טעם הבחירה החופשית במשנת הרמח"ל | 1

אנו ממשיכים בסוגיית טעם הבחירה החופשית. עסקנו עד כה בכמה שאלות: האם יש לאדם בכלל בחירה; מהו מרחב הבחירה – מה בידי האדם ומה בידי שמים; מה דגם הבחירה, ובין מה למה בדיוק אנו בוחרים; ראינו גם את השאלה מה היחס בין תפיסת הבחירה, אצל כל אחד מחכמי ישראל שראינו, ובין תפיסת עולמו הכוללת. ראינו כי מוסכם כמעט על כל חכמי ישראל שיש לאדם בחירה חופשית, אך הדעות שונות בנוגע למרחב הבחירה, ולמידת ההשפעה בעולם של כל קודקוד במשולש הגורמים – הקב"ה, האדם והמציאות הטבעית.

אנחנו נכנסים הפעם לבחירה החופשית במשנתו של רמח"ל. רמח"ל היה אדם מופלא, הן בפוריות הכתיבה שלו (במיוחד בהתחשב בשנות חייו הקצרות), הן בבהירות ובסדר של חיבוריו, הן במרחב התחומים שבהם היה מצוי בנגלה ובנסתר, והן במדרגות הקדושה הייחודיות שזכה להגיע אליהן. הוא כתב ספרים רבים בתורת הנסתר, ובנגלה כתב שני ספרי מחשבה והשקפת עולם, דרך ה' ודעת תבונות. נוסף עליהם הוא כתב את ספר המוסר מסילת ישרים, שמדריך כיצד להעפיל מהמדרגות הבסיסיות ביותר עד למדרגות הקדושה. דמותו הייחודית של רמח"ל עוררה סביבו פולמוס גדול בתחילת דרכו, אך בהמשך הוא הפך לבעל השפעה עצומה על עולם התורה, תחילה מכוח ספר מסילת ישרים ובהמשך גם מכוח חיבורים נוספים. בתי המדרש הזהירים ביותר מפני דמויות יוצאת דופן ושנויות במחלוקת, דווקא הם עודדו בדורות האחרונים את לימוד רמח"ל. דוגמה לזה היא הרב חיים פרידלנדר, משגיח ישיבת פוניבז', שהוא מהדמויות המרכזיות בין מוציאי כתבי רמח"ל. אחד הגורמים לזה הוא הגר"א, שסמך את ידיו על ספרי רמח"ל, ובעקבות זאת האגף הליטאי של עולם התורה קיבל אותו ללא עוררין.

אפשר לומר כי כתב ההסכמה הטוב ביותר לרמח"ל הוא ספרו של רמח"ל עצמו, מסילת ישרים. הוא מעיד על קדושתו של המחבר, וגם מסביר כיצד ייתכן שתלמיד חכם הגיע למדרגות יוצאות דופן שכאלו בגיל כה צעיר. כשקוראים את מסילת ישרים מבינים כי רמח"ל עצמו עלה לאורך חייו בסולם הגבוה, שדרכי העלייה שלו מתוארות בהדרכה יוצאת דופן בבהירותה בספר, ולאחר מכן הוריד את הסולם אלינו כשכתב את הספר לקראת סוף חייו, בכדי שנוכל לעלות גם אנחנו.

 

בין טעם הבחירה לטעם הבריאה

עד כה, בעיוננו בדברי חכמי ישראל, שאלנו את עצמנו מה הקשר בין עמדת החכם בסוגיית הבחירה החופשית לבין תפיסתו בסוגית טעם הבריאה. אצל רמח"ל, לעומת זאת, השיטתיות שלו מביאה אותו עצמו לקשור בין שתי הסוגיות בצורה ברורה וישירה. בתחילת ספר דעת תבונות הוא מביא את הדברים בתמצית (ובדרך ה' – באופן מורחב יותר).

ספר דעת תבונות בנוי כדו-שיח של שאלות ותשובות בין הנשמה לשכל. לשאלת הנשמה על תכלית הבריאה, עונה השכל את תשובתו:

אמר השכל - אך מה שצריך לברר ראשונה, הוא ענין מציאות האדם והעבודה המוטלת עליו, לדעת מהו התכלית הנרצה בכל זאת.

אמרה הנשמה - זה ודאי ענין שמבקש עיון הרבה להבינו על בוריו בכל חלקיו.

אמר השכל - היסוד הראשון שעליו עומד כל הבנין הוא, שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו, וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו. זכותו - לפי שנמצא שהוא מתעסק ויגע להשיג השלמות הזה, וכשישיגהו - יהיה נהנה רק מיגיע כפיו וחלקו מכל עמלו. שכרו - שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם, ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים.

אמרה הנשמה - זה יסוד שכולל פינות רבות, והנני ממתנת לשמוע מה תבנה על היסוד הזה, שאז אבחין למפרע מה נכלל ביסוד הזה.  אך דבר אחד אשאל תחילה בכלל: היש טעם למה רצה הרצון העליון בדבר הזה?

