משל אשת הסוחר וסיפור ר' חייא בר אשי ואשתו | 2

בשיעור הקודם קראנו את הסיפור/משל על אשת הסוחר שסיפר הבעש"ט, המספר על מערכת יחסים מטלטלת ומטולטלת בין איש לאשתו. במשל של הבעש"ט האיש מתחפש למלח, שובה את האשה בספינה בים וגורם לה לשכב איתו. ההתחפשות המובילה לקיום יחסים אינטימיים בין בני זוג כשאחד הצדדים אינו מודע לכך שהוא עם בן/בת זוגו מעלה כמה אנלוגיות לסיפור התלמודי על ר' חייא בר אשי ואשתו, כמו גם לסיפורים נוספים בסוגיה שם (קידושין פא ע"ב). כדי שאוכל לעשות את השוואה אפרוס בשיעור הזה את הפרשנות לסיפור של ר' חייא בר אשי בגמרא באופן שמתמקד בנקודות שרלוונטיות להשוואה הזו. אני מציע ללומדים, תוך כדי קריאת השיעור הזה, לחשוב על נקודות הדמיון בין הסיפור החז"לי ובין המשל של הבעש"ט שעסקתי בו בשיעור הקודם. בשיעור הבא בעז"ה אחבר בין הסיפורים השונים.

נקרא את הסיפור החז"לי:[1]

הסיפור פותח בתיאור שגרת יומו של ר' חייא בר אשי – "היה רגיל". ויש פה גם תיאור זמן נוסף – "כל זמן...". יחד הביטויים האלה מציירים בראשנו, הקוראים, ציור או רושם של מצב מתמשך. המצב המתמשך הזה מתגלה בתפילתו החרישית של ר' חייא, שנאמרת כשהוא נופל על פניו – הסיטואציה הכי אינטימית של תפילה – התמודדות עם היצר. התמודדות זו כבר הפכה לחלק משגרה, לא אתגר חד־פעמי שנקרה על דרכו. זהו היומיום.

בחלק השני ה'מצלמה' וה'מיקרופון' עוברים צד, לאשה. גם אצלה, אנחנו לומדים, יש מצב קבוע, יומיום כאוב שנחשף מתוך דיבורה הפנימי, כשהיא שומעת במקרה את תפילת האיש שלה. היא שרויה במצב מתמשך של זוגיות ריקה ולא ממומשת: זמן רב עבר מאז שחיה עם אישה חיי אישות של ממש. אלא שהיא ייחסה זאת, ביומיום הסטטי שהוצג לנו בפתיחת הסיפור, לחולשה של הגוף והיצר, שאולי נבעו מגילו המבוגר של האיש. דווקא המפגש המקרי שנוצר ביניהם ללא כוונה, ושלא היה אמור להתרחש, ושמיעת התפילה שלא נועדה לאוזניה, מערערים את תמונת העולם שציירה לעצמה עד כה בראשה. על כן היא מופתעת מאוד מתפילתו, שעולה ממנה כי עדיין קיים אצלו יצר ויטאלי, שהוא נאבק בו ומתפלל להינצל ממנו. החיות שלו קיימת, אך היא לא שם בשבילה.

בחלק הבא מחליטה האשה לפתות את אישה, אולי כדי לבחון את נאמנותו כלפיה, אולי כדי ללמדו לקח על פרישתו ממנה, ואולי שניהם. היא מתלבשת, מתקשטת ומתייפה, ועוברת לפניו באופן פרובוקטיבי כמה פעמים כשהוא לומד, עד שהוא אינו יכול להתעלם מקיומה. כשהוא שואל לזהותה היא מציגה את עצמה כ'חרותא דהדרי מיומא'. כינוי זה בסיפור טעון, כנראה, ביותר ממשמעות אחת, ולא נרחיב על כך כאן.[5] בכל אופן ר' חייא בר אשי מודע בשלב הזה רק לחזות החיצונית המפתה, ויצרו נעתר לפיתוי. לאחר שהוא עומד במבחן שהיא מציבה – הבאת הרימון מהעץ – מתבצע כנראה הזיווג ביניהם, אף שהסיפור לא מספר על כך במפורש.

שני הגיבורים חוזרים לזהותם הקודמת, ונפגשים שוב בסביבה הטבעית – ביתם המשותף. ר' חייא בר אשי, שמודע כעת לחטאו, מלא ברגשות אשם וחרטה. הוא פוגש את אשתו כשהיא מסיקה את התנור ונכנס לתוכו כדי להיענש על חטאו במוות בשרפה. יש באופן המתתו את עצמו סמליות: כשם שבמערכה הקודמת האשה 'הבעירה' את יצרו והוא נענה לכך ואף ביטא זאת בעלייה לעץ הגבוה, אף כאן – אשתו הבעירה את התנור, הוא רוצה לשרוף את גופו בבערה הזו. גם כאן התנועה היא של עלייה – 'סליק' לתנור.

אשתו שואלת אותו לפשר התנהגותו והוא מתוודה בפניה על המעשה. בתגובה לכך היא חושפת בפניו שהיא זו שהתקשטה ופיתתה אותו, ובטוחה שבכך יינצל מהמוות האיום שגזר על עצמו. גם אם היה בליבה כעס על התרחקותו ממנה, ואף שנכשל בניסיון שהעמידה לו ורצתה להעמידו על חטאו כלפיה, היא לא התכוונה להחמיר איתו עד כדי עונש מוות. ואולם את ר' חייא בר אשי סיפורה של האישה אינו מרגיע, והוא בוחר להחמיר עם עצמו. העובדה שהאישה שהתפתה לה הייתה אשתו אולי משנה את המציאות החיצונית, ונמצא שלא חטא בפועל בביאה על אישה אחרת, ברם אין מבחינתו אפשרות למחוק את המציאות הפנימית – הכישלון האישי הצורב שלו, נפילתו וכניעתו ליצר שמביישת אותו. על כן הוא עונה 'אני מכל מקום התכוונתי לאיסור'.

בדפוסים של הגמרא שלפנינו מופיע משפט נוסף, שלפיו נראה שר' חייא בר אשי יצא מהתנור, אך הצטער והתענה כל ימיו ומת 'באותה מיתה', כשאולי הכוונה שמת לבסוף מהנזק שנגרם לו מהתנור. ברם משפט זה אינו מצוי בכתבי היד של התלמוד הבבלי,[6] ונראה שאינו חלק מהסיפור המקורי. לפי נוסח כתבי היד, ר' חייא בר אשי רק עונה 'אנא מיהא לאיסורא איכווני', ובכך מסתיים הסיפור. בפשטות, נראה שהמספר התכוון לכך שר' חייא נשאר בתנור ונשרף. כשם שהסיפור בחלק הקודם לא סיפר במפורש על מעשה האישות, אלא רק על מה שהוביל אליו, באופן שהקוראים יבינו מה הדבר הבא שקרה, כך גם כאן.

כעת נעבור מהבנת העלילה לניסיון להבין מה עומד מאחורי חלקיה השונים. תחילה נשאל – מדוע מלכתחילה פרש ר' חייא בר אשי מאשתו?

יש שפירשו שהסיפור הזה משקף עמדה שרואה בכל הנאה מחיי אישות, אף במסגרת חיי נישואין, כניעה שלילית ליצר. לפי תפיסה זו, היצר בעולם הוא שלילי ביסודו, והנאה מחיי אישות מותרת בדיעבד אך איננה מייצגת את האידאל.[7] לפי פרשנות זו, ר' חייא בר אשי החליט, בשלב מסוים, להתעלות מעל היצר הזה, לחיות חיים 'רוחניים' יותר ו'גופניים' פחות. משום כך הוא נמנע מחיי אישות מותרים ומבקש בתפילתו סיוע למהלך הזה. אפשר גם לאמץ פירוש מתון יותר: גם אם מימוש היצר במסגרת חיי אישות נתפס באופן חיובי, עדיין, כל עוד היצר פעיל, הוא יכול להביא אדם למימוש בלתי לגיטימי שלו, מחוץ לחיי הנישואין. אפשר שר' חייא בר אשי נוקט בפרישה מאשתו ובהתרחקות טוטלית מחיי אישות כטקטיקה שתסייע לו להפוך את יצרו לפחות פעיל ויותר שולי בחייו, כדי להימלט ממימוש בלתי לגיטימי של היצר, שאורב גם למי שנשוי.

הפרשנות הזו לסיפור, שמפרשת את התנהגותו הקבועה של ר' חייא בר אשי כרצון להיאבק ביצר, נתמכת לכאורה על ידי ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה. סיפור ר' חייא בר אשי ואשתו הוא האחרון בסדרה של סיפורים שכולם עוסקים בכוחו העז של היצר, וביכולתו להכשיל גם חסידים וחכמים.[8] בסיפורים אלה דמויות כגון רב עמרם חסידא, ר' מאיר, ר' עקיבא ופלימו – כולם מותקפים על ידי היצר הרע או השטן, ורובם יוצאים מנוצחים. אפשר לקרוא גם את הסיפור של ר' חייא בר אשי כהמשך לסיפורים אלה שלפניו, על כוחו ההרסני של היצר הרע שקשה אף לאנשים גדולים לעמוד כנגדו. היצר הזה מאיים על ר' חייא בר אשי בשנים שלפני האירוע המסופר, גורם לו לפרוש מאשתו, מכשיל אותו באמצע הסיפור, וגורם למותו הטרגי בסופו. הסיפור אף מציג בפנינו את התיקון שעושה ר' חייא בר אשי, שכרוך בייסורים רבים ובנכונות לאבד את חייו כדי לכפר על חטאו. הסיום הקשה והטרגי של הסיפור מעצים את האזהרה מפני היצר וההרס שהוא עלול לזרוע.

באופן יותר ספציפי, הקשרים בין סיפור ר' חייא בר אשי לסיפור רב עמרם מחזקים את הלכידות של קובץ הסיפורים ומסייעים ליצור את הרושם שזהו קובץ שסודר לשם מטרה מוגדרת בסוגיה. הסוגיה עוסקת באיסור 'ייחוד' המופיע במשנה – האיסור על איש ואשה שאינם נשואים זה לזו לשהות ביחידות במקום סגור או מבודד. במבט על הסוגיה כולה קובץ הסיפורים הקשה הזה מעצים את ההצדקה לאיסור הייחוד. איסור ייחוד עצמו, כשקוראים עליו במשנה, נראה כאיסור קל; אין בו מגע פיזי ולמעשה לא מתרחש בו איסור עריות שמפורש בתורה. לפעמים אף מדובר בייחוד פנויה (ייחוד בין איש לאישה שאינה נשואה), שבו ייתכן שאין אפילו פוטנציאל לאיסור עריות מדאורייתא. דווקא משום כך נראה שהסוגיה מעוניינת להעצים את דמות היצר והמסוכנות שלו כדי להרתיע ולחזק את איסור הייחוד. הסיפורים השונים בסוגיה מדגישים באופן מצטבר את כוחו ויכולתו של היצר הרע ואת ההרס הפוטנציאלי שטמון בו, כדי להרחיק את האדם ממנו במידת האפשר.[9] החתימה של הסוגיה בסיפור ר' חייא בר אשי מעצימה עוד יותר את המסר הזה. זהו סיפור של מאבק מתמשך ביצר, של חכם שהיה מודע לסכנה ולא זלזל בה. ואולם, ברגע אחד קטן היצר גובר על החכם, וכל הצדדים משלמים על כך מחיר כבד וטרגי.

אבל יש דרך נוספת, שונה, לקרוא את הסיפור, ובעקבותיו את הסוגיה. קריאה זו עולה בין השאר מהתבוננות בסיפור המקראי על יהודה ותמר, שכמה פרטים בסיפורנו מקבילים לפרטים המופיעים בו, כגון: אשה שנשארת לבדה בגלל החלטה חד־צדדית של איש שלא מתחשב בתחושותיה, התחפשות שלה ופיתוי של האיש והבאתו לשכב איתה, ומוטיב המוות בשרפה כעונש לאחת הדמויות על מעשה אישות אסור לכאורה.[10]

