מאכלות אסורות הוא רק אם הלוחמים רעבים ואין להם מזון אחר.

מפרשי הרמב"ם,[3] מדגישים שאין מדובר בפיקוח נפש ממש של לוחמים שעלולים לגווע ברעב. זאת, משום שבמצב כזה הותר לכל אדם, ולאו דווקא לחלוץ צבא, לאכול מאכלות אסורות ולהחיות את נפשו. ההיתר אם כן, קשור לתפישה מרחיבה של פיקוח נפש, וכדרך שביאר הרדב"ז:

"ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב, אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפי' בשבת". (רדב"ז שם)

הרדב"ז מזכיר בפירוש את ההיתר לצור על ערי האויב אפילו בשבת שלמדנו מסוגיית "עַד רִדְתָּהּ", ולדעתו שני ההיתרים דומים: משעה שהחל הקרב, גדרי פיקוח נפש מתרחבים מאוד, ויש לחוש גם לסכנה רחוקה. לפיכך, מותר להמשיך ולהילחם גם במהלך השבת, וכמו כן כאשר יש צורך במזון, אין מדקדקים בדבר, ואוכלים מכל הבא ליד – כדי לא לפגוע בכוננות ובדריכות במהלך החיפוש אחר מזון.

הנצי"ב מוולוז'ין פירש את הסוגיא בדרך דומה לזו של הרדב"ז:

"...מבואר שהוא משום פקוח נפש, שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכנת נפשות... אבל כאן אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת, שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן, וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה". (העמק דבר דברים ו', י־יא)

הנצי"ב מדגיש שלא תמיד ניתן לקבוע בדיוק כמה מזון נחוץ ללוחמים, כך שיתאפשר להם להילחם בצורה הטובה והמקצועית ביותר. לכן, התורה התירה באופן גורף לאכול מאכלות אסורות, שכן בריאותם וחוסנם של הלוחמים הוא צורך מובהק של פיקוח נפש.

בשיעור שעבר עסקנו במחלוקת שבין הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה בהבנת יסוד דין "עַד רִדְתָּהּ". כזכור, בספרו 'מלחמות שבת', הקשה הרב נריה – כמו ראשונים ואחרונים אחרים – מה חידשו חז"ל בדין "עַד רִדְתָּהּ", הרי אם מדובר על פיקוח נפש בוודאי הכל מותר. ועל כך השיב:

"ותשובה לשאלה זו למדנו מפי מרן הרדב"ז... והנה שפתיו ברור מללו, שבשעת מלחמה האומדנא של פיקוח נפש היא רחבה ביותר... והשוה את ההיתר של אכילת מאכלות אסורים להיתר הלחימה בשבת, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שלדעת הרדב"ז יסוד ההיתר של המשך המלחמה בשבת הוא משום פקוח נפש. אלא שבימים כתיקונם ובנוגע לחיי היחיד האומדנא יותר מבוררת וממילא יותר מוגבלת מה שאין כאן בשעת חירום של מלחמה כיון שאין האומדנא ניתנת לברור מספיק והדבר נוגע לחיי הרבים אסור לעשות חשובים מדוקדקים למניעת חלול שבת דפקו"נ דרבים חמיר לן טפי". ('מלחמות שבת', ביאור הלכות, 'דרשת עד רדתה וטעמה', עמ' י"ב)

אם כן, לפנינו דוגמה מובהקת למונח 'פיקוח נפש ציבורי': כאשר מדובר בהנחיות ציבוריות לכלל לוחמי הצבא, הן בהכרח תהיינה מרחיבות בגדרי פיקוח נפש. ואולם במהותו של עניין, ההיתר כולו מבוסס על החשש מפני סכנת נפשות, ולא על היתר גמור של איסורי מאכלות במלחמה.

הרב אשר וייס למד אף הוא את דברי הרדב"ז בדרך זו, ואכן הגיע למסקנה שיש מחלוקת בין הריב"ש ובין הרדב"ז:

"ובגוף הלכה זו דאם התחילו אין מפסיקין ומה שדרשו עד רדתה שמותר לעשות מלחמה בשבת דקדקתי שנחלקו שני אבות העולם הריב"ש והרדב"ז ...                                          
ונראה ביאור דברי הרדב"ז דבתורת המלחמה נתחדשה הלכה דחוששין לכל חשש פקו"נ אף הרחוק ביותר, ואף שבדרך הטבע אין כאן סכנה מיידית, דאין הם בסכנת רעב, מכל מקום התירה להם תורה מאכלות אסורות משום החשש שאם יטרחו לחפש אוכל יקומו עליהם אויבים. ובדרך זו פירש הרדב"ז אף הא דמותר לעשות מלחמה בשבת אם התחילו...                                           
אך בשו"ת הריב"ש סימן ק"א כתב... 'יש בה היתר אחד מיוחד'... הרי לן לשיטתו דההיתר לחלל את השבת שלא מפני הסכנה היא, אלא הלכה למשה מסיני שמחללין את השבת לכל צרכי המצור". (הרב אשר וייס, דיני מלחמה בשבת [שיעור לפרשת מטות ה'תשע"ד], זמין באתר 'מנחת אשר' [כאן])