אמר השכל - הטעם פשוט, והוא תלוי בתשובת שאלה אחרת, שהיא: למה רצה הבורא ב"ה לברוא נבראים?

אמרה הנשמה - תשיב אתה לך ולי מלתא דשויא לתרווייהו.

אמר השכל - מה שנוכל להשיג בעניין זה הוא, כי הא-ל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחוק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה.

(דעת תבונות טו-יח)

 

רמח"ל מעלה את שאלת ייעוד האדם, ומסביר ששאלה זו תלויה בשאלת היסוד השורשית יותר, מהו טעם הבריאה. נשים לב תחילה איך הוא ניגש לעשות זאת. את דבריו על טעם הבריאה הוא פותח בניסוח מיוחד - "מה שנוכל להשיג בעניין זה", כלומר, צריך להבין כי אנו מנסים לדבר על הרצון האלוקי, במילים ובמושגים שלנו ועל פי שכלנו המוגבל, דבר שנראה לכאורה בלתי אפשרי. מראש אומר רמח"ל כי הדיבור הזה מוגבל ל"מה שנוכל להשיג בעניין זה", כלומר לכלי ההשגה האנושיים המוגבלים. עם זאת, יש טעם לדבר. הקב"ה הוא שנתן לנו את השכל האנושי עם גבולותיו, ואלה הכלים שבהם אנו אמורים להשתמש כדי להבין אותו. את הפער בין התוכן האלוקי לבין הכלים האנושיים המוגבלים, הקב"ה בעצמו יצר, ובכלים הללו הוא מצפה מאיתנו להשתמש. מה שיעלה ממלאכה זאת הוא הדבר שהקב"ה רוצה שנבין, ועל כן לקליטה היחסית הזאת יש דווקא ערך בלתי יחסי, בהיותה מממשת את הרצון האלוקי מאיתנו.

החולייה הראשונה בהסבר שמציג רמח"ל לטעם הבריאה היא: הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב. קביעה זו מעוררת שאלה עקרונית: אם הקב"ה חפץ להיטיב לנו, מדוע לא נברא מראש העולם הבא, שבו הקב"ה ייטיב לאדם הטבה שלמה? ממשיך רמח"ל ומסביר:

ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה א, ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה".

(שם)

רמח"ל רומז לפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכח, ב), ולמשנה במסכת אבות (ד, א) שמביאה אותו. הטוב המלא לאדם הוא שירוויח את טובתו ביגיע כפיו. על כן הקב"ה ברא את העולם הזה, שבו תינתן לנו אפשרות של עבודה על מנת לקנות באמצעותה את זכויותינו לעולם הבא. כאן לא מופיע אמנם במפורש מושג הבחירה, אבל בדרך ה' מרחיב רמח"ל שכדי להשיג את הטוב בעצמו, האדם צריך בחירה חופשית. זו תמצית דברי רמח"ל, שמוכרים ונוכחים מאד עד היום בעולם היהודי, כמעט בכל הקשר של עיסוק בסוגיית תכלית הבריאה וייעוד האדם.

 

בין רמח"ל לקודמיו

מבין התפיסות שכבר למדנו, תפיסת הבחירה החופשית של רמח"ל דומה ביותר לתפיסת רס"ג. אצל הרמב"ם יש אמנם בחירה חופשית, אך היא אינה מטרתו של האדם, אלא ייעודה לדעת את ה'. אצל הרמב"ן והמהר"ל הבחירה אפילו נחשבת לחיסרון; לפי המהר"ל היא מחיר שנגזר מהיותנו בצלם אלוקים, ולפי הרמב"ן היא בכלל בדיעבד. אם כן, על פניו רמח"ל ממשיך את שיטת רס"ג.

גם רס"ג קישר את הבחירה החופשית לטעם הבריאה. בתחילת מאמר שלישי הוא הציג אמנם כמה תשובות לשאלת לטעם הבריאה, אך בהמשך דבריו הוא מתרכז ומפתח דווקא את תשובתו האחרונה, שהעולם נברא כדי להיטיב. בדרך זו הולך גם רמח"ל. גם רס"ג מעלה את השאלה למה אי אפשר להיטיב לאדם ישירות, בלי לתת לו קודם מצוות שמוצבות כתנאי לקבלת הטוב. הוא משיב שהאדם צריך לזכות בטוב בעמלו ובבחירתו. אם כן, אצל רס"ג למעשה הונחו היסודות לשיטה שמציג כאן רמח"ל.

מעניין לציין כי בסוגיות רבות יש דמיון משמעותי בין רמח"ל ובין רבנו בחיי בחובות הלבבות. אולם דווקא בסוגיית תכלית הבריאה הם נראים שונים זה מזה. בחובות הלבבות אין דיון מפורש על טעם הבריאה; רבנו בחיי מזכיר את טובו של הקב"ה, בדומה לרס"ג ולרמח"ל המדברים על רצון הקב"ה להיטיב, אלא שאצל רבנו בחיי הדגש הוא בעיקר על גילוי טובו. בזה הוא קרוב יותר לשיטת הרמב"ן והמהר"ל, שאצלם המטרה היא גילוי שם ה' וכבודו. מתוך זה, אצל הרמב"ן והמהר"ל הבחירה קיבלה מקום פחות מרכזי.

