אמיה דזכריה

דברי הספד לגב' מרים באומל ע"ה, אמו של תלמידנו זכריה באומל הי"ד, שהלכה לעולמה ביום חמישי האחרון (י"א בשבט תשפ"ג)

כשהספדתי בשעתו את יונה באומל ז"ל בבית המדרש, קשרתי בינו לבין שתי דמויות, האחת תנכי"ת והשנייה חזלי"ת. הראשונה, היא יעקב אבינו, שכל ימיו לא ידע מה עלה בגורל בנו, וקורות חייו היו רווים בתהיות על מה עלה בגורלו של יוסף. השנייה, דמות תלמודית מרתקת – אבוה דשמואל. אבוה דשמואל הוא אמורא חשוב ותלמיד חכם בזכות עצמו שמופיע במרחבי הש"ס, וכמה הלכות חשובות נקבעו על סמך אמירותיו. עם זאת, זהותו ואף שמו אינם ידועים לנו. העובדה הידועה לנו היא שהוא היה אביו של שמואל. כל זהותו ואישיותו אופיינו ע"י טיפוח בנו וגידולו, ודרכו הוא הפך להיות מוכר לדורות.

לא זכיתי להכיר את יונה ז"ל בצורה משמעותית באופן אישי. הכרתיו, בתור אבוה דזכריה. כפי שאבוה דשמואל היה דמות חשובה כך גם אבוה דזכריה.

הדברים הללו נכונים אף למרים באומל ע"ה שהלכה לעולמה השבוע. גם עליה ניתן לומר את תואר הכבוד שגילם את עולמה במשך עשרות שנים – אמיה דזכריה. גם היא חוותה את אותן חוויות של היעלמות ילד שגורלו אינו ידוע, שיעקב חווה בשעתו: ניתוק המגע מן הבן הצעיר האהוב; צער וכאב מתמידים על הטרגדיה שפקדה עלם חמודות בשיא פריחתו, המלווים במחשבות שאינן מרפות על גורלו; ההתמודדות עם ערפל טוטאלי של חוסר בהירות, דיווחים סותרים, קצוות חוט שנגמרים באכזבה פעם אחר פעם, שיוצרת מטולטלת רגשית ותחושת אין אונים.

ברם, בניגוד לבעלה, זכיתי להכירה מקרוב גם כדמות עצמאית.

מרים ז"ל זכתה לחיות את עולמו של היהודי המאמין, שומר המצוות, בעולם המודרני של המאה הכ', ולהיות שותפה לתהליך ההיסטורי של עם ישראל בדורות הללו. בתחילת חייה, היא חוותה בתוך משפחתה את המעבר מן העולם הישן לחדש ואת עולמם של המהגרים שנעקרו מבית גידולם הטבעי והגיעו למציאות חדשה, זרה ומנוכרת. ההסתגרות התרבותית בחברת מהגרים, קשיי הקיום הכלכלי, ובעיקר - מסירות הנפש האדירה לשמירת תורה ומצוות בעולם שבו שמירת שבת ופרנסה לא תמיד (בלשון המעטה) הלכו יחדיו, היו חוויות מעצבות בילדותה. בכך, היא ומשפחתה גילמו את עולם האורתודוקסיה האמריקאי במחצית הראשונה במאה ה-20. מסירות נפשם של יהודים אלו היא שעמדה לאבותינו ולנו לקיום העולם האורתודוקסי-מודרני בארה"ב.

כילידת ארה"ב בתוך משפחת מהגרים, היא היתה נחושה להשתלב בחברה האמריקאית כשומרת מצוות בת התרבות המקומית – היא דיברה את השפה באופן רהוט ומרשים, זכתה לפרוץ את עולם המהגרים לעולם הכללי, ולהקים משפחה אורתודוקסית בלב ניו יורק. בכך היה לה חלק בהיווצרותה של האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית הבוטחת שקמה לתחייה לאחר השואה וביססה עצמה במוקדי העשייה כעולם ששילב בתוכו התערות בחברה ופתיחות לחכמה כללית לצד שמירה על קיום מצוות קפדני.

לאחר מלחמת ששת הימים, מרים ויונה זכו להגשים פרק נוסף בהיסטוריה היהודית של המאה ה-20 בהיותם חלק מעולם הציוני אורתודוקסי האמריקאי וגל העלייה הגדולה שזרם ארצה בעקבות מלחמת ששת הימים. עלייה זו תרמה לארץ כוחות רבים והביאה ארצה עשרות אלפי עולים (שאף אני ומשפחתי נמנים עמהם). מרים ויונה, העבירו את משפחתם לארץ וזכו לגדל כאן ילדים שהורתם ולידתם בחו"ל ונערותם במיטב מוסדות החינוך בארץ.

לדאבון לב, מרים זכתה לא רק לחוות את רגעי ההתעלות והקודש בירושלים של אותן שנים, בתקופה שהייתה יפה ומרוממת, אלא נחשפה לכאב ולייסורים שהארץ נקנית בהם. היא עברה את הנורא מכל - שכול המלווה בחוסר הוודאות הנוראית שבמשך עשרות בשנים לא ידעה מה עלה בגורל בנה. במידה רבה, היא הפכה להיות פניה היפות של החברה הישראלית והקורבנות שהיא מקריבה עבור היאחזותה בארץ. אשה אצילה וגיבורה שכל ישראלי הזדהה עם סבלה ואצילותה.

היא הייתה אשה חדת־שכל ואינטליגנטית ביותר. חייה, מאז אובדנו של זכריה, התקיימו בעולם כפול. עולם אחד, של נכדים, בית כנסת, וחיי עשייה רגילים ומאידך, היא היתה "האמא של זכריה". כל אמא משעבדת את עצמה וזהותה לילדיה, ודאי בשלביו הראשונים של הילד, אצלה הדבר הפך להיות משימת חיים. היא ויונה היו מוכווני מטרה לדאוג לבנם. הם יעקב אבינו, בגירסה המודרנית, המרשימה ביותר. ושלא כיעקב, הם לא זכו לבכות על צווארו של זכריה – יונה לא זכה כלל לבכות על בנו, ואילו מרים לא זכתה לבכות על צוואר בנה אלא רק על קברו.

וכך, כל שיחה עמה התנהלה בשני מישורים. האחד, של "החיים הרגילים", כאשר השיחה כללה תובנות וניתוחים על החיים שנאמרו ב'עינא פקיחא', כאשר מרים גם ידעה לשים 'סיכה בבלון' כשהיה צריך. ואולם, במוקדם או במאוחר, השיחה הייתה לוקחת תפנית ועוברת למישור השני משימת חייה - תוכניות ומרדפים בעולם וניסיונות להשבת זכריה הי"ד.

הרשו לי לומר מילה לגבי סוף הסיפור. מרים זכתה להשיב את עצמות בנה ולהביאו לקבר ישראל, ובמידה רבה זכתה לסגירת המעגל .(closure) זו היא זכות עצומה וחסד גדול כלפיה, אבל צריך להבין את המחיר שהיה כרוך בכך.

ברחבי הארץ, חזרתו של זכריה הי"ד התקבלה בשמחה גדולה. ב"ה, זכו להשיבו לקבר ישראל. בשביל מרים, אותו רגע היה גם קשה ביותר. יחד עם החסד של הסרת הספיקות והזכות להגשים את משימת חייה, זה גם היה הרגע של אובדן התקווה האחרונה: אותו זיק של תקווה שליווה אותה לכל אורך הדרך, אותה תקווה, שרק אמא יכולה ורק אמא צריכה להחזיק בלבבה שעדיין בנה, זכריה בחיים. קבלת הבשורה הייתה עבורה סתימת הגולל. בשורה על קבר ולא על חיים. לא אשכח משפט שהיא אמרה לי בשיחתנו האחרונה: “אני חייבת להכיר במציאות כי יש ממצאי .“DNA המשפט הזה מעיד על גבורת נפשה ומשקף את הרציונליות שהדריכה אותה יחד עם קושי נפשי עצום להשלים עם רוע הגזירה. הזכות להביאו לקבר בהר הרצל, במקום שישכב בין נוכרים בפאתי דמשק, היא עצומה, אך היא לוותה בהכרה שעלה מוות בחלונה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים ותעמוד זכותה למשפחתה, ילדיה, נכדיה וצאצאיה, לחבריה, לכל אלו שפעלו להשבת זכריה, לבית הישיבה, ולכל עם ישראל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין

עורך: נועם שליט, ה'תשפ"ג