בהמשך דבריו, דימה הרב את מחלוקתם למחלוקת אודות ההיתר לעשות לחולה שיש בו סכנה את "כל צרכיו": האם הכוונה דווקא לדברים שיש בהם סיוע עקיף להחלמתו, או שמא כעין "הותרה" שהותרה כל פעולה שהיא למען החולה (בעניין זה הרחבנו כבר בשיעור מס' 8).

לסיום עניין זה, יש להעיר שמעבר לשיקולי פיקוח נפש, לדעת הרמב"ם קיים ממד נוסף בהיתר מאכלות אסורות במלחמה, הקשור לכך שהלוחם צריך להתרכז במלחמה, ולא ב"מלחמת היצר". בהלכה הבאה שם (הל' מלכים ומלחמותיהם ח', ב), מביא הרמב"ם את דין "אשת יפת תואר", וקובע מפורשות ששתי ההלכות קשורות זו בזו. הרמב"ם מתייחס לקשר בין שתי ההלכות גם בתשובותיו (שו"ת הרמב"ם סי' רי"א),[4] שם הוא מסביר שבשני המקרים ההיתר הוא משום ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע" (וראו קדושין כא:).

אמנם, ייתכן ששני יסודות ההיתר קשורים זה בזה: החיפוש אחר מאכל כשר עלול לגרור חוסר ריכוז, שיש בו משום סכנה. כדי לוודא שהלוחמים מתרכזים אך ורק בקרב, ולא מפנים את תשומת ליבם לשום דבר אחר, נדרש להסיח מליבם גם את תאוותיהם, ולכן "דיברה תורה כנגד יצר הרע", והתירה דברים אסורים.

הרב פרופ' נריה גוטל אכן העיר שעצם ההיתר במאכלות אסורות במלחמה קשור למנוחת נפשו של הלוחם, ובמסגרת מאמר העוסק ב"משקלו ההלכתי של המימד הנפשי במלחמה" הסביר:

"עיקר המטרה אינה מצבו הגשמי־חומרי של החייל, שאיתו ניתן היה להתמודד, אלא דוקא מצבו הנפשי. וכדי כך מגיעה חשיבותו של המימד הנפשי, שהרחיקו לכת והתירו בשופי, ולכתחלה, מה שאליבא דאמת כלל לא היה הלוחם מאולץ לעשות. הכרעה זו, שאינה פרטנית ונקודתית אלא כללית וגורפת, ודאי לא היתה נאמרת ב'עת שלום', ובכך היא מבטאת היטב את חריגותן של הלכות 'עת מלחמה'".[5]

לסיכום, דעת הרמב"ם היא שהתירו מאכלות אסורות במלחמה משום פיקוח נפש, אלא שגדרי פיקוח נפש במלחמה רחבים עד מאוד, ועיקרם בחובה להתרכז במלחמה, ובה בלבד.

דעת הרמב"ן – היתר מיוחד למלחמה

הרמב"ן בפירושו לתורה למד את היתר מאכלות אסורות במלחמה באופן שונה מן הרמב"ם:

"ועל דעת רבותינו ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה. ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן... והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור. והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור עבודה זרה... והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם, ויש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין.                             
והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם... 'אם רעב ולא מצא מה יאכל'... ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור". (רמב"ן דברים ו', י)[6]

לדעת הרמב"ן, היתר מאכלות אסורות הוא היתר גורף. גם אם בידי הלוחמים יש די והותר אוכל כשר ומשביע, התורה התירה לחלוטין את איסורי המאכלות במלחמה. אמנם, הרמב"ן מגביל את ההיתר רק למלחמת כיבוש הארץ, ונחלקו המפרשים בהבנת דבריו: ה'טורי אבן' (ראש השנה יג. ד"ה וראיתי) סבור שהיתה זו "הוראת שעה" לדור כיבוש הארץ בלבד; בעוד ה'מנחת חנוך' (מצווה תקכ"ז ד"ה שוב ראיתי ברמב"ן) כתב בפירוש שלדעת הרמב"ן ההיתר נוהג בכל מלחמה לכיבוש הארץ, אם כי אף הוא מתלבט האם הדבר קשור למלחמה שמטרתה להביא לקדושת הארץ, ואם כך ההיתר תלוי בשאלה האם קדושה ראשונה – או שנייה – קידשה גם לעתיד לבוא (ראו למשל ערכין לב: וכן יבמות פב:).[7]

