מלכים ב | פרקים ט-י | עליית יהוא

בנבואת ה' לאליהו בחורב נודע לנו על פורענות גדולה שעתידה לבוא על ישראל, על ידי שלושה מינויים שהתבקש אליהו לבצע: מינוי חזאל למלך על ארם, יהוא למלך ישראל ואלישע לנביא. בפועל, אליהו מינה רק את אלישע מבין השלושה, ואלישע כשליחו של אליהו משלים את שני המינויים האחרים. בפרק הקודם מינה את חזאל ובפרקנו הוא ממנה את יהוא למלך על ישראל.

בשני המינויים ניכרת הסתייגות אישית של אלישע הנביא: במינוי חזאל אלישע בוכה (!) על מה שעתיד חזאל לעולל לעם ישראל. ובמינוי יהוא, אלישע איננו הולך בעצמו אלא שולח שליח, ומצווה עליו לנוס ברגע שיסיים למשוח את יהוא למלך על ישראל.

לאחר שנמשח, יהוא לשלטון על ישראל בסערה ובסדרה של פעולות נחושות – הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית. בלי להתבלבל לרגע, יהוא שר בצבא של המלך המכהן, תוך כדי המלחמה, חוזר ליזרעאל בה יושב המלך הפצוע – ואל מול קריאות השלום של המלך אליו, הוא מגיב באופן שמשאיר את המלך המום: "וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה" (ט, כג). יהוא הורג את יהורם מלך ישראל וטורח לרדוף גם אחרי בעל בריתו, אחזיה מלך יהודה – אע"פ שכבר ברח מן האיזור. לאורך שני הפרקים, נראה תיאורים רחבים של נקמות יהוא בבית אחאב – שנעשות ביסודיות ובאכזריות רבה מאוד.

הפעולות הנחושות של יהוא מזכירות במעט את התנהלותו של נביא. נאמר עליו שהוא נוהג "בשיגעון" (ט, כ), מילה שנאמרה קודם לכן על שליח הנביא (ט, יא). כאשר הוא שועט לכיוון יזרעאל, יהורם שולח אליו שליחים – ויהוא מספח אותם אליו פעם אחר פעם, מה שמזכיר לנו את השליחים ששלח אחזיה לאליהו הנביא, שליחים שלא שבו מדרכם. הנקודה הבולטת ביותר היא דבריו המפורשים של יהוא, שרואה את עצמו כשליח לה' לקיום הנבואה על בית אחאב: "אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה' וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה' וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'" (ט, כו). יהוא נוחל גם הצלחה חסרת-תקדים בהסרת עבודת הבעל מישראל. אמנם, הוא עושה זאת בדרך מפוקפקת למדי.

מצד אחד, יהוא נוחל הצלחה גדולה מאוד – הוא מקיים את נבואת ה' לבית אחאב ומסיר את עבודת הבעל מישראל. מצד שני, הוא לא סר מחטאי ירבעם, והוא ממשיך לעבוד את העגלים בבית אל ובדן: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (י, לא) – הפסוק מעיד עליו שהוא לא הלך בתורת ה'. פרופ' ישראל רוזנסון במאמר המצורף עומד על כך שבקריאה שנייה, עולה מהפסוקים ביקורת מרומזת על דמותו של יהוא מאז תחילת דרכו. לדבריו, הפסוקים בכוונה מאריכים בתיאורי הזוועות שעשה יהוא, ללמדנו שאולי הם היו מוגזמים מדי. הפסוקים מציגים את יהוא כמי שהרג באכזריות (ולעתים במרמה) גם את מי שבא אליו ובפיו "שלום", ובחלק מן המקומות הוא אף הרג היכן שזה לא היה נדרש, ואף מיותר. את חיציו שלח אף במלכות יהודה, למרות שלא התבקש לעשות כן. מצד אחד, בפרק י' הקב"ה מבטיח לו שזרעו ימלוך עד דור רביעי. ומצד שני, הנביא הושע התנבא על פקידת עונשו של יהוא על מרחץ הדמים: "כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א, ד).