כאשר קוראים את הסיפור של תמר ברקע של הסיפור בגמרא, מצוקתה של תמר והבדידות שנגזרה עליה מחדדת מאוד את תמונת מצבה של אשתו של ר' חייא. האשה נמצאת במצוקה מתמשכת, לאחר שכבר זמן רב שורר נתק בינה לבין אישהּ, לפחות בתחום הגופני, שבוודאי גם קשור לתחום הרגשי. האישה חושבת כל העת שהנתק קשור בחולשה של האיש. אבל הקוראים כבר יודעים שהאיש מתפלל יום־יום שלא ייכשל בגלל יצרו. כאמור לעיל, יש שפירשו שהוא גזר על עצמו פרישות קיצונית, משום שבעיניו גם יחסי אישות עם אשתו הם כניעה ליצרו הרע, או לפחות חיזוק שלו, שממנו הוא רוצה להימנע.[11] ואולם ההשוואה שיוצר המספר בעיצוב הסיפור עם אסוציאציות לסיפור יהודה ותמר אינה תומכת בדעה זו. יהודה אינו זונח את תמר ומונע ממנה את בנו בגלל בעיה עקרונית או ערך כלשהו, אלא בגלל שהוא אינו מעוניין בה באופן אישי, משום שהוא חושב שהיא שגרמה למות בניו ושנישואיה עם בנו השלישי יגרמו גם למותו של זה. אפשר אולי להסיק מכאן מסקנה לגבי סיפורו של ר' חייא בר אשי: פרישתו מאשתו אינה נובעת מעמדה ערכית של פרישות קיצונית מיצר המין, אלא מניכור ספציפי מאשתו ואבדן המשיכה בינו לבינה. יצרו חי וקיים, והוא מתפלל שלא יתקוף אותו לממשו במקומות אסורים, דווקא משום שאינו יכול לממש את יצרו באופן לגיטימי בחיי נישואיו, שאבדו עבורו את טעמם וחיותם.

כמו בסיפור יהודה ותמר, גם בסיפור ר' חייא בר אשי ואשתו חוסר הרצון שלו הוא חד־צדדי: הוא מרגיש ניכור כלפיה, אך היא מעוניינת בקשר איתו. בקריאה ראשונה נראה שהיא מעוניינת לנסותו וללמד אותו לקח, אך לאור ההשוואה למעשיה של תמר אפשר שכוונתה היא אחרת לגמרי – להחיות את הקשר ביניהם. התחפשותה לא נועדה להפיל אותו בפח, אלא לגרום לו לחשוק בה, לאפשר התחדשות והחייאה של היחסים ביניהם. אכן אם נדייק בסיפור נראה שלא כתוב שהיא מתחפשת, אלא מתקשטת – 'קשטה נפשה'. זוהי פעולה ידועה שמופיעה בכמה מקומות בחז"ל כמעשה לגיטימי שאשה עושה כדי למשוך את לב אישהּ.[12]

גם הרימון שהיא מבקשת ממנו – פרי המסמל יחסים אינטימיים בין בני זוג[13] ופריון – מרמז ככל הנראה לכוונות שלה בנוגע לשיקום הקשר ביניהם ולפוריות במובן הפשוט של המילה. נראה שהיא קיוותה שהמעשה החד־פעמי שנעשה 'בתחפושת' יעזור לו 'לגלות אותה מחדש' כשהיא מופיעה כ'חרותא', והדבר יחדש וירענן את הקשר ביניהם ואת הזוגיות שלהם. המעשה החד־פעמי, אם יתפרש נכון, עשוי לשמש כהתחדשות נעוריהם – היא לובשת חזות צעירה והוא קופץ לעץ בכוחות צעירים, ויחד הם מגלים שגם בגילם המבוגר טמונים בהם אותם כוחות שהיו בעבר.

יותר מכך, החיבור הגופני שנוצר ביניהם בתחפושת אינו רק כלי להמשך, אלא הוא הדבר עצמו, לטווח הקצר לפחות.

אמנם בניגוד לתמר, האשה בסיפור החז"לי נכשלת לטווח הארוך. היא אמנם זכתה ברגע של קרבה עם אישהּ, אך אין לו המשך. המעשה אמנם יצר זעזוע, כצפוי, ור' חייא בר אשי מעוניין מיד לפעול בעקבותיו, אבל הפעולה שלו אינה התיקון הרצוי מבחינת אשתו. ר' חייא נותר מנוכר. הוא רואה רק את הנפילה שלו, את הכישלון האישי הקשה שלו שצריך לכפר עליו, ולא את הפוטנציאל לבנייה מחדש של הקשר עם אשתו. הידיעה שהאישה שעמה שכב היא אשתו הייתה אמורה להקל עליו, שהרי בפועל לא התבצע חטא. תחושת ההקלה הייתה עשויה להביא להתבוננות בונה, כראייתו של יהודה, שבחר לא להתרכז בחטא שחטא (שכיבה עם כלתו) אלא בבניית המשפחה. אבל ר' חייא בר אשי אינו נענה להזמנתה של אשתו להחיות מחדש את הקשר ביניהם, אלא מוסיף להיות מרוכז בחטאו ובמעשה הטרגי שנראה בעיניו כאפשרות היחידה לתקן כישלון כזה – 'הוציאוהו וישרף'.[14]

על פי הקריאה הנוכחית יהיה לסיפור תפקיד אחר בסוגיה. סופו של הסיפור טרגי, אבל נראה שהסוף הזה מזהיר מפני משהו אחר ממה שמזהירים יתר הסיפורים בסוגיה. הוא אולי חותם את הסוגיה בתנועה הפוכה שנועדה לרכך את המסרים הקשים שהופיעו בסיפורים הקודמים, כדי לאפשר זוגיות בריאה בין איש לאשתו. אפשר שעורכי הסוגיה חשו שהדגשת כוחו של היצר וסכנותיו בסיפורים הקודמים עלולה להביא אנשים בדיוק למסקנה של ר' חייא בר אשי, מסקנה טרגית שגוזרת מיתה על הזוגיות שלהם ועליהם עצמם. הסיפור וסופו הטרגי של ר' חייא בר אשי לא נועדו, לפי זה, להזהיר מכוחו של היצר, אלא להפך, להזהיר מפני מסקנתו של ר' חייא בר אשי ללכת לקצה השני ולהמית את היצר. לא זו בלבד שהסיפור נותן לגיטימיות ליצר בתחום שבין איש לאשתו, אלא אומר אמירה נועזת – היצר אינו רע במהותו: אפשר גם להשתמש בו באופן חיובי, ודווקא מה שנראה לאדם ככישלון עשוי לשמש בסיס לתיקון.

ההשוואה לתמר מעצימה את הלגיטימציה של המעשה של האשה בסיפור התלמודי: בניגוד לתמר ויהודה, בסיפור של 'חרותא' אפילו לא מדובר בפועל בביאה אסורה. מעשה הפיתוי של האישה, אף שהוא נחווה אצל האיש באופן זמני כחטא, יכול להיתפס כחיובי, מפני שהוא מכיל את הפוטנציאל לעורר יחסי זוגיות רדומים או מעורערים. עזות הסיפור רומזת ליחס חיובי של המספרים או עורכי הסוגיה כלפי יחסים זוגיים מלאי חיות ובעירה בין איש לאשתו. הסיפור בגמרא אינו מעתיק את הסיפור בתורה, אלא מציג את תמונת המראה שלו – הטרגית – שעלולה להתרחש כשהבנתו הבריאה של יהודה אינה מיושמת. לפי פרשנות זו בחירתו של ר' חייא בר אשי מוטעית, והיא משמשת כתמרור אזהרה מפני הבנה שגויה או תפיסה רדיקלית של הזהירות מהיצר שעליה מזהירים חלקים קודמים בסוגיה. למרות הסוף הטרגי האישי של ר' חייא, הסיפור, כשהוא נקרא יחד עם המקבילה המקראית, כפי שהתכוונו המספרים בגמרא שיצרו את האנלוגיה הזו, נושא מסר אופטימי ומפויס לגבי היצר, שהקוראים יכולים לשאת עמם.