הגרי"ז מבריסק פירש את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן לאור חלוקה 'בריסקאית' מובהקת, ואף מציע לה 'נפקא־מינה':

"דלהרמב"ן דלא הותר אלא בכבישת הארץ ולא בכל מלחמה, נמצא דאין מעשה המלחמה מתיר את האיסורים אלא דההיתר הוא בהחפצא דהאיסורים דהיינו ד'הבתים מלאים כל טוב' שמצאו בכבישת הארץ הותרו, וגם האיסורים שבהם הותרו, וכיון דההיתר הוא בעצם החפצא דהאיסור אין צריך לזה דוקא רעבון להתירו. וכן נמי שייך בזה גדרים איזה איסור הותר ואיזה לא הותר, ולכן סבירא ליה דעבודה זרה לא הותר.                                                      
אמנם להרמב"ם דהותר בכל מלחמה ולאו דוקא בכיבוש הארץ, על כרחך שיטתו היא דמעשה המלחמה הוא המתיר לאיסורים אלו ולא דההיתר בהחפצא דהאיסור אלא דהצריך להם תנאי דשעת מלחמה הותר להם, ולכן כתב דדוקא בשעת רעבון ולא מצאו מה לאכול הותרו האיסורים וכן לא שייך בזה לחלק דדוקא איסור זה הותר ולא אחר, אלא אם הדבר הוי לאכילה ושתי' ואין להם מה לאכול, עצם מעשה המלחמה הוא המתיר להם האיסורים ואף לאיסורי הנאה שבהם, ולכן פסק דשרי גם יין נסך". (נדפס בתוך: חידושי הגר"ח על הש"ס חולין יז.)

הרמב"ן מדבר על היתר נרחב ב'חפצא', שכביכול איננו אסור כלל שכן הוא "שלל מלחמה" שהותר באופן גורף. הרמב"ם, לעומת זאת, מחדש הלכה בהלכות מלחמה ובחשש פיקוח נפש, ודין זה שב'גברא' קשור לגדרים הנרחבים בפיקוח נפש בעת מלחמה. כמובן, לפי הרמב"ן יש לבחון ביחס לכל מאכל איסור האם הוא בכלל זה, בעוד לדעת הרמב"ם 'בחדא מחתא מחתינהו',[8] ולא חששו לאיסורי מאכלות במלחמה כלל ועיקר, משום פיקוח נפש.

היתר מאכלות אסורות – הלכה למעשה

כידוע, השולחן ערוך לא עסק בהלכות צבא ומלחמה, ועל כן אין בידינו הכרעה ברורה במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן, ובפירושים השונים לכל אחת מן הדעות. הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ב'ערוך השולחן העתיד' (הל' מלכים, סי' ע"ז, א־ג) נטה לדבריו של הרמב"ן, אך גם בזה אין לראות הכרעה ברורה וחד משמעית. גם מדבריו של הרב וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר חי"ח, סי' ע') נשמע שמספק יש להחמיר, אם כי יש לציין שבתשובה שם נמצא דיון עקרוני בסוגיא, ולא בירור ותשובה לשאלה קונקרטית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייסו יהודים ל'חטיבה יהודית לוחמת' ('הבריגדה היהודית') שהוקמה במסגרת הצבא הבריטי המלכותי שנלחם בנאצים. כמה מהם פנו לרב הרצוג בשאלה האם יותר להם לאכול מאכלות אסורות במלחמה. בתשובה שהקדיש לעניין שכותרתה "מאכלי איסור לחיילי הבריגדה היהודית", השיב הרב הרצוג בנחרצות שהדבר אסור, והסביר שלדעת הרמב"ן ההיתר הוא רק במלחמה לכיבוש ארץ ישראל, ולא במקומות אחרים בעולם. בנוסף לנימוק זה לאיסור, מחדש הרב הרצוג שגם לדעת הרמב"ם אין היתר במקרה זה:

"ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל, אין אני רואה יסוד של היתר, כי הרי זה ברור שהיתר זה חידוש הוא שיצא לחז"ל מתוך דרשת הפסוק המיותר לדרשה, ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי [חולין דף י"ז], וכלל הוא בכל חידוש, שאין לך בו אלא חידושו. ובמה נאמר דבר זה, במלחמה ישראלית במובן המיוחד של מילה זו.                      
יתברכו אחינו המצטרפים למלחמה זו באויב הנורא שקם לשעבד את העולם כולו ולהשמיד, ח"ו, את עם ישראל. זוהי מלחמה שיש בה משום הצלת ישראל, אבל היא מלחמת האומות שמצטרפים אליה מישראל בתור חייליהם, ואין זו מלחמת ישראל במובן של אותה הפרשה שבה נאמר היתר זה, ולא מצינו בשום מקום שהיוצאים להציל נפשות, הותר להם לאכול איסור, כשאין בזה משום פקוח נפשם. ועל כן אין לדעתי יסוד להתיר כדעת השואל". (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סי' מ"ב)

ניתן היה לחלוק על טענת הרב הרצוג, ולקבוע שאם ספק פיקוח נפש יש בדבר, הרי שהוא הותר בכל מלחמה שהיא. אך כאמור, דעתו בעניין חיילי הבריגדה הייתה לאסור. עם זאת, משמע מדבריו שאילו היה מדובר בצבא יהודי עצמאי, אפשר שהיה מקום להקל.

אכן, בספרו האוטוביוגרפי 'בעוז ותעצומות', מספר הרב שלמה גורן שבימי מלחמת השחרור הוא התיר בשעת הדחק לאכול שימורי בשר (שנקראו 'בוליביף') שהשאיר אחריו הצבא הבריטי, תוך שהוא מתבסס על דעת הרמב"ם. אמנם, הרב גורן מתאר לבטים רבים האם לסמוך על היתר זה, ומסקנתו היתה:

"לפיכך פסקתי שאמנם לכל החיילים הבריאים והמתפקדים עדיין אין היתר לאכול את ה'בוליביף' כי אנחנו לא במצב שמתיר את זה, אבל בבתי החולים, בתי ההבראה ובבתי זקנים התרנו להשתמש בבשר הזה... לא ידעתי כמה זמן יימשך המצור. היה לי ברור שככל שהוא יימשך נצטרך להתיר לכל הלוחמים לאכול את ה'בוליביף'. אבל את זה נעשה רק כשיגיעו מים עד נפש, כשהמצב יהיה ממש חמור ולא נוכל לספק אפילו את המינימום". (ב'עוז ותעצומות' בפרק 'ליל הסדר הראשון בצה"ל – פסח תש"ח', 'הכשרות', עמ' 129)

אין ספק שהיתר זה של הרב גורן נבע בעיקר מהמצוקה הנוראה בירושלים הנצורה ומורעבת במהלך מלחמת השחרור, ולא רק משיקולי מלחמה 'כלליים'. ואכן, הלכה למעשה במלחמות ישראל לא הקלו בדבר, וכדרך שהסביר הרב מרדכי הלפרין:

"חיילי סיירת הנמצאים בפשיטה עמוקה מעבר לקוי האויב. במהלך הפשיטה נפלו לידיהם מחסני מזון עשירים, בעוד שמנות הקרב שהיו בידם דיין להשביע את הנפש אך לא את החיך. האם מותר להם לאכול ממזון השלל למרות שאינו מזון כשר?         
אם כן... לפנינו מחלוקת ראשונים, ואף המתירים לא התירו אלא משום דברה תורה כנגד יצר הרע ולא זו הדרך. לפיכך אין לנו להקל ח"ו באיסורי תורה. לכן חלוצי צבא או חיילי הסיירת אסורים במאכלות אסורות גם כשהם מעבר לקווי האויב, כל זמן שלא קיים חשש לפיקוח נפש". (הרב מרדכי הלפרין, רפואה, מציאות והלכה, סי' י"ב [זמין באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה, כאן])

אמנם, בסוף הסימן הוא הוסיף את ההערה הבאה:

"הערה: לאור הניסיון של מלחמת לבנון השנייה, הוספתי בשנת תשס"ו: חייבים להדגיש כי האמור נכון כאשר כבר נגמרה המלחמה, אבל כאשר הלחימה עדיין נמשכת יש לנהוג על פי דברי הנצי"ב 'שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכנת נפשות', שהרי המציאות כפי שמתברר במלחמה מוכחת כדבריו". (שם)

אכן, במהלך מלחמת לבנון השנייה, היו פערים לוגיסטיים משמעותיים בשטחי דרום לבנון, והלוחמים ששהו בבתים בגזרות השונות ביקשו לאכול מכל הבא ליד. בדרך כלל, לא היה מדובר על מאכלות אסורים מובהקים ככתלי דחזירי, אלא על מאכלים אחרים שיש בהם חששות שונים, כגון קטניות שלא נבררו או קמח שאינו מנופה. היתרי "שלל" בוודאי לא נהגו שם (הן מצד פקודות צה"ל בנושא, הן משום שלעיתים התמקמו הלוחמים בבתיהם של מי ששיתפו פעולה עם צה"ל), ואולם צורכי פיקוח נפש ללוחמים העוסקים בלחימה מורכבת – בהחלט היו, וכאמור דעת הרב הלפרין היא שיש להתרכז במלחמה, ולא בענייני כשרות המזון.

כאמור, לאורך שנותיו של צה"ל לא הסתמכו על ההיתר הנ"ל לאכילת מאכלות אסורות. עם זאת, היתר זה שימש 'השראה' לפסקים אחרים. כך, למשל, כאשר נשאלנו במהלך מבצע 'צוק איתן' בקיץ תשע"ד האם לוחמים יוצאי עדות אשכנז רשאים לאכול בשר בתשעת הימים – קבענו שהדבר מותר. היות שנושא אכילת בשר בתקופה זו שנוי במחלוקת, ובוודאי מדובר על איסור שאינו אלא מדרבנן, הרי שיש מקום לומר שעבור אלה העוסקים בלחימה ממש – חיזוק גופם ומזון מיטבי עבורם מהווה צורך חיוני להצלחת המערכה, ויש מקום להקל בדבר בתשעת הימים, ובמידת הצורך אפילו ב"סעודה המפסקת" ואולי אף בתשעה באב עצמו.

אבקש לסיים בהיתר מרחיק לכת אף יותר, אשר גם הוא ניתן בבית מדרשנו במהלך מבצע צוק איתן. בעיצומו של המבצע נשאלנו האם מותר לכוח השוהה ב'מִגנן' (מתחם מוגן) בתוככי רצועת עזה להרתיח מים לקפה בשבת. בכל המחנות העורפיים ניתן להיערך מערב שבת עם מיחמים מותאמים. אך עבור חיילים מעבר לגבול – הדבר אינו אפשרי.

אף שבהשקפה ראשונה קשה להתיר חילול שבת באיסורי תורה לצורך זה, קבענו שאם אכן הקפה החם נחוץ לצורך ערנות הלוחמים ושמירה על דריכות מרבית, יש מקום להתיר זאת. בכך, סמכנו על מסורת הרבנות הצבאית מימי מלחמת ששת הימים, כפי שמספר הרב אברהם אבידן בספרו 'שבת ומועד בצה"ל':

"בשבת האחרונה שלפני מלחמת ששת הימים, בשעות הקטנות של בוקר השבת, דילג הגדוד מהמחנה במרכז העיר ותפס את גיזרת ההרים שממול ל'נבי סמואל'... בעקבות הדילוג לא היתה כל אפשרות להתארגן כך שיהיה לחיילי הגדוד אוכל ושתיה חמה, ואכן חיילי הגדוד אכלו במשך השבת אוכל קר. אולם בשעות לפנות בוקר, בעת שגמרו להיערך בגיזרה, שרר בהרי ירושלים קור עז והחיילים טענו כי שתיה חמה תסייע להם לשמור על עירנותם. סמל הדת, בהבינו שלא יצליח למנוע מהם זאת לא מחה בידם, ולאחר מעשה ביודעו כי בבית מדרשה של הרבנות צבאית נאסר בישול באופן מוחלט, בא אלי בשאלה האם נהג נכון.

במקרה זה הערכתי שלא היתה בו סכנה ממשית אם לא היו החיילים שותים שתיה חמה, ברם אם ישתו תהווה השתיה החמה גורם מסייע בשמירת כושרם של הלוחמים, הרי זה דומה מבחינה עקרונית ליסוד היתר הלחימה בשבת, וכן למה שביארנו לעיל בדעת הרדב"ז אודות ההיתר ללוחמים לאכול מאכלות אסורות". (שבת ומועד בצה"ל, במדור 'לחימה ובטחון שוטף בשבת', בפרק 'מלחמה בשבת וביום הכיפורים', 'ההשלכות האקטואליות מהגישה המוצעת', סע' א'; עמ' טז)

דברים אלה כתב הרב במסגרת בירור מקיף של סוגיית "עַד רִדְתָּהּ", ותוך כדי שטען בנחרצות כי במציאות הצבאית מוכרחים ליישם סוגיא זו בפרשנות מרחיבה ולא מצמצמת.[9]

הנה כי כן, לפנינו שילוב עקרוני בין היתר "עַד רִדְתָּהּ", ובין הצורך החיוני במזון איכותי ומשביע ללוחמים בשדה הקרב, שלגביו הרחבנו לעיל.