כששמים את האדם בלב הסיפור – הבחירה מקבלת מקום מרכזי, וכשגילוי הקב"ה מצוי במרכז – הבחירה החופשית מרכזית פחות, ואפילו עלולה להפריע לגילוי שמו אם האדם יבחר לפעול בכיוונים אחרים. עדיין צריך לברר מה מטרת הבחירה לפי חובות הלבבות, אבל האווירה הכללית אכן אינה סביב טובת האדם, אלא סביב חובתו לעבוד את ה'. נוכח בדבריו הפער העצום בין האדם לאלוקיו. זה תואם את טעם הבריאה לפי חובות הלבבות, לשם גילוי ה' ולא לשם האדם.

מבחינה זו רמח"ל, כמו רס"ג, מציב את הבחירה במקום משמעותי, בהתאם לטעם הבריאה להיטיב. בהמשך נראה כי קביעה זו בנוגע לטעם הבריאה אינה היחידה בתפיסת עולמו של רמח"ל, ויש בה ממדים נוספים. אולם קודם לכן, נבחין כי גם בתפיסה שהבחירה נועדה לממש את המגמה האלוקית להיטיב לאדם, רמח"ל מחדש נדבך משמעותי על גבי רס"ג.

 

הבחירה מכוונת לדבקות

בספר דרך ה', רמח"ל מוסיף ממד שלם לסוגיה. הנחת היסוד שלו היא שהטוב, שאותו רוצה להעניק הקב"ה לברואים, הוא הרבה מעבר להנאות הקטנות בעולם הזה. זהו טוב אלוקי, הטוב האמיתי והשלם. הקב"ה הוא שלם, ולכן הוא חפץ להיטיב טוב שלם. לפי רס"ג, מספיק שהאדם יתייגע ויעשה מצוות – והוא יקבל את הטוב כגמול; רמח"ל מוסיף שכדי לקבל את הטוב האלוקי, האדם צריך להידבק בקב"ה. כשם שטובו של הקב"ה עצמי לו, כך כדי שההטבה לאדם תהיה שלמה – היא צריכה להיות עצמית לו. לא מדובר בשכר גדול שמוענק למי שעבד יותר, אלא בתהליך שבו האדם עצמו נעשה טוב יותר. מי שבוחר נכון קונה את הטוב בעצמו, וכך הטוב הופך להיות חלק ממנו.

יתר על כן, רמח"ל מסביר לפי יסוד זה את כל מבנה העולם. העולם כולו הוא מרחב של אפשרויות, לטוב ולרע, ובמרכזו האדם המכיל כוחות שנוטים לטוב ולרע, לשלמות ולחיסרון. בידו של האדם לקנות את שלמותו דרך הבחירה שלו בין שני הצדדים. כל העולם נברא כדי לאפשר את הבחירה לאדם, שהוא הבריאה העיקרית.

אצל רס"ג השכר נראה יותר כשכר "פנקסי", עניין של חישוב זכויות וחובות. ככל שיעשה האדם יותר מצוות, הוא יקבל יותר שכר. לפי רמח"ל, יש התרחשות וצמיחה שהאדם צריך לעבור. ככל שיגיע יותר לדבקות בקב"ה בעולם הזה, הוא יהיה מואר יותר באור האלוקי ושייך יותר לעולם הבא. אם כן, הדגם היסודי של תפיסת הבחירה הוא של רס"ג, אבל רמח"ל מפענח אותו כמרחב רוחני שלם, ולא כתשלום 'חיצוני' על מצוות. אמרות כמו "הפנקס פתוח והיד כותבת" (אבות ג, טז) הן רק משל, ואילו ההתרחשות העמוקה היא בחירה בין דבקות בקב"ה ובין חוסר דבקות.

אמנם גם רס"ג כתב כי הנפש היא שנעשית ראויה יותר לעולם הבא, ולא שהשכר ניתן לאדם רק באופן חיצוני ללא כל שינוי בעצמו. אולם לפי רס"ג יש חשבון, על פי מצוות ועברות, שלפיו מקבלת הנפש את מעלתה. אצל רמח"ל, מוקד הבחירה אינו בין מעשים טובים למעשים רעים בלבד, אלא בין העצמת הנשמה להעצמת הגוף. בפרק שראינו בדעת תבונות, המצוות כלל אינן מוזכרות, כי העניין אינו עצם קיומן. מובן שעל ידי המצוות מקבלים שכר, כפי שאומרת התורה מפורשות, אבל מתוך קיום המצוות אמור להתרחש תהליך של הידבקות, התקרבות אל ההארה האלוקית. הוא זה שבונה באדם את השלמות, את הקומה שמביאה אותו לעולם הבא. האדם נברא בעולם שבו קיימים שני הצדדים, החומר והרוח, כדי להשליט בבחירתו החופשית את השכל על החומר, את הנשמה על הגוף, את המידות הטובות על הרעות, וכך לבנות בעצמו את דבקותו בקב"ה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג